שאלה:
למה עצם היציאה משם למטרת מפגש עם מלאה"מ ומעבר לעולם שכולו טוב לא נחשב כמעשה התאבדות? אא"כ נניח שהלשון "בזמן שדעתן קצה עליהן" זה באיזשהו מקום נחשב למשבר נפשי – דיכאון או משהו כזה שלמעשה לא היתה להם שליטה על מעשיהם יותר.
תשובה:
שלום וברכה
בגמרא במסכת סוטה דף מו עמוד ב': "תניא היא לוז שצובעין בה תכלת היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה נבוכדנצר ולא החריבה ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים" ועל כך קשה כיצד מותר והרי מאבדים עצמם לדעת.
בס' הערות לגרי"ש אלישיב בסוטה מו ב עמד על קושיא זו והניח בצ"ע. ולכאורה יש ליישב, שהרי מלאך המוות הוא שליח של ה' יתברך, ואינו לוקח נשמתו של אדם אלא בציווי ה', על זה אין איסור של מאבד עצמו לדעת.
וכל האיסור באיבוד עצמו לדעת הוא באדם שמבצע פעולה שמסוכנת וגורמת מיתה, שהרי האו נמצא משתתף בעצם בהריגת עצמו והדבר אסור. אבל מה שאדם רק אומר לקב"ה בקשה, אם תרצה תיטול את נשמתי, אינו נחשב כמאבד עצמו לדעת. וכך גם הזקנים שיצאו מהעיר מפני שדעתם קצה עליהם הרי שלא פגעו בעצמם כלל, והיציאה מן העיר לכשעצמה הרי שאינה הורגת והיא מותרת, ורק המפגש עם מלאך המוות שהוא כאמור שליח ה' הוא הממית, ואם כן אינם שותפים במעשה ההמתה. ועדיין הדברים טעונים הגדרה מדויקת יותר…
