בס"ד
מאמר השבוע עוסק בשאלה מה יעשה אדם שקיללו אותו? ומה יעשה אדם שנכשל חס ושלום וקילל אחרים? כיצד ניתן להתיר קללות? האם אשה יכולה למנות שליח לכך? כיצד תשובה יכולה להתיר את הקללות? אם קללות הוא דבר כה חמור, כיצד מצינו בגמרא אמוראים שונים שקיללו? מדוע נאסר לקלל יהודי אם הקללה אינה מזיקה לו? כיצד שבים בתשובה על קללות? אדם שקילל והקללה התקיימה, מה עליו לעשות? האם הוא חייב לבקש מחילה מהמקולל? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.
כיצד מתקנים קללת חינם? וכיצד מסירים קללות? [חלק ב]
בפרשת השבוע בארץ ישראל קוראים את פרשת פנחס המסיים את מעשה בלק בלעם, ומספר על עונשו של בלעם שנהרג בחרב, ובחו"ל קוראים את פרשת בלק, במעשה זה למדים אנו על חסד שעשה בורא עולם בכך שמנע מבלעם לקלל את עם ישראל, משום שאילו היה מקללם לא היה נשאר כלום מהאומה היהודית. במאמר השבוע נמשיך את העיסוק בקללות ובפרט קללת חינם שפתחנו בה שבוע שעבר, השבוע נתמקד מה עיעשה מי שקיללו אותו? ומה יעשה מי שנכשל חס ושלום וקילל את זולתו?
שאלה: במאמר הקודם שבוע שעבר הובא מהו חומרת הדבר לקלל אדם, משום שכל קללה פועלת, היא נותנת כח לסטרא אחרא [השטן] חס ושלום להזיק. יש מקרים נדירים שבהם הקללה אכן מצליחה לפעול ופוגעת באדם שקיללו אותו, אולם ברוב רובם של המקרים אין כח בקללה לחול על המקולל, אך מכיון שיש כח לשטן לפעול הקללה שבה על המקלל, ופוגעת בו.
כפי שמנינו ישנם כמה תנאים היכולים לגרום לכך שהקללה כן תחול על המקולל: א. כשהקללה היא אכן בצדק, ומגיע למקולל את מה שהמקלל מאחל לו. ב. לדעת הדעה הראשונה בגמרא (מכות יא.) אם יש סיבה שהאדם המקולל אשם בצרתו של המקלל, אף שהתביעה עליו תביעה קלה יחסית, לעיתים הקללה מועילה שהוא יענש יותר בחומרה ממה שהיה נענש לולי הקללה. ג. קללת חכם שיכולה לחול אף כשהיא שלא בצדק, או אף אם היא נאמרה רק בתנאי שיהיה כך וכך, ובפועל לא היה כך וכך. ד. לדעת הירושלמי ישנו עת רצון שבו כל התפילות מתקבלות, ומי שלצערנו מנצל עת רצון זה לקלל את חברו, התפילה יכולה לחול. ה. אצל בלעם מצינו שכוחו לקלל נבע מכח שהוא ידע לכוון לרגע שבו בורא עולם כועס, וברגע זה יש קטרוג גדול בעולם, ואדם שמקלל ברגע זה קללתו חלה.
לאור הדברים הללו אדם שמקללים אותו שלא בצדק אינו צריך להלחץ מכך, משום שנדירים המקרים שבהם הקללה חלה, ומי שאמור להלחץ מכך הוא המקלל ולא המקולל. אולם כאשר אדם מפחד מאותם מקרים נדירים יותר, מה עליו לעשות?
ובפרט נשאלת השאלה לאחר שהמקלל לא שלט על עצמו וקילל בשעת כעסו, וכעת הוא מודע לכך ששלמה המלך אמר כי קללת חנם שבה על ראשו של המקלל, והוא מפחד שהקללה תחול עליו, מה הוא יכול לעשות?
התרת קללות
תשובה: הצורה המהירה והפשוטה לעשות התרת קללות, הוא לאסוף עשרה יהודים ואם אי אפשר אז שלשה, ולהשתדל שביניהם יהיה תלמיד חכם או לפחות ירא שמים, היהודים ישבו, והמבקש יעמוד, ויאמר להם אני מבקש ממכם להתיר את כל הקללות המוטלות עלי, הן שקיללו אותו והן שקיללתי אחרים. והמשיבים יענו: "מותר לך מותר לך מותר לך". (ראה חיד"א צפורן שמיר סי' יב אות רו). אם למתירים יש זמן ניתן לומר את הנוסח המלא המובא בחיד"א שם.
