שלום וברכה,
כתוב בפרשה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"
והמדרש מביא על זה משל :
למלך שהייתה לו בת יחידה שאהב אותה מאד ונפשו קשורה בנפשה. יום אחד הגיע מלך ממדינה אחרת וביקש לשאת את בת המלך לאשה.
המלך לא ידע את נפשו מרוב שמחה מחד, אך עצם המחשבה שביתו תלך למדינה אחרת העיב על השמחה מאידך…
לבסוף קרא המלך לחתן ואמר לו: "ראה! ביתי זו בת יחידה היא, וקשה עלי המחשבה שעלי לעוזבה ותיסע היא עימך למדינה אחרת. מי יודע מתי אראנה שוב?… מצד שני אינני יכול לומר לך אל תיקח אותה שהרי אשתך היא. אלא טובה אחת אני מבקש ממך: עשה לי חדר קטן בארמונך ואדור אני אצלך…"
כן הוא הנמשל:
אומר הקב"ה לישראל: בני, נתתי לכם תורה. לפרוש ממנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה – גם אינני יכול. אלא בקשה לי אליכם: בכל מקום שאתם הולכים עשו לי בית שאדור בתוכו. שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"
לשם מה צריך משל? הרי ברור מה משמעות הפשוטה של הפסוק שצריך לבנות מקדש בלב כל אחד ואחת?
תשובה:
שלום רב
ראיתי ביאור נחמד באחד הספרים, שהרי לכאורה יש להבין, עם ישראל אינו לוקח את התורה מה' יתברך, אלא להיפך, בכך שיהודי לומד תורה שם ה' רק מתעלה יותר ויותר, בשונה מהמלך שבתו רחקה ממנו? עוד יש להבין, שהרי התורה אינה חפץ שבהנתנו לאדם הוא נחסר מהנותן, ואם כן המשל אינו דומה לנמשל?
והביאור הוא, שהקב"ה אומר לנו כך, יודע אני גם יודע שהאדם הוא בעל יצרים שונים של כבוד וכו', ואתם עשויים לעסוק בתורה שלא לשמה, שלא באופן בו רציתי ובו שמי מתעלה ומתגדל, אלא כדי להתכבד בה בעיני הבריות וכדי לקבל כבוד ופירסום וכו', אבל בקשה אחת יש לי אליכם, בכל מקום אליו תלכו, עשו לי קיתון קטן, כלומר תחשבו גם קצת עלי… תערבו גם כוונות טובות בתוך הלימוד.
יתן ה' שיקויים בו המאמר מתוך שלא לשמה בא לשמה, ואותו קיתון צר יהפך לאולם רחב ידים!
