שאלה:
ישנה תרופה מיוצרת בחו"ל שאותה מיבאת חב' נווה פארמה. אין לה הכשר כלל אך הואיל והקונה לא היתה מודעת לזה, היא שואלת: האם ישנה אפשרות להשתמש בתרופה הטיבעית ללא הכפסולה ע"י החדרתה לצימוק ובליעתו ללא הנאת חיך. הואיל וזו התרופה הבילעדית (לא עפ"י רופא אלא כניסיון נואש) לריפוי הטינוטיס שממנה סובלת האשה.
תשובה:
נחלקו הפוסקים אם מותר ליטול תרופה מאיסורי מאכלות, כאשר אין בה הנאה לחיך ואינה ראויה למאכל אדם, ולחולה שנפל למשכב מותר לדברי כולם. גם ההכנסה לתוך הצימוק, אינה הופכת את התרופה עצמה לראויה לאכילה, ולכן כן הוא הדין גם אם אוכל את התרופה, ביחד עם הצימוק.
מקורות:הרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"ה ה"ו וה"ח) פוסק: "מי שחלה ונטה למות, ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה, עושין ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה, חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים, שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן… במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה, בזמן שהן דרך הנאתן, כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח, או שמאכילין אותו ביום הכיפורים. אבל שלא דרך הנאתן, כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה, או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל, שהרי אין בהן הנאה לחיך, הרי זה מותר ואפילו שלא במקום סכנה, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב, שהן אסורים אפילו שלא דרך הנאתן, לפיכך אין מתרפאין מהן אפילו שלא דרך הנאתן, אלא במקום סכנה".
מדברי הרמב"ם עולה, שמותר לשתות לרפואה שיקוי שיש בו איסורי מאכלות ואפילו איסורי הנאה, ובכלל זה שיקוי המכיל חמץ, אם אין בו הנאה לחיך, ואפילו אם הוא חולה שאין בו סכנה.
כך עולה גם מפירוש רבינו מנוח (שם הי"ב): "דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל, פירוש כגון קילור ואספלנית ומלוגמא ופת שעיפשה וכיוצא בהן, או שאינו מאכל כל אדם, כגון התריאקה, פירוש שאינה נאכלת אלא למלכים, כמו שכתבנו, או לאנשים אשר נשכם כלב שוטה, או הכישם חמת זוחלי עפר, אע"פ שמותר לקיימו, אסור לאכלו עד אחר הפסח… ואין צריך לומר דכשאסור לאכלו, דוקא כשהוא בריא, או אפילו חולה שאין בו סכנה, משום דדרך הנאתו הוא, רצוני לומר, אכילת תריאקה וכיוצא בה מן המרקחת שנכנס בהם חמץ, אבל במקום סכנה, מותר לאכלה, היא וכיוצא בה, אפילו חמץ בעיניה". משמע מדבריו, שרק אכילת התריאקה אסורה לחולה, מפני שיש שאוכלים אותה, ומשום כך נחשבת אכילתה "דרך הנאתו". אבל אם הוא כגון קילור ואספלנית ומלוגמא ופת שעיפשה, שאינם מאכל אדם כלל, מותר לחולה שאין בו סכנה לאכול, כיון שהוא שלא כדרך הנאתו (וכ"כ להדיא להלן שם פ"ה הי"ט).
הפוסקים נחלקו, אם היתר זה קיים רק בחולה שנפל למשכב, או שאין בדבר איסור כלל.
בספר מחנה אפרים (חידושים על הרמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"ח הט"ז) כותב: "צריך לומר, דמאי דאסורין לבריא, אינו אלא מדרבנן… איסור אכילה כיון דחמיר, שלוקה עליו כדרך הנאתו, החמירו לאוסרו לחולה לאוכלו אפילו שלא כדרך הנאתו, זולת בחולה שנופל למיטה, כמו שהתירו לו בשבת לעשות לו כל צרכיו על ידי גוי, והיינו דוקא בחולה שנופל למיטה". וכ"כ במגן האלף (סי' תס"ו ס"ק א').
בשו"ת שאגת אריה (סי' ע"ה) מחמיר עוד יותר וכותב: "יש לי לעיין, חולה שאין בו סכנה, אי מותר לאכול ולשתות אוכלין ומשקין שאינן ראויין ביום הכיפורים לרפואה… ומסתברא לי דאוכלין ומשקין שאינן ראויין אפילו לרפואה אסור, דכיון דאכלן אחשבינהו. וכה"ג כתב הרא"ש בר"פ כל שעה (שם פ"ב סי' א') אהא דאין ראויין לגבי חמץ, חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אף לאחר זמנו, וכגון שנפסל מלאכול לכלב דומיא דפת שעיפשה, יש רוצים לומר, לאו דוקא הנאה, דהוא הדין נמי אכילה, דעפרא בעלמא הוא. ולא מסתבר, דאע"ג דבטל דעת האוכל אצל כל אדם, מכל מקום כיון דאיהו קאכיל ליה אסור, וכ"כ הרב הברצלוני כו' ע"כ. הרי אע"ג דנפסל מאכילת כלב ועפרא בעלמא הוא, אפילו הכי אסור".
בשו"ת כתב סופר (או"ח סי' קי"א) חולק על השאגת אריה, וכותב שאדם שאוכל דבר לרפואה, אינו מחשיב את הדבר, שהרי אוכלו בעל כרחו לצורך רפואתו, וממילא אין מקום לדון אכילה לרפואה בדין "אחשביה".
וכך כתב בהגהות יד אברהם (הו"ד בדרכ"ת סי' קנ"ה כ"ח): "שלא לרפואה אסור לאכלו, אע"פ שנשרף ונפסד מאוכל אדם, דכיון שבא לאכלו, הרי אחשביה ואסור לאכלו. משא"כ בחולה שחליו מוכיח עליו, שאינו אוכל זה מחמת חשיבותו, רק משום רפואה".
הרי שנחלקו הפוסקים אם מותר ליטול תרופה המכילה איסור, כאשר אין בה הנאה לחיך ואינה ראויה למאכל אדם, ולחולה שנפל למשכב מותר לדברי כולם".