החיד"א (שיורי ברכה יו"ד סי' ריא שירי שיריים סק"א) הביא שהרש"ש הנהיג בבית מדרשו ישיבת המקובלים בית א-ל בירושלים בכל ערב שבת שעשו התרת קללות לו ולכל בני ביתו. ומצא בכתב יד משנת רס"ט [1509] שרבי אברהם אבזרדאל היה נוהג בכל ערב כיפור לעשות התרה זו, וכן בכל יום שהיה מסתפק אם צריך לכך. וכך היה נוהג הרב הגדול מהר"י די ליאון ז"ל. וסיפר בשם רבו מהר"י קנפטון, שהיה אדם חולה שנטה למות ועשה לו התרת קללות, והבריא, ולכן יש לעשות לחולה מסוכן התרת קללות.
במקרה ואדם גר במקום שקשה לאסוף שם עשרה, או אשה שקשה לה לבא בפני עשרה גברים, ניתן למנות שליח שיעשה זאת עבור המבקש התרה, וכך מסופר בתוכחת חיים (פר' ויחי ופר' תצוה) שרבי חיים פלאג'י היה כמה פעמים שליח להתרת קללות.
כשמתכפר החטא נפקעת הקללה
החזון איש (יו"ד סימן רה) כתב כי אדם שעובר עבירה במזיד מותר לקללו. ולא עוד אלא שבמקום שפגעו בכבוד התורה מוטלת חובה לקלל אם הקללה תגרום שהפגיעה לא תחלחל ותפגע בכבוד התורה הקבועה בלב האומה היהודית ובני המקום. ולכן מצינו בגמרא אמוראים שונים שקיללו. אולם קללות אלו נאמרו רק בתנאי שהמקולל לא שב בו. אך אם המקולל שב בו, מתירים לו את הקללה, והוכיח שאם מתכפר החטא נפקעת הקללה. [כלומר שאדם שקולל מחמת חטא שעשה ונפקע החטא מחמת ששב בתשובה, נפקעה הקללה לגמרי, והדבר עדיף מחכם שקילל בתנאי שלא יעשו דבר מסוים, שהקללה חלה אף אם התנאי התקיים].
ולכן אדם שחושש שמא יש בו חטא ותביעה, והקללה חלה עליו, כשהוא שב בתשובה, די בכך והקללה תפקע מעצמה.
האיסור לקלל
אולם יש עוד נקודה שחשוב מאד שאדם שנכשל וקילל יהודי צריך לקחת בחשבון, שהרי הוא עבר על איסור מפורש בתורה (ויקרא יט יד): 'לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ', ובגמרא (סנהדרין סו.) נאמר כי התורה אסרה לקלל אביו ונישא, שהם האנשים שהוא חייב בכבודם, ואסרה לקלל חרש שהוא מהאומללים שבעם ישראל, ללמד שכל יהודי נאסר לקלל. ולכן דבר ראשון עליו לשוב בתשובה על כך שעבר על איסור לאו המפורש בתורה. אולם כדי למקד את התשובה, עלינו להבין טוב יותר מה נאמר באיסור.
מדוע נאסר לקלל חרש
הרמב"ם (סנהדרין פכ"ו ה"א) והרמב"ן (ויקרא יט יד) כתבו שפשוטו של מקרא הוא שאף שהחרש אינו שומע את הקללה ואינו מתבייש בכך, יש איסור לקללו. ואכן הרמב"ם (סה"מ ל"ת שיז) כותב כי כאשר יש באדם יצר הנקמה, לעיתים לא תרגע יצר הנקמה והכעס עד שיסלק את זולתו מהעולם, לעיתים עד שיכהו, לעיתים הוא יכול להסתפק בכך הוא מבזה אותו וצועק עליו, ולעיתים די לו שלקללו בחדר בלי שאיש רואה, והוא מבזה את זולתו בינו לבין עצמו, וגם זה מספיק להרגיע את עצמו. אולם התורה אסרה פעולה זו, משום שהוא משחית את נפשו, ועל האדם מוטל להרגיל את נפשו שלא ישאף לנקמה ולא תכעס. ולהיפך אדם שמתרגל להרגע בנקמה קטנה בקללה בינו לבין עצמו, למחרת ישאף לנקמה מעט יותר גדולה, עד שהוא יגיע חס ושלום לדיוטא תחתונה.
