"ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם…ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק…אל ארץ המוריה והעלהו שם לעלה" (בראשית כ"ב, ב')
בתורה, במאמרי חז"ל ובתפילות אנו מוצאים הדגשה מיוחדת שניסיון העקדה היה בהר המוריה. וכך אנו אומרים: "מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו". וכן בתפילה לפני שקוראים את פרשת העקדה אומרים: "וזכור לנו … את השבועה שנשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה ואת העקדה שעקד את יצחק בנו" ומכך שחלקו את הזכויות לשתיים- השבועה בהר המוריה והעקדה שעקד את יצחק בנו. משמע שבאו להדגיש שהשבועה הייתה בהר המוריה דווקא, שהרי יכלו לתקן את הנוסח כך: "ואת השבועה שנשבעת לאברהם כשעקד את יצחק בנו". משמע שיש דגש מיוחד שהשבועה הייתה בהר המוריה. ולכן תקנו דווקא באופן זה.
וכן בתורה מצאנו שישנה הדגשה שהעקדה הייתה דווקא במקום זה:
"וילך אל המקום אשר אמר לו האלוקים" [בראשית כ"ב, ג']. "וירא את המקום מרחוק" [שם ד']. "ויבואו אל המקום אשר אמר לו האלוקים" [שם ט']. יש דגש בה"א הידיעה על המקום הזה דווקא, וזהו המקום היחיד שנקרא "המקום".
וכך אנו מוצאים גם כשיעקב הגיע למקום זה, התורה מדגישה את חומר קדושת המקום: בפרק כ"ח פסוק י"א: "ויפגע במקום", "ויקח מאבני המקום" ורש"י מבאר שם: "לא הזכיר הכתוב באיזה מקום אלא במקום הנזכר במקום אחר הוא הר המוריה". כלו' המקום המוזכר בתורה הוא הר המוריה.
וכך בפסוק ט"ז אומר יעקב: "אכן יש ה' במקום הזה". ובפסוק י"ז: "מה נורא המקום הזה".
כמו כן, האבות הקדושים נתנו חשיבות מרובה למקום זה: אברהם אבינו קרא לו בשם "ה' יראה" (בפכ"ב, י"ד) ויעקב אבינו קרא לו בשם "בית-אל". והגמ' בפסחים פ"ח. למדה שאצל יצחק נקרא המקום "שדה" שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה".
וא"כ עלינו לבאר מה עניין שמותיו של המקום ומה פשרה של אותה מעלה והדגשה דווקא על מקום העקדה הלא הוא הר המוריה.
****************************************
ראשית נקדים ונבאר את עומק שמו של המקום- הר המוריה:
בפכ"ב בפסוק ב' אמר ה' לאברהם ללכת לארץ המוריה. ובאר המלבי"ם שהארץ נקראת על שם ההר שהיה שם שהוא נקרא הר המוריה וכ"כ המהרש"א במסכת תענית (דף ט"ז.). מעתה עלינו לבאר מהי מעלתו של אותו הר ומה פשר שמו "מוריה".
הילקוט שמעוני (אות ק') מתקשה ג"כ בשאלה מניין נולד השם הר המוריה. אמנם בדברי הימים (ב' ג') מוזכר השם הר המוריה אך בתורה הלא הוזכר רק "ארץ המוריה".
ומשיב הילקוט שמעוני: "וירא את המקום מרחוק" – מתחילה היה המקום עמוק. אמר הקב"ה אין דרך המלך לשכון בעמק אלא במקום גבוה מעולה ויפה והגביהו הקב"ה, לכך נקרא הר המוריה שמיראתו נעשה הר עכ"ל.
לפ"ז מיושב, אכן בתחילה היה המקום עמוק דכתיב "ארץ המוריה" ואח"כ הגביהו הקב"ה ועשאו להר. וכיוון שנעשה מכח יראת ה' נקרא "הר המוריה".
