שאלה:
על סמך מה דן יהודה את תמר לשריפה? בדיני בני נח יש רק הרג – כל דיני "בת איש כהן" זה רק בדיני ישראל. ובכל מקרה צריך שני עדים והתראה בדיני ישראל וע"א בבן נח אך כאן הרי לא היה שום עדות? וההריון עצמו איננו יכול להוכיח דבר שכן מהיכי תיתי שזה ברצון? שמא היא נאנסה? וגם אי לא טעין טענינן ליה בדיני נפשות משום והצילו העדה! מעבר לכך שהיא הרי היתה לכל היותר שומרת-יבם שזה בלאו בעלמא ובכל מקרה אין בזה חיוב מיתה
תשובה:
שלום וברכה,
מברי המפרשים נראה שסיב העונש של שרפה הייתה כדי להתריע בברית. אמנם יש שביארו שסיבת עונש השרפה, כיון שכך היה נהוג באותו מקום..
בהצלחה.
מקורות:
ראה שפתי חכמים וז"ל:
שפתי חכמים בראשית פרשת וישב פרק לח פסוק כד
ואם תאמר למה חייבה בשריפה הא לאו נשואה היתה וגם לא מאורסה היתה, ובת כהן אינה בשריפה אלא כשהיא נשואה או ארוסה (סנהדרין נ' ב), ומה שהיתה זקוקה ליבם לאו בת מיתה היתה אלא לאו דלא תהיה אשת המת החוצה (דברים כ"ה ה'), ויש לומר דלכך דנוה במיתה כדי לאיים על הבריות שלא יפרצו הדור ויקלקלו, וכיון דדנוה במיתה דנוה בשריפה, דהא מצינו בשאר מקום דבת כהן דינה בשריפה, וזה גם כן דעת רש"י שפירש לפיכך דנוה בשריפה וכמו שפירש הרא"ם. ומהרש"ל כתב וקשה והלא פנויה היתה, ויש לומר דשומרת יבם היתה:
החזקוני כתב:
הוציאוה ותשרף פרש"י בתו של שם היתה שהוא כהן לפיכך דנוה בשריפה. לא מפני שהדין כך שהרי לא היתה ארוסה ולא נשואה אלא שהיתה זקוקה ליבם. ואפילו משנתנה תורה לא היה בה רק לאו אלא עשו גדר בעריות ורוב מיתות בני נח בסייף, ולפי שהיתה בה מעלה יתירה שהיתה בת כהן דנוה לשריפה, ואף על פי שהכהונה ניטלה משם וניתנה לאברהם לפי שהקדים ברכת אברהם לברכת הקדוש ברוך הוא, מ"מ מזרעו ניטלה ולא ממנו. וי"א אפי' לא היתה בתו של שם דינה היה בשריפה דאינהו סבור הבא על תמר כנעני הוה וכנעני הבא על בת ישראל דמשכה אבתריה בבית דינו של שם גזרו דכתיב ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף.
והרמב"ן כתב:
ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף – אמר אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר משום רבי מאיר, תמר בתו של שם היתה שהוא כהן לפיכך דנוה בשריפה (ב"ר פה י). זה כתב רש"י, ולא פירשו:
ואני לא ידעתי הדין הזה, שבת כהן אינה חייבת שריפה אלא בזנות עם זיקת הבעל, ארוסה או נשואה, כמו שמפורש בגמרא בסנהדרין (נא ב), אבל בת כהן שומרת יבם שזינתה אינה במיתה כלל, ובין בת ישראל ובין בת כהן אינה אלא בלאו גרידא. ואם תאמר שהיה היבום נוהג בבני נח, והיא להם בכלל אשת איש, ואזהרה שלהם זו היא מיתתם (שם נח ב), והלא הם אומרים (ב"ר פה ה) שיהודה התחיל במצות יבום תחלה, וכן בגמרא סנהדרין (נז ב) מוכיח שאין יבמה בבני נח חייבת כלל:
ונראה לי שהיה יהודה קצין שוטר ומושל בארץ, והכלה אשר תזנה עליו איננה נדונת כמשפט שאר האנשים, אך כמבזה את המלכות, ועל כן כתוב ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף, כי באו לפניו לעשות בה ככל אשר יצוה, והוא חייב אותה מיתה למעלת המלכות, ושפט אותה כמחללת את אביה לכבוד כהונתו, לא שיהיה דין הדיוטות כן:
ועל דרך הפשט יתכן שהיה משפטם כנהוג היום במקצת ארצות ספרד שהאשה אשר תזנה תחת אישה מוסרין אותה לבעלה והוא דן אותה למיתה או לחיים כרצונו, והנה היתה מיועדת לשלה בנו והיא להם כאשת איש בנימוסיהם:
