כשרות המטבח

ראשית פשיטא שאם האיסור כמי שאינו, כמו שזה מועיל לענין האיסורים זה מועיל לענין טימטום הלב, שהרי הכל מדובר באופן סגולי ואין הכוונה שמציאות הדבר טמא גורם לטימטום, וגם לדעות שבחולה גם יש חשש טימטום הלב אף שהדבר מותר לו, מכל מקום שם יש את החפצא לפנינו על כל דיניו והגברא הוא שפטור, אבל כאן מבחינה דינית זה פשוט לא קיים.
כמו כן דומה הדבר למאכל האסור משום סכנה, כמו דג ובשר, שאף שנחלקו הפוסקים אם בטל בשישים או לא, ההכרעה והמנהג בזה לקולא, והיינו הך. דאף שיש מחמירים שלא לאכול עם דגים גם בשר שכבר בטל בשישים, משום ש”חמירא סכנתא מאיסורא”, כמבואר בט”ז יו”ד סי’ קטז ס”ק ב בשם המהרי”ל שהיה מגדולי אשכנז בתקופת הראשונים, ורבים ממנהגי קהילות אשכנז מיוסדים על דבריו. [וראה שם בפתחי תשובה ובדרכי תשובה, שיש שהחמירו אף על בליעות של בשר! ולכן נהגו ליחד כלי מיוחד לבישול דגים, אולם רוב העולם נוהג להקל בדבר], רבים נהגו בזה כדברי הש”ך שם שביטול בשישים מועיל גם בתערובת בשר ודגים כמבואר בפתחי תשובה שם, ונהגו לסמוך על דבריהם כאשר יש בכך כבוד שבת או מצוה אחרת, כמבואר בשו”ת דברי מלכיאל ח”ב סי’ נג, ושו”ת דובב מישרים ח”א סי’ לט ועוד, וכל שכן שיש להתיר בזה כאן שכבר יבש היה כעץ ורבים מהפוסקים התירו גם ג'לטין שכלל אינו כשר.

כידוע יש שהוכיחו מדברי התוס' גיטין ז א ד"ה השתא שמאכל מותר בזמן אסור אינו מטמטם את הלב, אמנם ראה בחשוקי חמד כתובות ס בשם הגרי"ש אלישיב שהחמיר בזה.

כאן אתה נכנס לשאלה אחרת, האם מותר להחמיר שלא לאכול דבר שבטל בשישים או שזו אפיקורסות, נחלקו בזה הדעות ראה סי' קטז ס"ק י.

לא יתכן שיארע נזק לאדם שעוסק במצות שמירת גופו.