והנה בגמ' בתענית בדף ט"ז. וכן בירושלמי (ברכות פ"ד ה"ה) נחלקו האמוראים בביאור השם הר המוריה:
"פליגו בה ר' לוי בר חמא ור' חנינא חד אמר הר שיצאה ממנו הוראה לישראל וחד אמר הר שיצא ממנו מורא לעכו"ם". ופרש"י שם בתענית "הר שיצא ממנו הוראה לישראל וכדכתיב "כי מציון תצא תורה יורו משפטיך ליעקב, ולשכת הגזית שבה עמדו הנביאים המוכיחים לישראל" עכ"ל.
וכבר תמה מאד ה"תורה תמימה" על דברי רש"י: "מה דחקו לרש"י לפרש דקאי על נביאים המוכיחים שעומדים בלשכת הגזית ולא על הסנהדרין שהם דנים ומורים, משא"כ נביאים הם רק מוכיחים ואין זה בכלל עניין הוראה".
וסיים התורה תמימה: "וכבר ידוע שהפירוש לתענית אינו לרש"י רק מיוחס לו".
ברם, אנו ננסה לבאר שדברי רש"י בתענית מתאימים ומאירים.
רש"י בחומש [בראשית כ"ב, ב'] פרש שהר המוריה הוא ירושלים וכדאי' בד"ה (ב', ג') "לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה". והביא רש"י שני פרושים מדוע נקרא שמו כך:
א. ורבותינו פרשו ע"ש שמשם יוצאת הוראה לישראל.
ב. ואונקלוס תרגמו על שם עבודת הקטורת שיש בו מור נרד ושאר בשמים". וצ"ב מה עניינם של שני הפרושים. ומדוע רש"י בחר להביא רק דעה אחת ממחלוקת האמוראים בגמ' בתענית.
ונראה שאכן שני פרושים אלו משלימים זה את זה.
****************************************
לכאורה אנו מוצאים סתירה בשאלה – גדלותו של מי הייתה ניכרת יותר בניסיון העקדה. מחד מבואר בדברי חז"ל שניסיון העקדה היה של אברהם בלבד וזהו ניסיונו העשירי הקשה מכולם כפי שמבואר במס' אבות (פ"ה מ"ג). מאידך, אנו מזכירים תמיד את עקדת יצחק בזכותו של יצחק.
וכמו שאנו מתפללים: "זכור ברית אברהם ועקדת יצחק והושיענו למען שמך". וכך גם בתחנון בימי שני וחמישי: "זכור והבט לברית בין הבתרים, ותראה לפניך עקדת יחיד, ולמען ישראל אבינו…" ובפשוטו הכוונה שאנו מבקשים רחמים בזכות הברית שנכרתה עם אברהם אבינו ובזכות עקדת יחיד- הוא יצחק ולמען ישראל שהוא יעקב אבינו. ונמצא שהעקדה מיוחסת ליצחק.
וכן כשאומרים: "ברוגז רחם תזכור, ברוגז עקדה תזכור ברוגז תמימות תזכור" מייחסים את העקדה ליצחק בדווקא, שרחם הוא אברהם שמידתו חסד ותמימות זה יעקב איש תם ועקדה זה יצחק.
וכך הביא רש"י להדיא בשמות [ל"ב, י"ג] שמשה בקש עבור ישראל שחטאו בחטא העגל בזכות אברהם יצחק ויעקב. וכ' רש"י: "אם לשרפה הם זכור לאברהם שמסר עצמו להשרף באור כשדים. אם להריגה זכור ליצחק שפשט צווארו לעקדה. אם לגלות זכור ליעקב…" – מבואר שזכות עקדת יצחק היא בזכות יצחק.
ונראה שבאמת בניסיון העקדה מונחת אבן הפינה לבניינו של עם ישראל וזה באופן הגעת אברהם ויצחק ביחד לפסגת השלמות. וכפי שיתבאר.
****************************************
וכ"א מהאבות המשיך את עבודת ה' שלו מהנקודה שעצר קודמו. ((פשוט וברור שכ"א מהאבות קיים את כל התורה כולה אבל בסדר בריית עמ"י היה צריך כ"א מהאבות להשתלם בעבודה המייחדת אותו ובכך ליצור שלב נוסף בסדר בניית העם הנבחר הוא עם ישראל עם ה'.))
כלומר: יצחק המשיך בעבודת ה' שלו מהנקודה בה הפסיק אברהם והגיע לשיאו. ויעקב השלים את עבודת שלשת האבות וממנו נוצר עם ישראל.
לכן, מאברהם ומיצחק יצאו סיגים: מאברהם יצא ישמעאל ומיצחק יצא עשו. אך יעקב שעבודתו הייתה להשלים את כל עבודת האבות כולה ממנו יצאו שבטי – קה ומהם כל עם ישראל בשלמותו.
בזה יתבארו היטב דברי הגמ' בפסחים פ"ח:
"ואמר ר' אלעזר מאי דכתיב "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב וגו', אלוקי יעקב ולא אלוקי אברהם ויצחק. אלא לא כאברהם שכתוב בו הר שנאמר: "אשר יאמר היום בהר ה' יראה". ולא כיצחק שכתוב בו שדה שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה". אלא כיעקב שקראו בית שנאמר: "ויקרא את שם המקום ההוא בית קל" ע"כ.
לפי הנ"ל מאירים ומוסברים דברי הגמ' לאשורם: שהרי אברהם מידתו חסד ואיש החסד תמיד ידוע לכולם, שכולם זקוקים לעזרתו. והרי הוא דומה להר המשפיע וניכר לכל סביבותיו, והעומד בראשו נראה כשומר ומשגיח על כל סביבותיו לכן קראו הר.
ברם במידה זו ישנם סיגים וכמו שמצינו בתורה שגם ניאוף נקרא חסד- "כי חסד הוא", שכן ברגע שהחסד עובר את גבולותיו הוא מגיע לגילוי עריות.
[עפ"ז נוכל להבין מדוע דור המבול נענשו ומתו דווקא במבול, שהרי המים הם רמז וסמל לשפע הנשפע ממרום ושופע ומתפשט לכל הפינות וזהו סמל החסד. דור המבול שפגמו בחסד והשתמשו בו מעבר לגבולותיו, כמו שנאמר: "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ", הם נענשו בשפע שהושפע מעבר לגבולותיו].
לכן, ישמעאל יצא מאברהם שהוא סמל התאווה כפי שאומרת הגמרא בקידושין שט' קבין של זימה נטלו ערביים. וכדאיתא במדרש: "שבו לכם פה עם החמור – עם הדומה לחמור" כך כינה אברהם את ישמעאל שחמור הוא סמל התאווה והחומרניות כשמו.
לכן אמרה הגמ' "דלא כאברהם שקראו הר".
מידתו של יצחק גבורה ודין, והרי הוא דומה לשדה הנמצאת במישור ובעלת גבולות כמו הדין שמהווה גבול להתנהגויות לא רצויות.
ברם, גם במידה זו ישנם סיגים כמידת הכעס, הקנאה ועיוות הדין(סדום ועמורה שחטאו בעיוות הדין נענשו באש, שהאש השורפת רומזת לדין שכן תכונתה לצמצם ולכלות, כמו הדין שמצמצם את האדם ונותן לו גבולות).
לכן עשו יצא מיצחק שאדום היא סמל הכעס והרציחה. ((על ישמעאל כתיב "ויהי רובה קשת" [בראשית כ"א, כ'] משא"כ על עשו נאמר "על חרבך תחיה" [בראשית כ"ז, מ'] והנה בעל הרחמים אינו מסוגל להרוג בחרב וע"כ משתמש בחץ וקשת. וישמעאל הוא בטוי לכח התאווני וסיגה של מידת החסד. משא"כ עשו שהוא ביטוי לכח הכעסני וסיגה של מידת הדין משתמש בחרב והורג באכזריות מקרוב.))
