אב המשלם לגרושתו סכום קבוע עבור מזונות ילדיו.
אכלו הילדים והותירו, מותר המזונות למי?
תשובה:
שלום רב,
המותר נשאר של הילדים. האב מחוייב לשלם סכום מסויים עבור מזונות ילדיו, אולם אם הילדים החליטו להצטמצם, ולכן נשאר להם, ודאי שזה שייך להם. ראה בערך לחם סי' פב סעי' ז' שהוא חייב במעות ולא במזונות. ואין ספק שאם נאמר כמו הדעות שהאבא מחוייב במזונות הילדים לפי רמתו, (ראה שו"ת אגר"מ אבה"ע ח"א סי' קו). א"כ בודאי שהחוב הוא חוב ממוני מסויים. ולכן אם הם החליטו להצטמצם, ודאי שהרוויחו לעצמם.
כבוד הרבנים שליט"א במחכ"ת טעיתם בדבר משנה
אין שום חיוב ממוני מהאב להבנים. החיוב שלו הוא צרכם ההכרחי. ורק אופן התשלומין הוא ששולח להם ממון ולא ששולח להם לחם וחמאה ומים ואם כן אם אין צריכים ואין הכרחי אינו חייב ליתן להם כן מבואר מכל הפוסקים. בכלל אין האב חייב לבניו כלום רק חיוב לפרנסם שלא ימותו ברעב עד גיל שבע ואחרי זה מדין צדקה אבל מוסכם בכל הפוסקים ראשונים ואחרונים שאינו חיוב ממוני בפועל בסך מסוים וודאי לא רק אופן הנתינה הוא בכסף וגם דבר זה לא מבואר בכל הפוסקים הראשונים ואחרונים רק הר"א אזולאי ואינו מוכרח שהסכימו על זה הפוסקים
ובוודאי שאין שעור קצבה ממש כמה האב חייב ליתן מידי יום ביומו ולומר שהותירו. ואם הותירו וודאי שלא היה הכרחי לאותו יום.
(כבר כתבתי פעם אחת והשלכתם לאשפה לא יודע משום מה).
ובכלל האגרות משה מדבר שהאיש והאשה חיים ביחד
ועיין בקובץ אור ישראל ניסן תשע"ד בירור בהלכה מהרב אב"ד סיקסא מומחה ובקי בדינים האלו
יתכן שהיה מקום לדון במה שאתם כותבים, אבל צריכים להבין, השואל הוא שואל שאלה מעשית, והוא חי בארץ וחוייב במזונות בבי"ד כנהוג כאן. חוב זה הוא חוב ממוני לכל דבר, והיום הוא בא מכח תקנות הרבנות הראשית, בין אם אתם מסכימים לתקנות אלו ובין אם לאו, זה מה שקובע בארץ ולכן זה חוב ממוני רגיל.
עם ההערה שלכם בענין האגרות משה, אכן אתם צודקים.
השאר תגובה