החינוך (מ' רלא) כותב שמדברי הרמב"ם משמע שבאיסור אין כלל חשש של נזק לזולת, אולם הוא עצמו סבור שככל שנפש המקלל דבוק יותר בהשם יש יכולת למילותיו לפעול, וכפי שנאמר (מו"ק יח.) ברית כרותה לשפתיים, והתורה אסרה את הקללה משום שלעיתים המילים פוגעות במקולל.
מדוע יש איסור אם אין בכך כל נזק?
אף התומים (סי' כז סק"ד) סבר כרמב"ם שלא רק שהחרש אינו מתבייש, גם לא נגרם לו נזק, שהרי קללת חינם פוגעת רק במקלל ולא במקולל, ואם כן שואל התומים מדוע באמת אסור לקלל חרש, הרי החרש אינו ניזוק מכך בשום צורה, הוא אינו מתבייש או נפגע מהקללה משום שהוא אינו שומע את הדברים, ומאידך הקללה אינה חלה על החרש שקיללו אותו שלא בצדק, והקללה רק גורמת נזק למקלל, ומדוע הדבר נאסר?
האיסור משום שמשחית את נפשו
ותירץ התומים, שאכן האיסור לקלל אינו נובע מכך שהדבר גורם נזק למקולל, משום שהתורה אסרה לקלל גם כאשר אין שום נזק למקולל, אולם התורה אסרה זאת משום שהוא משחית את נפשו של המקלל, והוא גורם לו לרוע לב ושנאת חברו, והתורה דורשת מאדם לאהוב את חבירו כמוהו, והוא כלל גדול בתורה.
לאור הדברים הללו התומים מחדש חידוש גדול להלכה, ההלכה קובעת כי איסור לקלל יהודי אינו כולל אדם שמת, וביאר התומים משום שאין רוע לב לקלל מת, ולא שייך אהבת ושנאה כלפי מת, שהרי לאחר מיתת האדם האהבה והשנאה כבר אבדה, אולם לאור הדברים הללו כותב התומים כי אדם שקילל את חברו משום שחשב שהוא בחיים, והתברר כי בשעת הקללה החבר כבר נפטר, אדם זה עבר על איסור, שהרי האיסור הוא משום שהמקלל משחית את מידותיו, ולכן הדבר אינו תלוי אם המקלל חי בפועל, אלא אם המקלל חושב שהמקולל חי.
האיסור משום שביזה את חברו
בנוסח דומה כתב הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה או"ח ח"ג סי' עח) שישנו הבדל גדול בין מי שמקלל את עצמו למי שקילל את חברו, למרות ששניהם מהווים איסור מהתורה, כפי שנאמר בגמרא (שבועות לו.) שיש לאו על מי שמקלל את עצמו או את חברו בשם השם, אם קילל את עצמו משום שנאמר (דברים ד ט): 'רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד', ואם קילל את חברו משום שנאמר (ויקרא יט יד): 'לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ'. וביאר הגר"מ פיינשטיין שמי שמקלל את עצמו האיסור הוא מחמת שהוא מסכן את חייו, אולם מי שקילל את חברו האיסור משום שביזה את חברו, ולא משום שסיכן את חברו, שהרי קללת חינם אינה מזיקה לחברו. והביא לכך הוכחה משום שהרמב"ם (סנהדרין פכ"ו ה"א) כתב שאדם שקילל קטן לוקה אם הקטן היה בגיל שהוא כבר נכלם, משום שאף שהקטן לא שמע ולא ישמע לעולם המקלל ביזה אותו, אך לתינוק הקטן מגיל זה אין בזיון, ולכן פעולת הקללה לא נאסרה, אולם אם האיסור היה שמא הקללה תזיק, יש איסור להזיק אף לתינוק בן יומו.
[נראה שסבר שאי אפשר לומר שהמקלל את חברו אסור משום שהוא מזיק את עצמו שהקללה תשוב עליו, שאם כן גם במקלל את חברו הגמרא היה צריכה לציין שהאיסור הוא גם משום השמר לך ושמר נפשך מאד].