לכן אמרה הגמ' "ודלא כיצחק שקראו שדה".
אבל יעקב שמידתו תפארת שזו מידת האמת כמו שכתוב: "אמת ליעקב" הוא הביטוי לדרך המלך הסלולה ולשביל הזהב, הוא הנתיב האמצעי בין מידת החסד ומידת הגבורה ובזה הוא מהווה תפארת, שבמקום שאנו מוצאים שלמות אנו מוצאים תפארת, שאין דבר מפואר כשלמות האמיתית. ושלמות זו היא דרך האמת ולכן נקרא "אמת ליעקב" ((עיין בדברי המלבי"ם ביהושע (כ"ד, ג'-ד') שלמד שפסוק מפורש הוא, וכל דברינו מרומזים בדבריו.)).
ברם, עדיין מוטל עלינו לבאר מדוע קראו "בית". ונראה להעמיק יותר מדוע יעקב הוא הביטוי למידת האמת.
****************************************
"שמעון הצדיק היה משיירי כנה"ג. הוא היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים".
לפי דברינו פשוט ששלושת האבות הם הסמל לשלוש בחינות אלו של תורה, עבודה וגמילות חסדים: אברהם הוא סמל החסד שזו עיקר עבודתו. יצחק הוא סמל העבודה שנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה" שהלך להתפלל, וכיוון שמידתו היא גבורה ודין הוא מבטל עצמו כעבד לקב"ה ומצמצם את עצמו לגבולותיו של הקב"ה ומבטל את רצונותיו וכופה אותם לרצון ה' יתברך. וזה עניין הקורבנות שמחשב האדם שכמעשה הקורבן כך היו צריכים לעשות לו ומבטל את כל ישותו כלפי השי"ת. לכן הוא סמל העבודה.
ויעקב הוא סמל התורה. ובזה מתגלה סוד "האמת ליעקב", שהרי תורת ה' היא תורת אמת וע"י התורה ניתן להגיע לדרך האמצע שזהו הנתיב המושלם לנהוג בו ועל פיו לעשות חסד ודין לפי מידתם הראויה והנכונה וזוהי דרך האמת היחידה.
ותורה משולה לבית דאין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה ויעקב איש תם יושב אהלים בביתו – בית התורה.
****************************************
עפ"ז נעמיק עוד, הגר"ח מוולאזין ב"רוח חיים" (באבות שם) ביאר שג' עמודי העולם הללו מגלמים ג' בחינות:
גמילות חסדים היא בחינת המעשה שהיא כנגד הנפש דכתיב: "והנפש אשר תעשה". המעשה נעשה ע"י רצונותיו של האדם שנובעים מנפשו ומוטל על האדם לשלוט בנפשו שלא יבוא לידי תאוות אסורות ולא יהפוך אותה לנפש בהמית. וכשעושה מעשי חסד הרי הוא משתמש בנפשו לטובה. וכשעובר את גבולות החסד ומשתמש בו לרעה הרי זו נפש בהמית ההולכת בתר תאוותיה. ועיקר עבודתה של מידה זו בעולם הגשמי המכונה עולם המעשה.
וזו הייתה עבודתו של אברהם אבינו איש החסד שהיה שלם במעשיו.
העבודה – זו בחינת המחשבה שכולה רוחנית שהרי העבודה שהיא הקורבנות תלויה במחשבה של הכהן "דפיגול ישנו במחשבה". וכל עיקר היה צריך לחשוב להעלות נפש הבהמית למעלה, וכן בזמן הזה תפילה במקום קרבן, וכמו שדרשו חז"ל (תענית ב'.) "ולעבדו בכל לבבכם איזוהי עבודה שבלב הוי אומר זו תפילה", כי עניין התפילה הוא מסירת נפשו להקב"ה כעניין הקרבן ועיקר עבודת התפילה צריך להיות בלב ונפש ולא בגוף בלבד". וזו עבודתו של יצחק שהיה עולה תמימה.
