ידועה ההלכה באבן העזר סימן עה שכופים משפחה לעלול לא"י. וכן ההלכה שאישה יכולה להתגרש מבעלה כדי לעלות לא"י.
כיצד ההלכה מתיישבת עם דברי הגמרא בסוטה ובכלל שהקב"ה העדיף ששם השם יימחה במים למען השלום…?
תשובה:
שלום רב,
וכיצד יש להסביר את הפסוק שקראנו בפרשת השבוע "ואהבת לרעך כמוך" ויחד עם זה ישנם פרשות שלמות בתורה העוסקות בגנבים גזלנים אנסים וכו'… השלום הוא מעלה גדולה מאד וכפי שאמרו חז"ל באימרה שהבאת. אולם שווה בנפשך שאותו זוג שלא השכיל להסתדר לבד, ונאלצו להגיע ל"כפיה" לעלות לארץ ישראל וכד', שלא היה הלכה כזו. האם השלום היה חוזר לשרור בבית?? או שהיו ממשיכים לריב היכן לגור…
בקשר הנישואין יש חיובים הדדיים, ואחד מהם הוא שבני הזוג יאפשרו אחד לשני לקיים מצוות, כאשר האשה לא מאפשרת לבעללעלות לארץ ישראל, הבעיה היא לא שהמצוה מחייבת אותם חלילה להתגרש, ממש לא, אלא שהאשה מונעת זכויות נישואין מהבעל, וכפי שאם היא מחליטה להפסיק לבשל כופים אותה לבשל כך גם לעלות לארץ.
מקורות:
מתוך ספר משנת הכתובה לרבי משה קליין שליט"א:
דין כפיית האשה לעלות לארץ ישראל
בהקדם בירור ענין זה ניזיל למקור הדברים בסוגית הגמ' בכתובות (קי ע"ב), שם שנינו: "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין, הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין, אחד האנשים ואחד הנשים". ולפי פשטות דברי הגמ' מבואר, דאף שבני הזוג דרים בחו"ל שנים רבות, וכבר הורגלה האשה למקום מושבה ושכנותיה, רשאי הבעל לכופה לעלות עמו לארץ ישראל לחונן את עפרה ולקיים את מצות ישיבתה [דין זה אמור מעיקר הדין גם באופן ההפוך, שהאשה מבקשת לעקור לארץ ישראל, וראה להלן בסוף הדברים].
עפ"ז כתב הרמב"ם (הל' אישות פי"ג הלכה יח – כ): "וכשמוציאה ממדינה למדינה או מכפר לכפר באותה הארץ, אינו מוציאה מנוה היפה לנוה הרע ולא מרע ליפה וכו', וכן לא יוציאה ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים וכו'. במה דברים אמורים, מחוצה לארץ לחוצה לארץ או מארץ ישראל לארץ ישראל, אבל מחוצה לארץ לארץ ישראל – כופין לעלות אפילו מנוה היפה לנוה הרע, ואפילו ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים מעלין, ואין מוציאין מארץ ישראל לחוצה לארץ, ואפילו מנוה הרע שרובו גוים לנוה היפה שרובו ישראל".
ועיי"ש שהוסיף עוד: "אמר האיש לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה – תצא בלא כתובה, אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה – יוציא ויתן כתובה, והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל עם ירושלים, שהכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין משם והכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין משם" [והובאו דבריו להלכה בשו"ע אבהע"ז סי' עה סעי' ג,ד].
ומסתימת דברי הרמב"ם ושו"ע אלו יש ללמוד, דהלכה זו אמורה גם בזמנינו שגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, ואין אנו מצווים בכיבוש הארץ מיד האומות, וביותר, לפי הידוע שהשו"ע אינו מביא בספרו דינים שאינם נוהגים בזמן הזה, וכ"כ להדיא בביאור הגר"א שם (ס"ק יז), ובשו"ת מהרשד"ם (סי' קכד). ובפשטות נראה דהטעם בזה הוא, דאף שאין אנו מצווים עתה לכבוש הארץ מידם, מכל מקום מצות ישיבתה במקומה עומדת, ולכך כל שנשאו ליבו לקיים מצוה זו אין אשתו יכולה לעכב בעדו.
אולם, התוס' שם (ד"ה הוא אומר לעלות) כתבו וז"ל: "אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים. והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם". ומבואר דס"ל דמחמת טעמים אלו אין הבעל רשאי לכוף את אשתו לעלות עמו לארץ ישראל בזמנינו. והנה, בעיקר ביאור דבריהם נעמוד להלן בהמשך דברינו, ומ"מ הא מיהא נשמע, דאף לדעתם הלכה זו תלויה בעיקר חיוב ישיבת הארץ בזה"ז, דכיון דס"ל שמצוה זו אינה נוהגת עתה, סברו נמי דאין הבעל רשאי לכופה לכך.
ואם כנים אנו בזה שומה עלינו להרחיב מעט היריעה בעיקרה של הלכה זו, האם מצות ישוב הארץ נוהגת עתה בזמנינו.
ב
דין ישוב הארץ בזמן הזה
על מצות ישוב ארץ ישראל נאמר בתורה (במדבר לג נב): "והורשתם את הארץ וישבתם בה". וכתב הרמב"ן (עשין שהשמיט הרב מצוה ד): "שנצטוינו לרשת את הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, ופרט אותה המצוה כולה בגבוליה וכו', וזו היא שחכמים קורין אותה מלחמת מצוה וכו'. ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזו היא בז' עממין לבד שנאמר החרם תחרימם, אין הדבר כן וכו' הרי נצטוינו בכיבוש הארץ בכל הדורות. ואומר אני כי המצוה שחכמים מפליגים בה והוא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו היוצא ממנה כעובד עבודה זרה וכו', א"כ היא מצוה הנוהגת לדורות".
כדבריו משמע גם בספרי (פרשת ראה), שם מובא המעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבין אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד תורה, וכשהגיעו לצידון וראו שעומדים להפרד מארץ ישראל וקדושתה חזרו ובאו למקומם, אמרו: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה".
והנה מעשה זה היה אחר חורבן הבית, וברור הדבר שמשום מעלת ארץ ישראל לבד בלא קיום המצוה שבדבר לא היו אומרים ששקולה ישיבתה כנגד כל המצוות, שהרי עיקר תכלית האדם בעולמו לקיים את אשר ציווהו בוראו, ועל כרחך אתה למד שמצוה זו נוהגת לדורות גם בזמן הגלות, ולימדונו שאף שקולה מצוה זו ככל המצוות שבתורה.
כמו"כ יעויין בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ח"ב סי' עט), שנקט אף הוא שמצות ישוב הארץ נוהגת לדורות ולא רק בזמן שכל יושביה עליה.
שיטת הרמב"ם בסוגיא זו
אמנם, הרמב"ם השמיט מצוה זו ולא מנאה במנין המצוות. ובטעם הדבר כתב המגילת אסתר שם: "כי מה שלא מנאה הרב, הוא לפי שמצות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בזמן משה יהושע ודוד וכל זמן שלא גלו מארצם, אבל אחר שגלו מעל אדמתם אין מצוה זו נוהגת לדורות עד בוא המשיח. כי אדרבה נצטוינו שלא נמרוד באומות ללכת לכבוש לנו את הארץ בחוזקה, ומה שאמר הרמב"ן שחכמים הפליגו בשבח דירתה, זהו דוקא בזמן שבית המקדש קיים, אבל עכשיו אין מצוה לדור בה".
וראה שם שהאריך להוכיח דבריו ממה שאמרו בכתובות (קיא ע"ב): "כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר בבלה יובאו ושם יהיו", ואם מצווים אנו לעלות לארץ ישראל היאך יש כח ביד נביא לסתור את דברי משה אדון הנביאים, הרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה וכ"ש לסתור, עיי"ש.
נמצא לדבריו, שבשאלה זו האם מצות ישוב הארץ נאמרה רק לזמן שישראל רשאים לשלוט בארצם ביד חזקה או גם לדורות, נחלקו גדולי הראשונים – הרמב"ם והרמב"ן.
ומכך שלא חילק המגילת אסתר שם בין "מצות ירושת הארץ וכיבושה" ל"מצות ישיבתה", משמע שמצוה אחת היא, וכל שאינם מצווים בכיבוש אינם מצווים בישיבה, ולהלן נרחיב מעט בדברים.
כדברים אלו משמע גם ברשב"ם (ב"ב צא ע"א), דאהא דאיתא שם: "ת"ר, אין יוצאין מארץ ישראל לחו"ל", פי' רשב"ם: "לפי שמפקיע עצמו ממצוות התלויות בה". וצ"ע, מפני הזכיר רשב"ם רק את המצוות התלויות בארץ שאינן מצוות חיוביות המוטלות אקרקפתא דגברא, אלא שאם יש לו פירות עליו לקיים את המצוות התלויות בהן, ולא הזכיר את עיקר מצות ישוב הארץ המוטלת עליו כל שעה. וע"כ משמע, שלדעת רשב"ם מצות ישוב ארץ ישראל אינה נוהגת בזמן הזה.
שורש המצוה – קדושת הארץ
בביאור שיטת הרמב"ם כתב האבני נזר (יו"ד סי' תנז), שמצות ישוב הארץ נובעת מקדושתה, וסבר הרמב"ם, דמעיקר דין תורה, כשם שקדושה ראשונה קידשה רק לשעתה ולא לעתיד לבוא, כך גם קדושה שניה של עולי בבל לא הועילה אלא לזמנה, ומה דקיי"ל דקדושה שניה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, אין זה אלא מדברי חכמים, שהם שתיקנו לקיים את המצוות התלויות בארץ אחר החורבן משום אותה קדושה שניה. וכיון שקדושת הארץ אינה נוהגת בזמנינו מדאוריתא, אין מצוה בישיבתה, שכשם שבטלה קדושתה לענין תרומות ומעשרות, כך בטלה קדושה זו לגבי מצות ישיבתה.
קדושת הארץ ומעלותיה אינן בטלין לעולם
אלא שדבריו נסתרים לכאורה כבר מדברי הראשונים, דיעויין בס' כפתור ופרח (פ"י עמ' רנב – רנו), שהאריך לפרש בראיות רבות, שקדושת הארץ בטלה בעת גלות ישראל מארצם רק לענין חיוב מצוות התלויות בארץ, אבל עצם קדושת ומעלת ארץ ישראל לא בטלו מעולם. ובטעם הדבר פי' שם, דמצוות התלויות בארץ נתחייבו בהן ישראל רק לאחר כיבוש וחלוקה, וכיון שתלאן הכתוב בכיבוש, מותנה חיוב זה בהיות ישראל שולטים בארצם, ואם בטל שלטון זה, בטל חיוב אותן מצוות. אולם, קדושת הארץ קדמה לימות יהושע, וקביעא וקיימא מימות האבות הק', ולכן אין היא בטלה אף לאחר שגלו ישראל מארצם.
הנה העיד לן בעל כפתור ופרח, דקדושת הארץ מימי האבות הק' היא ומעולם לא בטלה, ושלא כדברי אבני נזר. ודוחק לומר דבזה גופא נחלק עמו הרמב"ם, שהרי בכפתור ופרח שם האריך להוכיח שיטתו מדברי חז"ל במקומות רבים שאין כאן המקום לפורטם, ודבר רחוק הוא לומר דפליגי עליו בזה.
מצות ישיבתה כדי לקיים את המצוות התלויות בה
באופן שונה מעט יתכן לומר, דלדעת הרמב"ם, מצות ישוב הארץ אינה נובעת מקדושתה ומעלתה אלא מקיום המצוות התלויות בה. והיינו, שכדי שנוכל לקיים מצוות אלו ולהשלים למנין תרי"ג מצוות, ציותה התורה לרשת את הארץ ולשבת בה, וכן נקט בפשיטות התשב"ץ (ח"ג סי' ר עיי"ש). ומעתה, לפי המתבאר באבני נזר דמדאורייתא גם קדושה שניה לא קידשה לעתיד לבוא, וכל המצוות התלויות בארץ אינן נוהגות עתה אלא מדרבנן, ארווח לן דמפני זה נקט הרמב"ם שמצוה זו נוהגת רק לעתיד לבוא. והרמב"ן דפליג, סבר שמצות ישוב א"י אינה נובעת מחיוב המצוות התלויות בה, אלא מצוה נפרדת היא מחמת עוצם קדושתה ומעלתה וכמו שלמד הכפתור ופרח, וע"כ נקט שהיא נוהגת גם בזמן הזה.
ג
דין הכל מעלין לארץ ישראל לשיטת הרמב"ם
אלא דלכל הלין קשיא טובא, כיון דסבר הרמב"ם שמצות ישוב ארץ ישראל אינה נוהגת בזמן הזה, היאך פסק האי סוגיא דכתובות דהכל מעלין לארץ ישראל. וכמה ישובים מצינו לזה בדברי הפוסקים:
א. בחי' הריטב"א (שם) מבאר, שדין "הכל מעלין לארץ ישראל" אינו נובע ממצות ישיבתה [וכמו שדקדקנו לעיל מרהיטת דברי הרמב"ם והתוס', אלא היא נוהגת אפילו לאחר החורבן, משום "דאכתי איכא חיבת הארץ". והיינו דמשום "חיבת הארץ" וקדושתה לבד יש כח ביד האדם להעלות לשם את עבדו או את אשתו ואינם יכולים לעכב. ומכל מקום מבואר מדבריו, שמצות ישוב ארץ ישראל אינה נוהגת בזמן הזה שאין אנו מצווים על כיבושה.
דין מצות ישוב ארץ ישראל מדרבנן
ב. עוד י"ל בזה ע"פ דברי הרשב"ש בתשובותיו (סי' ב), דלעולם העיקר כדברי המגילת אסתר בדעת הרמב"ם שמצות ישוב הארץ אינה נוהגת בזמן הזה מדאורייתא, אלא דמכל מקום מדרבנן נוהגת מצוה זו גם בזמנינו ושלא כדברי המגילת אסתר דנקט שבזה"ז אין מצוה כלל בישיבתה – אף לא מדרבנן. וכנראה סבר כן משום שראה לדוחק לפרש כדברי המגילת אסתר שכל מה שהאריכו חכמים בשבח ישיבתה זהו רק לזמן שבית המקדש היה קיים, וע"כ אמר שיש בישיבתה מעלות רבות, וע"כ הצריכו חכמים לישבה ולהפריחה משיממונה גם בזמן הגלות שאין יושביה עליה, ומשום חיוב זה מותר הבעל לתבוע מן האשה לעלות עמו לשם.
הן אמת, דמדברי הפוסקים נראה דלא ס"ל לחלק בזה לדינא בין דאורייתא לדרבנן, דהנה בתשובות מהר"ם מינץ (סי' עט) משמע שנקט שמצוה זו אינה נוהגת בזה"ז אפי' מדרבנן, יעויי"ש שכתב בשם התשב"ץ: "עיקר מצוה זו איני יודע, אלא שמוחלין לו עוונותיו". והיינו, שזכות ומעלה בעלמא יש בישיבת ארץ ישראל בזמנינו עד שאמרו שכל הדר בארץ מוחלין לו כל עוונותיו, אולם מצוה אין בדבר.
כמו כן יש לדקדק קצת מלשונו של התרומת הדשן (פסקים סי' פח), שכתב: "דע לך, דודאי שבח גדול ומעלה יש לדר בארץ ישראל וכל שכן בעיה"ק ירושלים, אמנם שמענו כמה פעמים שיש לשם בני ברית מערביים נחשבים לרשעים גדולים ומוסרים מפורסמים, והם טורדים ומבלבלים האשכנזים שהם שומרי תורה ומצוות וכו', לכן כל איש ישער בנפשו באיזה דרך יוכל לעמוד ביראת ה' וכו'". ומשמע מלשונו, שאין זו מצוה גמורה אלא שבח ומעלה בלבד, ולכך סבר שיש להמנע מכך כאשר דיוריו בארץ יגרמו לו טרדות והפרעות בעבודת ה'.
אולם יש שנקטו שהיא מצוה גמורה גם בזמנינו, וע"כ חייבו לעלות לא"י למרות הטרדות וההפרעות, כ"כ היעב"ץ בס' שערי שמים (דף עח) שהיות וחובה גמורה היא לעלות לא"י אין אנו בני חורין להבטל ממנה מחמת קושי זה או אחר, והוסיף, דעל זה אמרו "אדם לעמל יולד"[1].
[אמנם הפתחי תשובה (אבהע"ז סו"ס עה) למד מדברי תרוה"ד שמצות עשה היא לעלות לא"י גם בזה"ז, וכפשטות דברי הרמב"ן וסיעתו, וצ"ע].
ביאור נוסף ע"פ דברי התשב"ץ דלעיל
ג. עוד י"ל בזה, ע"פ מה שנתבאר לעיל מדברי התשב"ץ (ח"ג סי' ר), דהטעם למצות הישיבה ודין הכפייה הוא משום קיום המצוות התלויות בארץ. דאפשר, דאף דלדעת הרמב"ם מצות הישיבה אינה נובעת מחיוב המצוות התלויות בארץ, אלא בהיתה כבושה תחתינו ואין היא נוהגת עתה, מכל מקום לדין הכפייה סגי בטעם זה לבד, דאין כח ביד האשה למנוע את בעלה מקיום כל המצוות התלויות בארץ.
הדר בחו"ל כמי שאין לו אלו-ה
ד. הפרישה (סי' עה ס"ק ט) מבאר טעמה של הלכה זו, על פי האמור בכתובות שם: "הדר בחו"ל כמי שאין לו אלו-ה". והיינו, דעיקר קיום מצוות ה' יתברך אינו אלא ליושבים בארץ ישראל, וכדברי הרמב"ן (ויקרא יח כה): "ומן הענין הזה אמרו בספרי (פ' עקב מג) 'ואבדתם מהרה' (דברים יא יז) – אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינין במצות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים. משל לאדון שכעס על אשתו ושלחה לבית אביה, אמר לה הוי מתקשטת תכשיטים שכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים. וכן אמר ירמיה (לא כ): 'הציבי לך ציונים' – אלו המצות שישראל מצוינין בהם. והנה הכתוב שאמר (דברים יז יח) 'ואבדתם מהרה ושמתם את דברי אלה וגו", אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות, ופירשו בהן כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה' וכו'". עכ"ל. ומבואר מדבריו, דעיקר קיום המצוות ועבודתו ית' אינה אלא בארץ, ולכך רשאי הבעל לכופה לעלות עמו לשם.
ד
בירור נוסף בדברי הרמב"ם – האם מצוה כוללת נמנית במנין המצוות
אמנם, עיקר דברי המגילת אסתר בדעת הרמב"ם [דמצות ישוב הארץ אינה נוהגת בזמן הזה] צ"ב, שהרי מנהגו של הרמב"ם מיניה לא יזוע, למנות גם מצוות שאינן נוהגות בזה"ז, שעל כן מנה את מצות בנית בית הבחירה והקרבת הקרבנות (עשין לט – עח), ועוד רבות. וא"כ, אף אם מצות ישוב א"י אינה נוהגת עד ביאת הגואל, עדיין יש להבין מדוע לא מנאה הרמב"ם במנין המצוות.
ולפי המתבאר יש שרצו לישב, דמצות ישוב הארץ אינה מצוה פרטית אלא מצוה כוללת. כלומר, תכלית קיומה של מצוה זו אינו בעצם הישיבה בארץ, אלא שעל ידי ישיבתה נוכל לקיים את המצוות התלויות בה. ומצוות כעין אלו, שכל תכליתן לאפשר את קיומן של מצוות אחרות, אין מדרכו של הרמב"ם למנות, ולפי זה אתי שפיר דלכך לא מנאה הרמב"ם ואין להוכיח מכאן דס"ל דמצוה זו אינה נוהגת אלא לימות המשיח. אולם דברי המגילת אסתר עדיין צ"ע, שהרי לדבריו הטעם לכך שלא מנאה הרמב"ם הוא מפני שמצוה זו אינה נוהגת לדורות, ומשום שאין אנו מצווים עתה בכיבוש הארץ מחמת דין ג' שבועות, ולא מחמת שהיא מצוה כוללת, וא"כ אכתי קשיא לדבריו, מדוע לא מנאה הרמב"ם.
מצוות המכוונות לתכלית אחת נמנות כמצוה אחת
באופן אחר פי' האבני נזר שם (סי' תנד) בדעת הרמב"ם, דהטעם דלא מנה מצוה זו במנין המצוות, משום דסבר שמצוה זו היא בכלל מצות "החרם תחרימם" (דברים כ יז) האמורה באיבוד ז' עממין, לפי שעיקר התכלית באיבודן של אומות אלו, הוא כדי שנשב אנו בארץ במקומם, ואין דרכו של הרמב"ם למנות בנפרד שתי מצוות המכוונות לתכלית אחת. ויעויי"ש שלמד כן מהא דלא מנה הרמב"ם את עשיית הארון והכפורת למצוה בפני עצמה [והשיג עליו בכך הרמב"ן], ופי' טעמו, דכיון שתכלית בנית המקדש היא כדי לקשר בין קוב"ה וישראל, ועיקר קיום מטרה זו נעשה במקום הכפורת שנאמר (שמות כט מג): "ונועדתי שמה", נמצא ששתי מצוות אלו מכוונות לתכלית אחת, ולכן כללן הרמב"ם יחד.
אמנם הרמב"ן עצמו שם עמד על אפשרות זו ודחאה מכל וכל, שא"כ הניח הרמב"ם את העיקר ונקט את הטפל, שהרי ז' אומות אלו אם ירצו להשלים עמנו או לעזוב את הארץ מעצמם אין אנו מחוייבים להורגם, ואפי' הכי אין אנו רשאים להניח את הארץ ולעוזבה מבלי יושב או למוסרה ביד אומות אחרות, נמצא שלעיתים פטורים אנו ממצות "החרם תחרימם" ועדיין מחוייבים אנו בישיבתה, עיי"ש בדבריו.
ה
שיטת רבי חיים כהן
לעיל בריש הדברים ציינו לשיטת רבי חיים כהן המובא בתוספות (כתובות שם), שסובר, שהואיל ויש קושי לקיים את המצוות התלויות בארץ על פרטיהן ודיניהן המרובים, ועונשים חמורים יש לעובר עליהם, אין מצות ישוב הארץ נוהגת בזמן הזה.
ודברים אלו קשה להולמם, וכפי שהאריכו בזה גדולי האחרונים. חדא, היכן שמענו דמחמת הקושי שיש בקיום המצוה בני חורין אנו להבטל ממנה, הלא לשם כך נבראו שמים וארץ שיהיו ישראל עובדים את הי"ת בכל נפשם ובכל מאודם וזוהי עיקר התכלית הנרצית, ואפילו במקום פקוח נפש גמור לא היינו רשאים להבטל מקיום מצוה אם לא שחידשה לן תורה פטור זה מקרא ד"וחי בהם".
עוד יש להבין בדבריו, אם אכן הקושי שבקיום מצוה זו מהווה פטור מקיומה, במה שונה הדבר בזמנינו אנו מהעתיד לבוא אחר קיבוץ נדחי ישראל בביאת משיח צדקנו, וכי אז יקל עלינו טפי לקיימה.
וכבר עמד על כך המהרי"ט בתשובותיו (יו"ד ח"ב סי' כח), יעוי"ש שנשאל, לענין אדם שנדר – "אם תלד אשתי זכר אעלה לארץ ישראל ובא להשאל על נדרו, האם דינו כנדרי מצוה שאין להם התרה עולמית. והביא מתשובת הרא"ש (כלל יב), דנדר זה אינו בכלל נדרי מצוה ויש לו התרה.
ובטעם הדבר שם כתב, שיש שפירשו שהרא"ש סובר כרבי חיים כהן, שמצות ישוב ארץ ישראל אינה נוהגת בזמן הזה, ומפני כך סבר שנדר זה אינו בכלל "נדרי מצוה"[2].
ודחה דבריהם מכמה טעמים:
א. הרא"ש עצמו בכתובות שם הביא להלכה דהבעל רשאי לכוף את אשתו לעלות לארץ, והלכה זו טעמה הוא משום קיום מצות ישוב ארץ ישראל המוטלת על הבעל, דאשתו משועבדת לו לסייעו בקיום מצוותיו, ולא מצינו שחילק הרא"ש בזה בין זמן הבית לזמן החורבן.
ב. עצם נימוקו של רבי חיים כהן תמוה טובא וכמו שנתבאר, ומהיכי תיתי לומר שאף הרא"ש הסכים עמו.
ג. עוד כתב, דדבר רחוק הוא לומר שהרא"ש נקט כהתשב"ץ המובא לעיל, שמצות ישוב הארץ תלויה בקיום המצוות התלויות בה, דהא ודאי מצוה זו נובעת מעצם קדושת הארץ ולא ממצוותיה, שכן מצינו בסוגית הגמ' בכתובות שם, שעבד שברח לארץ ישראל כופין את רבו לעלות עמו, והרי עבד אין לו קרקע ואינו שייך בקיום מצוות התלויות בה.
וביותר, למה שכתב הרמב"ן בפי' לתורה (הובא לעיל), דעיקר קיום המצוות הוא רק בא"י שע"כ אמרו שהדר בחו"ל כמי שאין לו אלו-ה, וכל קיום המצוות בחו"ל הוא רק בגדר "הציבי לך ציונים" כדי שלא תשתכח התורה בגלות המר, ומבואר דמצות ישוב הארץ היא עיקר גדול בעבודת ה', ודבר רחוק הוא לומר שענין מהותי כל כך אינו אלא "הלכתא למשיחא".
ד. עוד הוסיף בשם מהר"ם, דהירושלמי בסוף כתובות מביא אף הוא הלכה זו שהאיש רשאי לכוף את אשתו לעלות לארץ ישראל, והרי הירושלמי נכתב אחר החורבן, וא"כ פשיטא שמצות ישוב הארץ נוהגת גם בזמן הזה, ומחמת כל אלו הקושיות נקט דסוף דברי התוס' אלו אינם מדברי רבי חיים כהן אלא תלמיד טועה כתבם.
ואכן, במרדכי (סוף כתובות) גרס בדברי רבי חיים כהן, דהטעם שמצות ישוב הארץ אינה נוהגת בזה"ז היא מפני סכנת הדרכים [וכמו שנקטו התוס' שם בריש הדברים][3].
ו
חילוק בזה בין עבד לאשה
באופן אחר י"ל בדעת הרמב"ם בכל הנ"ל, דחילוק רב יש בדין זה בין עבד לאשה: דהנה, הלכה זו דהכל מעלין לארץ ישראל הזכירה הרמב"ם בב' מקומות: בהל' אישות (פי"ג הל' כ) פסק הרמב"ם דהבעל רשאי לכוף את אשתו לעלות לארץ ישראל, וכמו כן האשה רשאית לכוף את בעלה לעלות עמה. וכמו כן בהל' עבדים (פ"ח הל' ט) כתב הרמב"ם דהעבד כופה את רבו לעלות עמו לא"י. ולכאורה קשיא, דבהל' אישות סתם הרמב"ם ולא פירש האם הלכה זו נוהגת בזמן הגלות, ואילו בהל' עבדים שם כתב להדיא: "ודין זה נוהג אפי' בזמן הזה שהארץ ביד גויים". והדברים צ"ב, מפני מה הזכיר הרמב"ם שהלכה זו נוהגת גם בזמן הזה רק בהל' עבדים ולא בהל' אישות לענין בעל ואשה שכופין זה את זה. הא ממה נפשך, אם תלה הלכה זו בדין ישוב ארץ ישראל בזמן הזה, וסבר כהבנת המגילת אסתר בדבריו דאין מצוה זו נוהגת עתה, א"כ לענין עבד נמי נימא הכי, ואי ס"ל דאין הדבר תלוי במצות ישיבתה, או דמצות ישוב הארץ נוהגת גם בזמנינו, היה לו לפרש כן גם לענין אשה.
פלוגתת הבבלי וירושלמי האם אשה כופה את בעלה לעלות לא"י
ובהקדם ביאור הדברים נסדר שמעתא כצורתה.
בסוגית הגמ' (כתובות קי ע"ב) איתא: "ת"ר, הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות – כופין אותה לעלות, ואם לאו תצא בלא כתובה. היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות – כופין אותו לעלות, ואם לאו יוציא ויתן כתובה. היא אומרת לצאת והוא אומר שלא לצאת – כופין אותה שלא לצאת, ואם לאו תצא שלא בכתובה. הוא אומר לצאת והיא אומרת שלא לצאת – כופין אותו שלא לצאת, ואם לאו יוציא ויתן כתובה". עכ"ד הגמ'. ומבואר, דלדעת הבבלי האיש והאשה דינם שווה וכופין זה את זה לעלות לארץ ישראל.
אולם בירושלמי סוף כתובות איתא: "הוא רוצה לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה – כופין אותה לעלות. היא רוצה והוא אינו רוצה – אין כופין אותו לעלות. הוא רוצה לצאת לחו"ל והיא אינה רוצה – אין כופין אותה לצאת. היא רוצה לצאת והוא אינו רוצה – כופין אותה שלא לצאת". ע"כ.
ומבואר, דלדעת הירושלמי חלוק בזה הדין בין האשה לבעל. דהאשה אינה יכולה לכוף את בעלה לעלות לארץ ישראל, ואילו הוא אם ירצה רשאי לכוף אותה לעלות עמו. אך, לעומת זאת, לאחר שכבר ישבו בארץ דינם שווה, ששניהם אינם רשאים לכוף זה את זה לצאת ממנה לחו"ל.
ובפשטות היה נראה לפרש, דהירושלמי נקט שמצות ישוב הארץ מוטלת רק על האנשים ולא על הנשים, ולכן אשה אינה כופה את בעלה לעלות לארץ, אלא שא"כ צ"ב מדוע לאחר שכבר ישבו בארץ בכוחה למנוע ממנו לצאת ממנה, הרי היא אינה מצווה בישיבתה, וע"כ משמע שאף הנשים בכלל המצוה, וא"כ אכתי צ"ב מפני מה אין בכוחה לכופו לעלות.
שיטת הרא"ש בזה
הרא"ש בכתובות שם (סי' יז) פירש בשם הר"ם, שדברי הירושלמי נסובים על זמן הגלות, ונקט דבזה גופא נחלקו הבבלי והירושלמי, האם מצות ישוב הארץ נוהגת בזמן הזה. [סברא זו לא תהני לן לעת עתה להבנת שיטת הרמב"ם, כיון שהוא עצמו פסק לכאורה בהל' אישות שם כדעת הבבלי]. אלא שהטור בסי' עה האריך לדחות דבריו, דא"כ במה חלוק האיש מן האשה, מדוע האיש רשאי לכוף את אשתו לעלות גם בזמן הזה שאין המצוה נוהגת.
ישוב א"י מתקיים רק ע"י קנין קרקע
בס' מרחשת (ח"א סי' כב) כתב לבאר פלוגתת הבבלי והירושלמי בדרך פלפול, ולדעתו, ישוב ארץ ישראל אינו מתקיים אלא על ידי שאדם קונה קנין גמור בקרקע, ולא די בדיורים לחוד. לכן אשה שנכסיה לבעלה ואין בכוחה לקנות קרקע בארץ ישראל אינה שייכת במצוה זו.
קצת מקור לדבריו, י"ל ע"פ מאי דקיי"ל בע"ז (כא ע"א) שמשכירין בית לעכו"ם בא"י, ופי' הרמב"ם (הל' עכו"ם פ"י הל' ד), דהואיל ודיורי עראי הן אינם בכלל החיוב לגרשם מארצנו. וכשם שדיורי עראי אינם בכלל "ישיבת עכו"ם", כך מן הסתם אין מקיימין בכך את מצות ישיבתה.
אלא שהואיל ויש לאשה נכסי מילוג שיש לה בהם קנין הגוף גם בזמן נישואיה, נחלקו הבבלי והירושלמי אם יכולה היא למוכרם ובכסף זה לרכוש קרקע בארץ. ויסוד פלוגתתם, האם קנין הפירות של הבעל "כקנין הגוף דמי", וממילא נכסים אלו אינם נחשבים כממונה למוכרם לאחר, או לאו כקנין הגוף דמי ושפיר יכולה היא למוכרם. וכידוע במחלוקת זו נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש (עי' יבמות לו ע"ב, גיטין מז ע"ב), וע"כ הירושלמי אזיל בשיטת רבי יוחנן שהיה מרא דארעא ישראל וסבר ד"קנין פירות כקנין הגוף דמי", ופטר נשים ממצות ישוב הארץ, ואילו הבבלי נקט כריש לקיש, ד"קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי", ולכך סבר שיש בידה לקיים את המצוה. עכ"ד.
כל שאינו ב"הורשתם" אינו ב"ישבתם"
בשו"ת בית הלוי (ח"ב סו"ס כב) כתב לבאר פלוגתא דא באופן אחר, דלענין מצות ישוב הארץ אכן חלוק דין הנשים מן האנשים, דהאנשים שנוטלים חלק בארץ הם שנצטוו לכובשה וליורשה מקרא ד"והורשתם וישבתם", אבל הנשים שאינן נוטלות חלק בארץ, שע"כ איבעיא לן בברכות (כ ע"ב) אם חייבות בברהמ"ז אף שאינן בכלל "הארץ", אינן בכלל מצות ירושת הארץ וישיבתה. ומ"מ במצוות התלויות בארץ גם נשים חייבות, שכן זוהי הלכה הנובעת מקדושת הפירות ולא ממצות ישיבתה.
ולכן, מחמת עצם מצות ישוב ארץ ישראל ודאי אין בכוחה לכוף את בעלה לעלות, שהרי אינה מצווה בכך. ומחמת רצונה לקיים מצוות התלויות בארץ, סבר הירושלמי שאין בידה לכוף את בעלה לעלות, משום סברת רבי חיים כהן, שמצוות אלו קשה לקיימם ועונשיהם חמורים. אבל האיש שמצווה בעצם מצות ישוב הארץ שפיר כופה את אשתו לעלות לארץ ישראל גם בזה"ז, לפי שלגבי מצוה זו לא שייך טעמו של רבי חיים כהן, כיון שמצוה זו היא חיוב גמור המוטל אקרקפתא דגברא ואינו בן חורין להבטל ממנה, משא"כ מצוות התלויות בארץ שאינו חייב בהן עד שישב בה ויהיו לו פירות הקדושים בקדושת הארץ שפיר רשאי הוא שלא להתחייב בהן כדי שלא יבוא לידי מכשול. עכ"ד הבית הלוי.
וכוונתו לומר, שמצות ישוב הארץ וקיום מצוות התלויות בה חלוקים בעצם יסודם. מצות הכיבוש היא מצוה חיובית המוטלת על כל איש ישראל לעלות לארץ לכובשה וליישבה, אבל מצוות התלויות בארץ אינן "חובת גברא", וכלל אינן מוטלות על ישראל הדר בחו"ל, אלא שאם יעלה לא"י יזכה לקיים מצוות אלו. ולכך נשים שאינן חייבות בעצם הישיבה בה אין בכוחן בזמן הזה לכוף את בעליהן לעלות לא"י – משום טעמא דרבי חיים כהן. אבל האיש כופה את אשתו לעלות גם בזמן הזה מחמת עצם מצות ישיבתה.
אלא דאכתי צ"ב לפי דבריו, מדוע לעתיד לבוא תוכל גם האשה לכוף את בעלה לעלות מחמת המצוות התלויות בה, ולא מקילינן בזה משום טעמו של רבי חיים כהן.
עוד צ"ב, מדוע טעם זה המבואר בדברי רבי חיים כהן, דמותר להמנע מלעלות לארץ מחמת הקושי שבקיום מצוותיה, אינו אמור אלא לענין הנמנע מלעלות לתוכה ולא מהני להתיר אף לצאת ממנה לאחר שכבר ישב, וכי מפני שנתחייב במצוות אלו שעה אחת שוב אין בכוחו להפקיען מעליו לעולם, הרי מצוה זו אינה מצוה חיובית המוטלת על האדם, אלא רק כאשר יש לו פירות.
ביאור עפ"ז בשיטת רבי חיים כהן
אלא שעכ"פ עפ"ד י"ל שזהו הביאור בדברי רבי חיים כהן גופיה. דלעולם סבר שמצות ישוב ארץ ישראל בלאו הכי אינה נוהגת בזמן הזה וכדעת המגילת אסתר, מפני שאין אנו רשאים לכובשה וכדלעיל, ורק הוסיף, שלעלות לא"י כדי לקיים מצוות התלויות בה זה ודאי אינו חיוב כיון שיכול לבוא הדבר לידי מכשול. אבל לעתיד לבוא שיש חיוב בעצם הישיבה בארץ, מודה רבי חיים כהן שאין כל אדם רשאי להבטל ממנה, ופשוט.
ז
ביאור פלוגתת הבבלי וירושלמי לשיטת הטור
מיהו, כל דברינו אלו אינן אלא אליבא דהרא"ש שחילק בזה בין זמן הגלות לזמן היות ישראל יושבים בארצם, אבל הטור פליג עליו בזה, וסבר דאין חילוק בזה בין זמן הבית לזמן הזה, ולדבריו יש לבאר את פלוגתת הבבלי והירושלמי באופן אחר, ובזה יבוארו הדברים אחת לאחת.
דאפשר דכו"ע מודו שנשים פטורות ממצות כיבוש וירושת הארץ, כיון שאינן נוטלות בה חלק, וכמו שהזכיר הבית הלוי, או מפני שאין דרכה של אשה לעשות מלחמה, דמה"ט פטרוה ממצות מחיית עמלק כמבואר בס' החינוך (מצוה תרג). ומה שאמרו בסוטה (מד ע"א) "למלחמת מצוה הכל יוצאים אפילו החתן מחדרו והכלה מחופתה", אין כוונת הדברים שהנשים משתתפות ממש בכיבוש, אלא שעליהן לסייע ללוחמים בהספקת מזון ומים וכדו' [עי' רש"ש שם], ובכך לבד אין סברא שיחשב הדבר כאילו הכיבוש מתבצע גם על ידן, דסוף סוף אין זה עיקר הכיבוש, כן נראה פשוט. אלא שבמצוות התלויות בה גם נשים חייבות וכדלעיל, שזוהי מצוה קיומית ולא חיובית כנ"ל.
אלא שבגדר מצות כיבוש וירושת הארץ, יש לדון, האם הכיבוש הוא חלק מעיקר צורת קיום המצוה [אף שודאי ניתן לקיימה גם בלא כיבוש וכדלהלן], והיינו שמעולם לא ציותה תורה ליישב את הארץ על ידי הוצאת ממון או שאר תחבולות, אלא עיקר החיוב הוא באופן שניתן לכובשה מיד יושביה, או שמא עיקר המצוה הוא הדיורים בארץ לחוד, שתהא מיושבת על ידי ישראל, אלא שהכיבוש הוא ההיכי תימצי לקיום מצוה זו, וע"כ נצטוינו להוריש את גויי הארץ מפנינו ומלתא באפי נפשא היא, ואה"נ דכל שאינו יכול לכבוש יקנה לו בית בכסף מלא.
או באופן אחר: האם הכיבוש והישיבה מצוה אחת היא ותליין זו בזו, או שמא דינים נפרדים הם שאמנם תכליתם אחת [כאבנ"ז לעיל] אבל אינם שייכים זה עם זה.
ונפק"מ בזה בגדר חיוב הנשים, דהירושלמי נקט דהכיבוש והישיבה מישך שייכי זה בזה, דהכיבוש הוא צורת קיום מצות הישיבה ומצוה אחת היא, ולכן נקט דכל שאינו בכיבוש אינו בישיבה, ואפילו בזמן משה ויהושע. אולם, הבבלי נקט שמצות הכיבוש הלכה נפרדת היא ואין זו צורת הקיום של מצות הישיבה, ולכן נקט שגם נשים שאינן בכלל הכיבוש שפיר יש לחייבן בישיבה, וההיכי תימצי לזה תהיה על ידי קנין ולא על ידי כיבוש מלחמה.
שעבודי הבעל לאשתו מחייבים לעיתים גם כאשר יכולה להמנע מקיום המצוה
מיהו אמרו בירושלמי, שלענין מצוות התלויות בארץ שבהן נשים חייבות, חלוק הדבר בין אשה הרוצה לעלות לארץ לזו הממאנת לצאת ממנה. דכיון שמצוות אלו הן מצוות קיומיות אין כח ביד האשה לכוף את בעלה לעלות לארץ כדי להתחייב בהן, דדוקא מחמת מצוה המוטלת עתה על האדם יש בכוחו לכוף את בן זוגו לסייעו בקיומה, אבל כדי להתחייב במצוות נוספות שאין זה אלא מצד המעלה וההידור לחוד, לזה בן הזוג אינו משועבד, ולכך, לעלות לא"י חלוק דין הבעל המחוייב עתה בישיבתה מאשה הרוצה לעלות כדי להתחייב במצוות התלויות בה, אבל לאחר ש"הוחזקה" האשה בקיום אותן מצוות קיומיות, הדין להיפך, דבכה"ג שעבוד הבעל לאשה מחייבו שלא להפסידה "מעלות רוחניות" שכבר היתה מוחזקת בהן.
ביאור ע"פ הנ"ל
ולפי"ז יש לפרש שיטת הרמב"ם בסוגיא דא. דכיון שעיקר צורת קיום המצוה שחייבנו הכתוב הוא ע"י כיבוש מלחמה, אחר שנצטווינו בזמן הזה שלא לעלות בחומה ולכבוש את הארץ בחוזקה מיד אויבינו, שוב אין אנו מחוייבים בישיבתה, דכל שאינו בכיבוש אינו בישיבה.
ולפיכך לא מנה הרמב"ם מצוה זו בס' המצוות, דאף שדרכו של הרמב"ם למנות גם מצוות הנוהגות רק לעתיד לבוא וכמו שהוכחנו לעיל, מ"מ יש לחלק ולומר, דזהו דוקא כאשר המצוה מצד עצמה נוהגת תדיר אלא שמנועים אנו מלקיימה מחמת אונס עד ביאת הגואל, וכגון עבודת בית המקדש שלא הופקעה מצותה מעולם אלא שחסרים אנו את האפשרות לקיימה עד שיבנה המקדש ב"ב. משא"כ מצוה זו של כיבוש הארץ שאין אנו חסרים את האפשרות לקיימה, אלא שמצווים אנו שלא לעלות בחומה ולא לכובשה מיד אויבינו גם לכשיעלה הדבר בידינו, הרי זו הפקעה גמורה של מצוה זו בזמנינו ולכך לא מנאה הרמב"ם במנין המצוות.
ומכל מקום סבר הרמב"ם, דאף שמנועים אנו בזמנינו לקיים מקרא זה כצורתו ומסירתו מסיני, אם יתאפשר לאדם לעלות לא"י בלא שיחשב הדבר כעליה בחומה והפרת השבועה, וכגון שיקנה לו חלק בארץ בכסף מלא ועל פי חוקותיהם, וכמו שנתאפשר הדבר לרבים משלומי אמוני ישראל במשך הדורות ובהם גדולי תורה ויראה, פשיטא דמצוה קעביד ויקיים בזה מצות ישוב הארץ כדעת הרמב"ן.
שהרי הדבר פשוט, שהגם שעיקר אופן קיום המצוה המחוייב מקרא הוא ע"י כיבוש מלחמה, מ"מ אין זה מעכב בקיום המצוה, ופשוט הדבר דלא יעלה על דעת אדם לומר שאם קנה קרקע בארץ בלא כיבוש מלחמה שאינו יוצא בזה מצות ישיבת הארץ, שהרי מצוה זו חלה על כל איש ישראל גם לאחר שתהיה הארץ כולה כבושה ביד ישראל, אף ששוב אין צריך לכובשה מיד העכו"ם לפי שיש מצוה בעצם ישיבתה. אלא דסבר הרמב"ם, דכיון שעיקר צורת המצוה המחוייבת מקרא היא על ידי כיבוש מעבר לכך לא חייבה תורה, ולכן אין חיוב לתור אחר דרך ואפשרות לעלות לארץ ישראל באופן המותר בזמן הזה. ומשום כך לא מנה מצוה זו במנין המצוות אף שהיא נוהגת גם בזה"ז, כיון שכל אדם רשאי להבטל מקיומה, כל זמן שנמנע מאיתנו לקיים מצוה זו על ידי כיבוש.
ובזה הוא שנחלק עליו הרמב"ן, ואמר, שמצות הכיבוש אינה חלק ואופן בקיום מצות הישיבה, ולכן אף שמצות הכיבוש אינה נוהגת בזה"ז, מ"מ מחוייב אדם לתור אחר דרך לעלות אליה בלא כיבוש ולקיים מצותו באופן המותר, וע"כ יש למנותה במנין המצוות.
החילוק בזה בין עבד לאשה
ומעתה יבוארו דברי הרמב"ם בהל' עבדים, שכתב דעבד שרצה לעלות לא"י כופין את רבו ועולה עמו, דכיון שיכול העבד לעלות באופן המותר מצוה גמורה מקיים הוא בכך ואין כח ביד רבו להפקיעה ממנו ולעכב על ידו, וע"כ כתב הרמב"ם שהלכה זו נוהגת גם בזמנינו.
אבל באשה חלוק הדבר. דכיון שאשה אינה בכלל כיבוש, סבר הרמב"ם דבין לבבלי ובין לירושלמי נשים אינן בכלל מצות ישוב הארץ, וכל מצוותן הוא רק בקיום המצוות התלויות בה. אלא דבזה נחלקו: הירושלמי סבר שהאשה אינה רשאית כלל לכוף את בעלה לעלות לא"י, דמשום מעלה והידור לחוד – להתחייב במצוות קיומיות שאינה שייכת בהן עתה, אין בעלה משועבד לה לעלות עמה, ואילו הבבלי נקט שגם לזה משועבד לה בעלה. ובזה פסק הרמב"ם כירושלמי.
אבל בזמן שמצות הכיבוש נוהגת ובעלה מחוייב בלאו הכי לעלות לא"י ע"י כיבוש כמחוייב מקרא, שפיר יכולה גם אשתו לכופו לעלות מחמת המצוות הקיומיות החלות עליה, כיון שעיקר הטעם לשעבודי הבעל לאשתו הוא שכאשר נישאו היה הדבר אדעתיה דהכי שיעשו כך וכך, ולכן כאשר יש חיוב גמור על הבעל לעלות לא"י שפיר יכולה האשה לומר שנישאה לו אדעתיה דהכי שיעלה לארץ, אבל כאשר הבעל אינו מחוייב לתור לו אחר דרך לעלות אינה יכולה לומר שנישאה לו אדעתיה דהכי דמי יימר שיתאפשר לו הדבר, ולכן נקט הרמב"ם שבזמנינו אין כח ביד האשה לכוף את בעלה לעלות לא"י.
ונתבאר לפי"ז דבדוקא הזכיר הרמב"ם הלכה זו רק לענין עבד ולא לענין אשה, דבזה חלוק דין האשה מן העבד, דהעבד שייך בכיבוש וממילא יש בכוחו לכוף את רבו לעלות, דמצוה גמורה היא דרמיא אנפשיה כאשר מתאפשר לו הדבר, אבל אשה אינה כופה את בעלה בזה"ז.
ונמצא, דאף שגם העבד רשאי להבטל ממצוה זו אם ירצה, מ"מ אין זו הגדרה במהות המצוה לומר שמעולם לא נתחייב בה, אלא שלא חייבה תורה להשתדל בקיום מצוה זו באופן אחר מלבד כיבוש מלחמה, וממילא עתה שאין אנו רשאים להלחם מחמת דינא דג' שבועות שנאסרנו לעלות בחומה, פטורים אנו מקיומה ד"אונס דרחמנא פטריה", אבל הרוצה לקיימה באופן אחר, מצוה דאורייתא קעביד, וע"כ רבו אינו רשאי למונעו מכך. משא"כ לענין מצוות התלויות בארץ, שמעצם מהותן אינן חלות על גופו, אלא שכאשר יש לו פירות א"י שחל עליהן דין טבל וכדו' מחוייב להפריש מעשרותיהם.
נמצא לפ"ד שהרמב"ם פסק בזה כירושלמי ולא כבבלי, ודלא כהבנת מקצת אחרונים בדבריו.
ואין להקשות, היאך יתחייב העבד במצות ישוב הארץ שהאשה פטורה בה אף שכל חיובו במצוות נלמד מג"ש ד"לה לה" מאשה. דזו אינה קושיה כלל, וכמו שכתב מנחת חינוך (מצוה א) בשם טורי אבן ועוד אחרונים, שרק לענין מצוות עשה שהזמן גרמן נאמר כלל זה דכל שהאשה פטורה העבד נמי פטור, אבל במצוות שנשים פטורות מהן מחמת טעם מסויים – כגון כאן שאשה אינה בכלל כיבוש – עבדים חייבים.
ביאור עפ"ז בשיטת הרא"ש הנ"ל
ואם כנים אנו בדברינו אלה אפשר שיתישבו הדברים גם עם דברי הרא"ש הנ"ל בכתובות, שמבאר דלדעת הירושלמי מצות ישוב הארץ אינה נוהגת בזה"ז, והוקשה לטור מדוע אם כן הבעל רשאי לכוף את אשתו לעלות לארץ. דאף על פי שאין חיוב בזה"ז לתור אחר דרך לעלות לא"י, אם נתאפשר לו לאדם לעלות, מצוה גמורה היא, וע"כ רשאי הבעל לכוף את אשתו לעלות. אבל האשה אף אם בעלמא שייכת היא במצות ישוב הארץ, מכל מקום זהו דוקא ע"י בעלה שהרי היא עצמה אינה שייכת בכיבוש, ולכן בזמן שבעלה חייב בכיבוש שפיר יכולה לכפותו לכך מתנאי הנישואין וכדלעיל, אבל בזמן שהוא עצמו אינו מחוייב בכך, ודאי פוקע גם חיובא דידה, ולכן אינה יכולה לכופו.
ובזה יבוארו נמי דברי הרא"ש בתשובותיו (שם), במי שנדר אדעתיה למיסק לא"י, דפסק שאין זה נדרי מצוה, דודאי אין כוונתו לומר שמצוה זו אינה נוהגת עתה, אלא דכיון שאינו מחויב להכניס עצמו במצוה זו בזמנינו שאנו אסורים בכיבוש, שפיר שייך טעמו של רבי חיים כהן גם לגבי מצות ישוב הארץ ולא רק לענין המצוות התלויות בה.
ואף הבבלי שחולק בכל זה ונקט שהאשה יכולה לכוף את בעלה יתכן דלא פליג במהות הדבר, אלא שנקט שכעין תקנה היא בדיני הנישואין, וכשם שהבעל רשאי לכוף את אשתו לעלות עמו לירושלים אף שאין כל מצוה בדבר, כך גם היא יכולה לכוף אותו לעלות לארץ אף שאין זו אלא "מצוה קיומית" גרידא.
סיכום שיטת הרמב"ם
המורם מן האמור, דו' דרכים י"ל בביאור שיטת הרמב"ם בהאי סוגיא דהכל מעלין לארץ ישראל:
א. מצות ישוב הארץ נוהגת גם בזמן החורבן, אלא שלא מנאה הרמב"ם מחמת שהיא כלולה במצוות אחרות וטעמים נוספים [ביאורו של האבני נזר].
ב. מצוה זו נוהגת בזמן הזה מדרבנן, ודי בכך כדי לחייב בן הזוג לעלות אף הוא.
ג. דעת הסוברים דהבעל חייב לעלות עמה כדי שתוכל לקיים את המצוות התלויות בה.
ד. שיטת הריטב"א דיכולה לכופו לכך משום חיבת הארץ וקדושתה.