על מה החיוב לשוב בתשובה
ולמדים אנו מכך שהחיוב לשוב בתשובה אינו רק על נזק שגרם לחברו, אם דבר הקללה הגיע לידיעת חברו וגרם לו צער, אלא אף אם איש לא ידע מהקללה, והוא קללת חינם שלא יחול על חברו, המקלל השחית את נפשו, או שביזה כבוד אדם מישראל, וכלפי האדם המבזה יש כאן השחתת נפש האדם שחברו מבוזה עליו, ולכן הוא עבר על איסור חמור מהתורה. ומשכך התשובה צריכה להתמקד לא רק בתיקון העוול כלפי חברו אם היה, אלא לא פחות בתיקון המידות ולהשריש בלבבו אהבה וכבוד לחברו.
תשובה למי שקללתו התקיימה
הגר"י זילברשטיין (חשוקי חמד ר"ה יז:): נשאל על מקרה של נער שמעט לפני הבר מצוה שלו, הוא קינא בבן כיתתו שהיה מוצלח מאד, והצליח מאד בלימודיו, והגיע ממשפחה עשירה, אולם הוא ראה רק את הכוס המלאה, העובדה שאימו של הבחור המוצלח היתה חולה לא גרמה לו לחוש כלפיו רגשות חמלה, או להבין שכל אחד מתמודד עם קשיים משלו, מכל מקום נער צעיר זה שראה רק את הצלחותיו של חברו התפלל שאימו החולה של חברו תמות, ואכן לאחר מספר חודשים נפטרה האם, וחברו "המוצלח" שקע בצער עמוק על פטירת אימו. אולם לאחר מכאן אירעו כמה דברים מצערים במשפחתו של המקלל, והוא חושש לכך שמא הדברים נגרמו כעונש על כך שהוא קילל את חברו. וכעת המקלל אינו יודע את נפשי מרוב יגון ואנחה, ומבקש תיקון כדת מה לעשות על מנת לתקן את מעשיו?
הגר"י זילברשטיין השיב כי מצד החשש שמא הקללה פעלה, וכפי דעת החינוך שזהו הסיבה שהתורה אסרה לקלל את הזולת, שהרי ברית כרותה לשפתיים, על הנער לשוב בתשובה שלמה, ולהשתדל להטיב ככל יכולתו עם בניה של הנפטרת.
והביא את דברי הפלא יועץ (ערך קנאה): 'קנאה היא מידה רעה מאוד, כמאמר התנא (אבות פ"ד מכ"ז): 'הקנאה והתאווה והכבוד – מוציאים את האדם מן העולם'. והנה יצר לב האדם רע וחושק להיות יחיד בדורו בחכמה ומעשים בעושר וכבוד, ומתוך כך מצטער כשיש אחר כמוהו או גדול וטוב ממנו, ומקנא לו ומבקש רעתו. וגדולה שנאה שהיא מחמת קנאה, אש אוכלה היא לאין מרפא. וכמה וכמה תקלות העלולות לנבוע משורש יצר הקנאה, ומי שיש בו מידה רעה זו, כל ימיו מכאובים, ואוכל לחם העצבים, ואין לו רעים אהובים, ומרבה ריבות, והוא שמח לאיד, ורוצה בתקלת חברו. וכהנה רעות רבות ועבירות שנגררות מן הקנאה, ומי יוכל לספר גודל רעתה'.
ועליו לשנות את אופיו לשפר את מידותיו, וכדעת הרמב"ם התומים והאגרות משה שזה שורש האיסור.
הגר"י זילברשטיין הביא כי בבית המדרש טשארטקוב בעיר וינה, היה יהודי שנקרא "השותק", על שם שתמיד היה שותק, ומעולם לא ראו אותו מדבר דברים בטלים, והצעירים לא ידעו על סיבת הדבר, וחשבו שככה הוא נולד בטבעו שתקן, עד שפעם אחת הגיע קרובו אל החצר, והוא סיפר על סיבת הדבר.
שפעם אחת בצעירותו כעס על אשתו ומתוך כעסן אמר לה 'פאברענט זאלסטו ווערן' [תשרפי], ולא עברו כמה שעות וקרה לה אסון ל"ע וקללתו התקיימה, הלה נסע אל רבו הצדיק רבי ישראל מטשארטקוב ושאלו מה תיקונו על החטא החמור, אמר לו הרבי, במה שחטא בזה יהא תיקונו, ותקבל על עצמך מדת השתיקה, ומאז אכן שתק.
