שאלה:
שלום רציתי להבין יותר לעומק בבקשה מדוע מתאבלים על שבעה קרובים דווקא באופן שתורתינו מצווה אותנו. מצד אחד ברור לי שלא ראוי להמשיך את החיים כפי שהיו מבלי להתייחס לשבר שנוצר בהם, מצד שני , אדם לדוגמא שמאוד אוהב מוסיקה – בנוסף לסבל שלו ולקושי שלו בלהתמודד עם אירוע מורכב כמו אובדן בן משפחה – מפסיק להינות ממשהו שבדרך כלל גורם לו הנאה רבה ונותן איזון לנשמתו, ואדם שאוהב ללכת לחתונות ולבר מצוות ולפגוש אנשים ולשמוח בשמחתם, דווקא בשנתו הקשה מצווה לפרוש מכך, לכן אני שואל מה ההיגיון (חוץ ממראית עין), שראו חז"ל בלצוות אופן כזה של אבלות?
המון תודה!
תשובה:
שלום וברכה
אני חושב שאתה מסתכל על הנושא הזה במבט שגוי לחלוטין, אתן דוגמא קיצונית ואז תבין. אדם שבאופן אישי נורא אוהב בדיחות ולצחוק, האם הגיוני שבשעת הלוויה של אביו יעמוד ויספר בדיחות ויצחק צחוק מתגלגל?! לא הגיוני! אם נראה אדם כזה נשלח אותו בבהילות להסתכלות פסיכיאטרית. כלומר ברור שזה לא מתאים… עכשיו כל הויכוח שלך עם חז"ל מה לא מתאים לעשות בשעת אבל ועד מתי. אז במקום לשאול את שאלתך, אולי נבין שכנראה הרגש שלנו קצת קהה, ויש לחדד אותו, ולהבין שאכן בשנת אבל על הורים לא מתאים ללכת לשמחות. בשנה זו כבוד ההורים מחייב להיות יותר עסוק באבל ובאובדן [לכן רק על הורים יש אבלות שנה ובשאר קרובים חודש אחד בלבד].
בשנה זו יש לעסוק יותר בלימוד משניות לעילוי נשמת ההורים, ובכלל זה שנה עם הרבה מחשבות, על ההיסטוריה של ההורים ועל הקשר איתם כל השנים, ועל מה אפשר לעשות עבורם וללמוד מהם.
בהצלחה רבה