ה. עיקר תכלית עבודת ה' בעולם אינה אלא בארץ ישראל.
ו. החילוק האמור בין אשה לעבד, דאשה אינה יכולה לכוף את הבעל בזמן הזה לעלות עמה [ומ"מ לעתיד לבוא שיהיה הדבר מוטל על הבעל כמצוה חיובית ולא קיומית גרידא, תוכל אף היא לכופו בטענה דאדעתא דהכי נישאה לו], ואילו עבד רשאי לכוף את רבו לעלות עמו לא"י, אפי' בזה"ז משום שהוא שייך במצות כיבושה.
העולה לדינא בזה
להלכה, ראה פאת השולחן (סי' א) שהכרעת כל הפוסקים שמצות ישוב הארץ נוהגת בזמן הזה, וכן האריך להוכיח באבני נזר (סי' תנד), ונקט שגם הרמב"ם מודה לזה, ויתישבו נמי הדברים עמש"נ לשיטתנו בדברי הרמב"ם, וכן העיד החזו"א באגרותיו (ח"א סי' קעה) שכן הכרעת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים[4].
אמנם לענין ההיתר שיש לבעל לכוף את אשתו לעלות עמו לארץ ישראל, ציינו הפוסקים לדעת הסוברים שאין דין זה נוהג בזמן הזה משום סכנת הדרכים, וכמו"כ יכולה האשה לומר "קים לי" כדעת הסוברים שמצות ישוב ארץ ישראל כלל אינה נוהגת בזה"ז, וכמבואר בפתחי תשובה ובאר היטב סו"ס עה. וצ"ע אם הטעם הראשון נוהג עתה שהדרכים מיושרים ואין בהם סכנה.
בבית הלוי הנ"ל נקט בדעת הרמב"ם כמגילת אסתר, וכן הכריע להלכה הג"ר צדוק הכהן הגדול מלובלין בספרו דברי סופרים (אות יד), אלא שטעם אחר אמר בדבר, והוא, שעיקר קיום מצות ישוב הארץ הוא בכך שיושבים עליה ללא כל פחד ומורא איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ולכן, כל זמן שאויבינו קמים עלינו לכלותינו חסר בעיקר קיום מצות ישוב הארץ, עיי"ש. וחידוש גדול הוא.
[1] הן אמת דדבריו צ"ע קצת, שהרי לצורך לימוד תורה הותר בגמ' לצאת מא"י לחו"ל, וזאת אף אם הוא יכול ללמוד בא"י כמבואר בסוגית הגמ' בע"ז (יג ע"א), וא"כ כ"ש כאשר הארץ שוממה ויש קושי להתעלות בעבודת ה', שיש בכך כדי להתיר את הישיבה בחו"ל.
ובדוחק יש לישב, שיש לחלק בין מניעה הקיימת בגוף המצוה, לסיבה חיצונית המונעת את קיומה. והיינו, שהקושי הנובע מעצם קיום מצות ישוב הארץ, כגון טלטולי הדרך או הקושי שיש בעבודת ה' הנגרם מכך, אינו טעם לפטור מקיומה, דלהיפך – "לפום צערא אגרא". ורק כאשר הוא נמנע מקיומה מחמת מצוה אחרת המזדמנת לו במקום אחר, בכה"ג יש סדרי הכרעה איזו מן המצוות קודמת. ולכן, אם חפץ לצאת מן הארץ מחמת הקושי ללמוד תורה בארץ אין לו לצאת, אבל אם הוא חפץ לצאת לחו"ל כדי לקבל תורה מרב מסויים שרי, ודוחק רב יש בדברים.
ואף שלהלכה נקטו הפוסקים כתרומת הדשן בזה [עי' שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ח"ב סי' עט) שציין שכן המנהג הפשוט, וכן הוא בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תתנז), שו"ת מעיל צדקה (סי' כו), שו"ת נשמת כל חי (ח"א סי' מט), שד"ח (מערכת א"י), ובאבנ"ז (סי' תנד ס"ק ח)], מ"מ אין להוכיח מכאן דהסכימו גם לטעמו של התרומת הדשן. דלעולם אפשר שמצוה גמורה יש בדבר, ואפ"ה שרי, דלא גרע מהא דהתירו לצאת מארץ ישראל לצורך תלמוד תורה וכדלעיל.
[2] בשו"ת הרשב"ש (סי' ב) פי' את דברי הרא"ש באופן אחר, שעצם העליה לא"י אינה מגוף המצוה, אלא רק הישיבה בה, וכיון שנדר לעלות לא"י, אין זה נדר של מצוה. ולמד מכך, שאם אכן היה נודר לדור בא"י היה זה נדר של מצוה לשיטת הרא"ש ואין לו התרה עולמית, עיי"ש שהאריך בראיות.
[3] בעיקר דברי התוס' אלו יש שלמדו באופן אחר, דמצות ישוב הארץ נוהגת גם בזה"ז, אלא שמפני סכנת הדרכים אין בידו לכופה לעלות עמו, ראה בית יוסף (סי' עה), ולפי"ז לא גרסו בתוס' שמצות ישוב הארץ אינה נוהגת בזמנינו.
[4] בשו"ת אגרות משה (אבהע"ז סי' קב) דן, לאחר שנפסקה הלכה כרמב"ן שמצות ישוב ארץ ישראל נוהגת לדורות, שלא כרבי חיים כהן ושלא הבנת המגילת אסתר ברמב"ם, מדוע נמנעים רבים מלעלות לא"י ובהם גדולי תורה ויראה, הרי מבטלים הם בכך מצות עשה דאורייתא.
וכתב, שגם לדעת הסוברים שמצוה זו נוהגת לדורות מ"מ אין זו מצוה חיובית המוטלת על האדם כלולב ושופר, אלא מצוה קיומית בלבד – שאם ידור בא"י יקיים בכך מצות עשה. ולא פי' שם טעם ומקור לדבריו.
ורחוק בעיני לומר דנקט להלכה כשיטת התשב"ץ שעיקר טעם המצוה הוא כדי לקיים מצוות התלויות בארץ [דממילא פשיטא שהיא מצוה קיומית בלבד – שכן אין חובה לאדם ליטע כרם כדי לקיים בו דיני ערלה], שהרי רוב הפוסקים דחו את סברת התשב"ץ מהלכה, ונקטו שיסודה של מצוה זו הוא קדושת הארץ ולא קיום מצוותיה, וכמבואר לעיל. יתירה מזו, הרי פשטות דברי התשב"ץ עצמו היא, שהגם שקיום המצוות התלויות בה היא מצוה קיומית ולא חיובית, מ"מ המצוה לעלות לא"י כדי שיוכל לקיים את מצוותיה היא מצוה חיובית כשאר מצוות התורה.
ע"כ נראה לפרש דבריו בג' אופנים:
א. הנה כבר נתבאר לעיל מדברי הרשב"ש בתשובותיו (סי' ב), ושו"ת מעיל צדקה (סי' כו), שמחמת סכנת הדרכים רשאי אדם להמנע מלעלות לא"י, ובפרט כשהדבר כרוך בסכנה מוחשית וברורה, וכיון שבמשך הדורות היתה הדרך לארץ ישראל כרוכה בסכנות מרובות כבר נשתרש ונקבע ישובם של בני ישראל בארצות פזוריהם.
ב. בזה"ז שאין אנו רשאים לעלות לא"י באופן של כיבוש מלחמה לא חייבתנו תורה לתור לנו אחר דרך אחרת לעלות לא"י, וממילא היא מצוה קיומית ולא חיובית.
ג. באופן נוסף יש לפרש דבריו, על דרך מש"כ אור החיים הק' (פ' שלח), אהא דכתיב (במדבר יג ב): "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן", דלכאורה לשון הפסוק צ"ב, שהרי הצורך בשליחת מרגלים הוא כדי לתור אחר תחבולות היאך כדאי לכבוש את הארץ בכח הזרוע, ומדוע נקט הכתוב לשון "אשר אני נותן" שמשמעו לשון מתנה מאת ה' ללא מלחמה.
ופי' שם, שמחשבה זו גופא היתה חטאם של המרגלים, שהם אכן הבינו את תפקידם כפשטו לתור אחר נקודות התורפה של הארץ דרכן יקל לכובשה, ולא היא, עיקר תפקידם היה להיפך, להראות ולבשר לעם ישראל את עוצמת הארץ וחוסנה כדי שידעו ויכירו בגודל המתנה שנותן להם הקב"ה במתנה גמורה שלא בכח עצמם. וטעם הדבר פי' שם, דכיון שארץ ישראל נתונה לנו מתנה מאת ה', דרך ארץ הוא שנותן המתנה יוציאה מיד עושקיה ולא מקבליה, שכן הוא הדרך בנתינת מתנה, שכל טורח הנתינה על הנותן.
