כעת נדון בכמה השלכות חשובות העולים מהדינים הנ"ל:
תחבורה ציבורית
האם מותר לאדם להשתמש בתחבורה ציבורית בלי לשלם תשלום? ייתכן להעלות צד להתיר מדין "זה נהנה וזה לא חסר", שהרי האוטובוס נוסע בין כה וכה, ואין לחברת האוטובוסים שום חיסרון במה שאדם נוסף עולה עליו.
אולם, ניתן להעלות טענה שחברת האוטובוסים כן נחשבת חסרה, משום שהיא מאבדת את התשלום של אותו אדם העולה על האוטובוס בלי לשלם. לצורך העניין, נניח שמדובר במי שרוצה לעלות לנסיעה קצרה של תחנה אחת או שתי תחנות, באופן שאילו לא ירשו לו לעלות, בודאי לא היה משלם על נסיעה. באופן זה, נראה שנסיעה באוטובוס נחשב באמת למקרה של "זה נהנה וזה לא חסר".
אך לפי מה שהתבאר, דעת הראשונים, כפי שנפסקה בשולחן ערוך, היא שגם במקום זה נהנה וזה לא חסר, אין אפשרות לכפות את בעל הבית לכתחילה לאפשר את הנאת חבירו, ורשאי הוא למנוע את הלה מליטול הנאה מנכסיו. והרי חברת האוטובוסים מקפידה על כל אחד, ומצהירה שאסור לעלות ללא תשלום, וא"כ בודאי שאסור לעלות על תחבורה ציבורית בלי לשלם.
בנוסף לכך, ניתן לדון את חברת האוטובוסים כחסרה, משום שאם כולם ינהגו לעלות לשתי תחנות ללא תשלום, הרי שהחברה תפסיד את כל פרנסתה, וייתכן שמשום כן יש לדון את הנהגת היחיד למחסירה את החברה.
חתימת הבת
נושא מעניין הקשור לכפייה על מידת סדום היא ירושת הבת. כידוע, על-פי דין תורה אין הבת יורשת במקום שיש בנים. אולם, על פי חוקי רוב המדינות, בת יורשת שווה בשווה עם הבנים, ולצורך שחרור העיזבון (ובפרט בקרקעות) לטובת הבנות, צריכים הבנות לחתום על שטר מחילה. האם ניתן לכוף את הבנות לחתום על שטר מחילה מדין "כופין על מידת סדום", שכן הבנים נהנים, והבנות אינן חסרות, והואיל ואינן יורשות כלום לפי דין התורה.
לדעת הערך ש"י (חו"מ, סימן ס, ס"ט) הבנות חייבות לחתום שטר וויתור לטובת אחיהם, מדין כפייה על מידת סדום. כן משמע מדברי החתם סופר (חו"מ סימן קמב), וכך נקט הבית שלמה (או"ח, סימן פה, אות ג). כמו כן מצאנו בנוגע לבן, שלפי חוקי המדינה יורש את אמו, אך לפי דין תורה אביו יורש את הכל, שחייב הבן לחתום כתב וויתור לטובת אביו (מהרי"א הלוי, ח"ב סימן כז) ((כאן מצאנו חידוש בדין כפייה על מידת סדום, שאפשר לכפות על הבת לחתום על כתב הוויתור, דהיינו, לכופה לעשות טובה לאחיה (או לכפות את הבן לחתום על כתב וויתור לטובת אביו). ואע"פ שנתבאר לעיל שאין אפשרות לכפות על האדם לאפשר לאחר ליהנות מנכסיו, יש מקום לחלק בין לתת לאחר הנאה מנכסיו, לבין עשיית טובה לאחר שאינה כרוכה בנכסיו. חילוק זה עולה מדברי הג"ר שמעון שקופ בביאור הדין שאין כופים לכתחילה על מידת סדום: "דלכתחילה ליכא כפיה, משום דאם יכופוהו נוטלים ממנו שליטת ביתו, ועל זה קפדי רוב אינשי, ולא חשיב מידת סדום בדבר שקפדי רוב אינשי". מבואר בדבריו שאין כופים אדם לכתחילה על מידת סדום משום שאדם מקפיד על נכסיו, ומה שאדם מקפיד על נכסיו (שלא ישתמשו בהם אחרים) אינו נקרא מידת סדום. ולפי דבריו הרי כל זה במקום שמדובר על שימוש בנכסי אדם, אבל במקום שלא מדובר על שימוש בנכסים, אלא על עשיית טובה שאינה קשורה לנכסי אדם, באמת נכוף על מידת סדום.
וראה בס' עמק המשפט שדן ע"פ דברי הגרש"ש שאין להתייחס לכל שיגעון או קפידה מיוחדת של כל אדם באשר הוא, כסיבה מספקת למניעת הנאת חבירו, ורק במקום ש"רוב בני אדם מקפידים" (כלשון הגרש"ש) לא נחשבת קפידת האדם למידת סדום, אבל במקום שרוב בני אדם אינם מקפידים באמת יש לכוף על מידת סדום.)). בנוסף על כך יש מקום לחייב את הבת לחתום על וויתור, שהרי המצב של הנכסים כאשר אינה חותמת כנכסים אבודים, והרי יש חיוב לקיים מצות השבת אבידה בדבר שהוא רק משום טירחא, ומאחר ועל פי דין תורה אין מקום לירושת הבת, ומניעת החתימה מאבדת את הנכסים מהיורשים החוקיים הרי היא מחויבת לחתום כדי להחזיר את האבידה לרשות המאבד.
אבל במקום אחר (חלק א, סימן ד) הביא מהרי"א הלוי מחלוקת בין מהר"י באסאן לבין מהרי"ט בשאלה אם בת חייבת לחתום כתב וויתור לטובת אחיה, וכתב שאין לנו כוח לכפות עליה לעשות כן נגד דעת מהר"י באסאן. וכך דעת כמה פוסקים (שואל ומשיב, תליתאה, ח"א, סימן עח; חשב האפוד, ח"ב, סימן קו), וכבר נשתרש המנהג לתת לבת חלק בירושה תמורת חתימתה על כתב וויתור ((בשאלת איזה חלק מן הירושה ראוי לתת לבת, ראה רב פעלים, ח"ב, חו"מ סימן טו, שכתב שראוי לתת לה עשירית מן הנכסים, אבל בשאר פוסקים לא כתבו סכום, ובפתחי חושן, ירושה, פרק א, הע' ה, כתב שרשאי בית הדין להכריע בכל מקרה על-פי הנסיבות הספציפיות של אותו מקרה.)).