תורה – זו בחינת הדבור. הדבור הוא המקום בו מתאחדים כוחות רוחניים וגשמיים כאחד. מחד, משתמש באברי הפה הגשמיים. ומאידך, מדבר דיבור שכל כולו מציאות רוחנית. וכך באר המהר"ל שמה שמשה רבינו היה כבד פה וכבד לשון לא היה ח"ו מחיסרון שהיה בו, אלא להפך מגודל שלמותו הנשגבה ומחמת היותו בעל מעלה רוחנית גבוהה מכל אדם.
הדבור הוא דרך האמצע המאחד ומעלה את הגשם לרוח וכל זה באמצעות לימוד התורה הקדושה.
לפ"ז מובן היטב שזוהי עבודתו של יעקב אבינו איש האמת, הצועד בדרך האמצע ומקשר בין רוח וגשם, הוא איש תם היושב אהלים ושקוע כולו בבית ה' באוהלה של תורה ועוסק בבחינת הדבור ובזה מגיע למידת התפארת שזו השלמות האמיתית.
זו כוונת הגמרא "אלא כיעקב שקראו בית" – רצונו לומר: ד' אמות של הלכה.
ואמנם, התנא במשנה באבות הקדים את התורה לעבודה וגמ"ח כי סידר את עמודי העולם לפי דרגות חשיבותם וכפי שבאר שם ב"רוח חיים": וז"ל:
"ומה שחשב כאן דיבור תחילה ואח"כ מחשבה, כדי להקדים התורה שהיא הדיבור לכולם ליהיות שהתורה היא העיקר שבה תלוי שפע חיות כל העולמות ואם ח"ו היה העולם כולו מקצהו ועד קצהו בטלים מן התורה רגע אחד כאחת, היו ממש כל העולמות בטלים וחוזרים לתוהו ובוהו וע"י התורה היא קיומם, וכן חושב סדר האבות ממטה למעלה כי יעקב אבינו ע"ה תיקן עמוד התורה שהיה יושב אהלים, ויצחק תיקן עמוד עבודה שהיה עולה תמימה, ואברהם תיקן עמוד גמ"ח כידוע ויטע אשל" עכ"ל ((ועיין עוד בנפש החיים שער א' בשלהי פי"ד ששם באר ג' בחינות אלו היטב.)).
ברם, בסדר בריית העולם אברהם קדם ליצחק, ויצחק קדם ליעקב, בזה לימדה אותנו התורה הקדושה שכדי להגיע לשלמותו של יעקב, וכשבאים לבנות את עם ה' יש להתחיל בבסיס – בחסד וכמו שאמר התנא "דרך ארץ קדמה לתורה" ולהמשיך עם תפילה "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו – חכמתו מתקיימת" ורק אח"כ מגיעים לשלמות התורה.((כמובן בסדר העבודה הפרטי של כל יהודי יחידי מוטל עליו לשלב את כל העבודות יחד, שהרי אם יתחיל בחסד ובתפילה בלא התורה לא יועיל כלום שכן "לא עם הארץ חסיד". אך אנו מדברים בדרגות השלמות לבניית עם.))
וזהו ע"פ דרך העבודה שאחר המעשים נמשכים הלבבות ואז ניתן להגיע לשלמות המחשבה.
****************************************
השפ"א עה"ת בפרשת וירא (תרנ"ח) כתב: "בפרשת העקדה…כי הנה אברהם אע"ה היה איש חסד והמשיך החסדים לכל העולם ורצה לקרב כל הברואים. אבל התחיל להתפשט החסד יותר מדאי, לכן אחר שכרת ברית עם אבימלך האלוקים ניסה…דאיתא מידת החסד הוא להתפשט ומידת הגבורה להרים לשורשה…וכאן האלוקים ניסה והרים את אברהם לעצור ריב החסד ולעכבו במידת הדין ז"ש במדרש נתת ליראיך נס וכו' מפני קושט לקשט מדה"ד בעולם, הוא שורש מדת יעקב, דכתיב תתן אמת ליעקב, דמדת הקב"ה רב חסד ואמת, הגם כי חסד הוא לפנים משורת הדין, עכ"ז הוא באמת למי שזוכה באמת להתחסד.
