מה נחשב יותר במצוות לימוד תורה?
לימוד לשם התקרבות לה' בבחינת "בכל דרכיך דעהו" או לימוד תורה לשמה בלי שום מטרה למעט הלימוד עצמו?
תשובה:
משלום רב
אני מניח ששמעת את השאלה באיזה שהוא דיון או ויכוח, שהרי נחלקו בו כידוע גדולי עולם. תורת החסידות מבוססת בין השאר על ההנחה הזו, שהואיל מטרתו של הלימוד כמו שאר המצוות הוא הקירבה לה' יתברך, ההגדרה של "תורה לשמה" הוא לימוד לשם דבקות. הגאון רבי חיים מוולוז'ין תלמידו הגדול של הגר"א ראה בהנחה זו סכנה רבה, שכן לפי זה אם אדם מרגיש שעל ידי שירה של כיסופין הוא מתקרב יותר, הוא עשוי לבחור בכך, וכן אין צורך להציב מטרות בלימוד של הספקים וידע, שהרי בלאו הכי המטרה היא להיות דבוק בתורה הקדושה ובנותנה – ה' יתברך, ומה משנה מה לומדים וכיצד [כמובן שגם גדולי החסידות לא התכוונו חלילה להשלכות אלו] ולכך האריך בספרו נפש החיים בשער ד' לבאר, שתורה לשמה פירושו כפשוטם של דברים, לימוד לשם לימוד, כלומר הלימוד עצמו מהווה מטרה. כמובן שגם לדעתו לימוד התורה אינו שונה מכל הווית חייו של האיש היהודי שהמטרה העקרונית והכללית היא הקירבה לה', אולם דבר זה יעשה מאיליו על ידי הלימוד, אך הלימוד עצמו יעשה כלימוד לשם לימוד על כלך הכרוך בכך, וזוהי מצות תלמוד תורה במעלתה העליונה לפי דעתו.