ולכן הוא מייעץ לנער זה שלקבל על עצמו, להשתדל בלי נדר למעט מעט בדברים בטלים, מדה כנגד מדה, שבמה שחטא בדיבור פה בו יהא תיקונו, בשמירת הדיבור. כמו כן יש ללמוד בכל יום בספרי מוסר אודות מידת הקנאה הנוראה. עד שישרש מלבו את מדת הקנאה המוציאה את האדם מן העולם.
האם צריך לבקש מחילה מהמקולל
אולם הגר"י זילברשטיין כתב שיש לדון האם מותר עליו לבקש מחילה מאותו אחד שקיללו והתקיים קללתו, שהרי הרמב"ם (תשובה פ"ב ה"ט) מנה בין העבירות שלא נמחלים לו עד שיפייס את חברו המקלל את חברו. ואם כך מוטל עליו לבקש מחילה.
אך להלכה כתב בקהילות יעקב (ב"ק סי' מה) שתפילה או קללה שאינו מובטח שתפעל אלא בהסכמת בית דין של מעלה, אינו נחשב למעשה של המקלל, רק מעשה של בית דין של מעלה, והמקלל הוא רק הגורם לכך. ואינו חייב לבקש ממנו מחילה, וכך כתב הגר"י זילברשטיין שהורה לו חמיו מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל. ולכן צריך לומר שהרמב"ם מדבר רק כשקילל את חברו בפניו שצריך לפייס אותו על הצער והבושה שבדבר, אולם על מה שהקללה חלה אינו צריך לבקש מחילה.
ואף שהרמב"ם (תשובה פ"ד ה"ג) כתב שהמקלל את הרבים אינו יכול לעשות תשובה גמורה שאינו יודע ממי לבקש סליחה, הכוונה שאדם שעמד בפני רבים וקילל אותם, לדוגמא אדם שכעס על קבוצת אנשים וקילל אותם בפניהם וביזה אותם, וכעת הם התפזרו ואינו יכול לברר מי היה שם. אולם אם קילל את הרבים ביחידות שלא בפניהם, יכול לשוב בתשובה ואינו צריך לבקש מחילה.
ובפרט כאשר הקללה התקיימה ראוי שלא להודיע למקולל שהוא קיללו, משום שהמקולל יכעס עליו מאד ולא יוכל לסלוח, וירבה שנאה ומחלוקת.
שלום לרבנים.
אני בטיפשותי שהייתי צעיר הייתי נוהג לומר לאחותי הקטנה, פלוני שהיה תלמיד איתי בכיתה ימות עליך. אותו אחד לא עשה לי כלום לא היה לי שום שנאה כלפיו, סתם אמרתי בטיפשותי אולי לא היה אכפת ממנו, לא הבנתי לעומק מה אני עושה ומה המשמעות של מה שאני עושה.
וודאי שאני מתחרט על זה.
לצערי אותו חבר, נהרג בצבא בהיותו בן 21.
יש משהו שאני יכול לעשות? מלבד לשמור על הפה מלהוציא דברים רעים
ידידי היקר, אין שום קשר בין המילים שלך לבין מה שאירע עמו בסוף ה' ירחם, אין לנו כזו השפעה על חיי בני אדם אחרים, עם כל הכבוד… כמו כן אני בטוח שהכוונה היתה לביטוי, שהוא יאהב אותה ולא שימות כפשוטו, ולכן תשכח מזה… יחד עם זאת, חבר שמת בלא בנים בגיל צעיר, ראוי לעשות קצת לעילוי נשמתו, לימוד משניות מידי פעם וכדומה. בשורות טובות.
שלום וברכה,
מה דין אדם שמקלל עצמו?
כמו "שלא אתחתן עם אף אחת אחרת לעולם"
זה מעשה מגונה מאוד, שכן כבר אמרו חכמים ברית כרותה לשפתיים. לא צריך להיות בלחץ כשאדם אמר משהו מתוך צער כעס או לחץ, זה לא עד כדי כך משפיע במצב כזה.. אבל בהחלט יש לכל אדם להתגבר על עצמו ולא לדבר דיבורים רעים.
השאר תגובה