ולכן כאשר נעצב אברהם בשליחות ישמעאל השיב לו הקב"ה ביצחק יקרא לך זרע. פי' מידת מדת החסד שלך צריך עוד להתברר ביצחק ומזה יצא יעקב שהוא החסד באמת. ולכן כתיב אברהם אברהם- קדמאה לא שלים- כי החסד נתברר ונתאמת. ובעקדה אז נתאמת החסד של אברהם בשלמות ולכן כתיב וירא המקום מרחוק דרשו על יעקב דכתיב ויפגע במקום. שכלהעקדה היה לברר מידת יעקבמפני קושט סלה" עכ"ל.
ודבריו שופכים אור יקרות לכל סוגיתנו. דהנה בנסיון העקדה הגיעו האבות לשלמותם, ועי"ז הוכשרה הקרקע להולדת יעקב ויצירת עמ"י.
והדברים מתבארים היטב לפי כל ההקדמה שהקדמנו.
דהנה התבאר דמדת אברהם היא החסד וכל עבודתו הייתה מתוך אהבה, אלא שעלול החסד להתפשט מעבר לגבולותיו. ובזה נתנסה אברהם בניסיון שהיה מנוגד לכל מידתו דהנה מידת האוהב שרוצה לעשות את רצון אהובו וכשלא מבין את ציוויו של אהובו הוא שואל שאלות. ועיקר הניסיון היה אם ישאל אברהם ויהרהר אחר מידותיו של ה' או שיעשה זאת בשלמות בלי שום שאלה כמידת הירא וכעבד העושה רצון רבו ללא קושיות כלל.
ואכן ציווי זה של הקב"ה לעקוד את יצחק סתר לכל הבנתו של אברהם אבינו ע"ה איש החסד. דהלא ה' יתברך הבטיח לו ש"מיצחק יקרא לך זרע" ועתה אומר לו "העלהו לעולה".
וביותר, שאברהם אבינו לימד את כל אומוה"ע שאין זו הדרך להקריב בניהם למולך, והנה הוא הולך ומקריב בנו לכבוד ה'. ובוודאי חשש אברהם אבינו לחלול ה' ממעשה זה. ואעפ"כ עמד בניסיון ולא הרהר כלל אחר מידותיו של הקב"ה ועשה רצון ה' ביראה גמורה, הפך טבעו, וכעבד השומע לקול רבו ולא מהרהר כלל אחר ציוויו מפחד כבודו. ובזה נתבררה מידתו של אברהם במלא עוצמת שלמותה הגמורה שאכן אוהב הוא ואיש חסד הוא אך הכל רק מתוך עשיית רצון ה' בשלמות וכשה' ציווהו לעשות עשה כן מבלי לשאול כלום.
ומדתו השלמה נתבררה דרך יצחק שמידתו דין וגבורה כעבד השומע לקול רבו ביראה גמורה ומבלי עוררין כלל. ואין מתאים ממנו להיות השה לעולה.