ואפשר דה"ה נמי בגאולה העתידה, דכיון שהקב"ה פיזרנו בעוונותנו בים האומות לא מסתבר כלל שמוטל עלינו החיוב להתחכם ולהסיר את עול הגלות מעל עצמנו בכח עצמנו, אלא אופן ביטול הגלות יהיה כמאמר הנביא ירמיה (לא ט): "מזרה ישראל יקבצנו". ע"כ נראה פשוט, דאף שמצות ישוב א"י לא בטלה מעולם, ומי שטורח לעלות לא"י מצוה קעביד שכן מעולם לא נאסרנו לשוב אליה שלא בכח הזרוע, מ"מ חיוב גמור אין בדבר.
ובאמת נראה שהדבר נתון במחלוקת גדולה בין המפרשים:
דהנה, הרמב"ם (הל' מלכים פי"א הל' א) כתב: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש, ומקבץ נדחי ישראל". ומדבריו למדו רבים, שהליך קיבוץ נדחי ישראל יעשה ע"י מלך המשיח ולא קודם לכן, ודברים אלו מתאימים עם המתבאר לעיל לדרכו של אוה"ח הק'. אולם, יש שפקפקו בזה ואמרו שאין כונת הרמב"ם לומר שאין אנו מחוייבים לטרוח בכך קודם ביאת המשיח, אלא שבאופן מעשי גם אם לא יתאפשר הדבר קודם לכן, יהיה זה חלק מתפקידיו של המשיח.
כמו כן, בס' מעלות המידות לרבי יחיאל בן יקותיאל (המעלה הראשונה) כתב: "יש לנו להאמין בלי שום ספק כי עתיד הקב"ה לשלוח גואל ולגואלנו ולקבצנו מכל העמים אשר נפצנו שם ולהושיבנו על אדמתנו, והיא הנקראת א"י וכו', והקיבוץ הזה צריך להיות ע"י מאסף ומקבץ והוא מלך המשיח".
ומשמעות דבריו, שקיבוץ נדחי ישראל צריך שיעשה דוקא ע"י מלך המשיח כחלק מתהליך הגאולה, ולא יעשה ע"י העם עצמו בתוך זמן הגלות.
בספר 'ואשר תבואנה יגידו' הביא את דבריהם, ומציין שם למקומות רבים בדברי הספורנו בפירושו לתהלים ולשיר השירים שחלק עליהם בזה, ולדעתו, הליך קיבוץ נדחי ישראל יעשה ע"י העם עצמו קודם בוא המשיח. שכך כתב במזמור צה: "זה המזמור נאמר על קיבוץ גלויות הקודם לימות המשיח". וכ"כ במזמורים קא, קז, קח, קטז, קכד, קכח, קלד, קלה ומקומות נוספים.
כמו"כ ציין שם לדברי המצודת דוד (הושע פרק ג פסוק ה), שכתב: "לאחר שוב ישראל לארצם יבקשו את ה' שישוב וישרה שכינתו בתוכם וישלח להם את מלך המשיח להנהיגם". הרי שביאת המשיח תהיה לאחר שובם של עם ישראל לארצם. וראה עוד בס' קול התור לרבי הלל משקלוב (פרק ה).
נמצא שכבר נחלקו גדולי עולם בשאלה זו, האם קיבוץ נדחי ישראל יעשה דוקא ע"י מלך המשיח, או שזוהי חובה המוטלת על כל איש ישראל באשר הוא להשתדל בכך, וממילא כאשר יתאפשר הדבר ויעלו לארץ יחלו לבקש על הגאולה כמבואר בדבר המצודת דוד.
וא"כ אפשר שטעמו של בעל האגרות משה לכך שאין חובה גמורה לעלות לא"י, ומצוה קיומית היא, הוא מחמת סברא זו, שביטול הגלות יעשה ע"י מלך המשיח ולא מיוזמת העם עצמו.
והנה, אחר העיון זכיתי ומצאתי בשו"ת מהריט"ץ (ח"א סי' פה) שדן באדם שעלה לא"י ולא אתדר ליה, האם מותר לו לשוב לחו"ל מקום מוצאו, או שמא עובר בכך על האיסור המובא במסכתא ב"ב לצאת מן הארץ לחו"ל. ועיי"ש שצידד בזה להיתרא, ותורף דבריו שם הן, שהמצוה לעלות לא"י בזה"ז אינה מצוה חיובית כשאר עשין שבתורה אלא מצוה קיומית בלבד. ופי' הטעם, "משום שגורשנו מן הארץ בגזירת המקום ומן הדין הוא שנשוב אליה בזמן הגאולה העתידה אחר ביטול גזירת הגלות". עכ"ד, והן ממש כדברינו.
על דרך זו נראה לפרש דברי הריטב"א ביומא (לח ע"א), שהקשה, על מה סמכו העולם לדור בזה"ז במצרים אחר שנצטוינו "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד", וידוע שכך נהג הרמב"ם שהיה רופא למלך מצרים, וגדולים אחרים.
ובסמ"ג (לאוין רכז) פי', שלאחר שעלה סנחריב ובילבל את האומות בטל איסור זה. וכנראה טעמו הוא ע"פ המבואר ברמב"ם (מלכים פ"ה הל' ח), שיסוד האיסור לשוב מצרימה הוא מחמת שמצרים היא מקור הטומאה ויש לחוש שהשב לשם ילמד ממעשיהם הרעים. וא"כ לאחר שסנחריב בילבל את האומות ואומה אחרת יושבת שם בטל איסור זה ואין לחוש לו.
אחרים פירשו בטעם מנהג העולם בזה, שאותן עיירות שהיו בזמן יציאת ישראל ממצרים חרבו, ועתה עיירות אחרות נבנו שם שעליהן לא נאמר האיסור, וצ"ע הטעם.
היראים (סי' שט) פי', שלא אסר הכתוב אלא להולך בדרך זו שהלכו בה עולי מצרים – דרך המדבר, אבל עצם הדיורים במצרים לא נאסרו. (טעם זה לא יתישב כ"כ עם דברי הרמב"ם הנ"ל ששורש האיסור הוא כדי שלא ילמדו ממעשיהם הרעים).
אולם הריטב"א שם פירש: "והנכון יותר, שאין האיסור ההוא נוהג אלא בזמן שישראל שרויין על אדמתן, אבל בזה"ז שנגזר עלינו להיות נדחים בכל קצוות תבל, כל חוצה לארץ אחד הוא, ואין איסור אלא שלא לצאת מדעת מן הארץ לחו"ל".
ודבריו צ"ב, מהיכי תיתי שלא יהיה לאו זה נוהג בזמן שישראל בגולה, הרי האיסור לירד מצרים אינו נובע מהחיוב לדור בארץ ישראל, אלא לאו בפני עצמו הוא הנלמד מן הכתוב: "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד".
והנראה לומר בזה, ע"פ מה שכתב בס' כפתור ופרח (פ"ה): "ושמעתי במצרים מפי ה"ר שמואל ז"ל אחד מבני בניו של הרמב"ם ז"ל, שכשהרמב"ם היה חותם שמו באגרת היה מסיים: 'העובר בכל יום שלושה לאוין'", ופי' שם, שהטעם לכך שאכן לא נמנע הרמב"ם מלישב שם, הוא משום שאנוס היה בכך בהיותו משועבד לשמש כרופא למלך מצרים.
אולם ע"פ דברי הריטב"א נראה לבאר באופן שונה מעט, דלא היתה כונת הרמב"ם בחתימתו זו לומר שאיסור גמור הוא בזה"ז לדור במצרים, שא"כ אף הוא לא היה דר שם, אלא כונתו לומר, שאף שעתה מותרים אנו לשוב מצרימה מחמת שבלא"ה פזורים אנו בגולה כמש"כ הריטב"א, מ"מ אין זה בגדר "הותרה" – לאמור שבזה"ז כלל אין האיסור נוהג, שהרי איסור זה אינו נובע ממצות ישוב הארץ אלא לאו בפני עצמו הוא, אלא שהואיל ואין אנו יושבים כיום איש תחת גפנו ותחת תאנתו, אלא נטרפים ונלחצים אנו תחת עול הגלות המר, רשאין אנו לישב בכל מקום שנמצא בו את פרנסתנו והרי זה כעין אונס במקצת. וע"ז ייסר עצמו בחתימתו שנאלץ הוא לעבור בכל יום על לאו זה מיהו ודאי לאו איסורא קעביד.
ועומק הסברא בזה הוא כמתבאר לעיל, שמצב הגלות קובע שאין אנו מחוייבים להשתדל להפקיע מעלינו עול הגלויות ושעבוד המלכויות עד ביאת הגואל, ואדם שמחמת פרנסתו נתגלגל ובא למצרים אף זה חלק מן הגלות הוא ולא מוטל עליו להסיר שעבוד זה מעליו.