ואכן גם יצחק ע"י ניסיון זה הגיע ליראה השלמה היא יראת הרוממות הנובעת מתוך שלוב היראה והאהבה יחד כאוהב שמתיירא שלא תהא אף לא פגימה קלה בהתקשרותו ועשיית רצונו של אהובו. וכפי שאכן מובא במדרש באריכות שבקש יצחק שאברהם יעקוד אותו ויקשרהו היטב באופן שלא יזוז ותפסל השחיטה. וכפי שהתורה אומרת במפורש "וילכו שניהם יחדו" מתוך שמחה עצומה לעשות מצוות ה'.((והראיה שהיה זה בשמחה שלמה, שהרי לא גילה ה' לאברהם היכן תהא העקדה וכפי שכתוב: "על אחד ההרים אשר אומר אליך" ונדרש אברהם כעבור שלשה ימים להתנבאות היכן לעקוד. ואין הנבואה שורה על הנביא אלא מתוך שמחה וחדווה של מצווה. ואכן אברהם ויצחק נתנבאו וראו את ההר מרחוק כעבור שלשה ימים, ובהכרח היו אז בשמחה עצומה.))
****************************************
ולפי הדברים הנ"ל השאלה לא מתחילה דבוודאי ע"י הניסיון נתבררה דווקא יראתו של אברהם. שאינו רק אוהב אלא גם ירא ואכן אהבתו שלמה ורצויה בגבולותיה הנכונים וביראתה המתאימה.
ומעתה גם יאירו דברי הגמ' בספ"ה דסוטה (ל"א). "תניא ר"מ אומר, נאמר ירא אלוקים באיוב, ונאמר ירא אלוקים באברהם, מה ירא אלוקים הנאמר באברהם מאהבה, אף יר"א הנאמר באיוב מאהבה".
ולפי דברינו מובן היטב דאכן הירא אלוקים באברהם מתוך אהבה, דבניסיון העקדה נתבררה מידת אהבתו ויראתו של אברהם בשלמות.
ולפי כל זה מובנת היטב כוונת השפת אמת שע"י ניסיון העקדה הגיעו אברהם ויצחק אבותינו הקדושים לפסגת שלמות רום המעלה ומכחם נולד יעקב אבינו שהוא מידת התפארת שהיא השלמות האמיתית ושביל הזהב בין החסד השלם לדין השלם וממנו יצאו שבטי קה ונתהווה עמ"י.
וכך כתב השפ"א במילותיו הקצרות בפר' וירא [תרס"ב]:
"על אחד ההרים… הרים נקראו האבות. אחד ההרים- יעקב המיוחד שבאבות. ושניהם אברהם ויצחק הוצרכו למסור כוחם ליעקב מידות פרטיות שבהם חסד לאברהם ופחד יצחק. ויעקב מידת אמת הוא מראש ועד סוף והכל משלימים אליו, לכן אברהם כבש רחמיו והחסד שבו לעקוד את בנו, ויצחק מסר כל עצמו לשרוף והכל בעבור אחד ההרים…" עכ"ל.
מעתה מיושב היטב שעיקר הניסיון היה אכן של אברהם שנתנסה בניסיון שהיה הפך כל מהותו ואפ"ה עמד בו. ברם, הזכות מיוחסת ליצחק כיון שדרכו התבררה מדתו של אברהם ודרך יצחק הגיעו יחד לשלמותם.
****************************************
"לא כללא ימינא בשמאלא דכתיב עושה שלום במרומיו מיכאל מים, גבריאל אש, והקב"ה עושה שלום ביניהם וכמו"כ אלה הצדיקים אברהם ויצחק שהייתה מידת כ"א מהופך מחברו ובמעשה העקדה נעשים אחד והכל היה כדי למתק הדין… כי מצד מידת יצחק היה צריך ליהיות כל אדם מוסר נפשו לשחיטה בפועל ממש, אך נעשה התיקון ע"י הבטול והכוונה ומביאין קרבן בהמה ומצרף הקב"ה מחשבה למעשה" עכ"ל.
נמצא שבזכות עקדת יצחק מועילים ורצויים הקרבנות לפני ה' כאילו מסרנו נפשנו לפניו. וכ"כ בתנדב"א "כל האומר צפונה לפני ה' הקב"ה זוכר לו עקדת יצחק דנחשב כאילו מסר נפשו".
ומעתה לפ"ז יתבאר היטב שזוהי גם מהותו של מקום העקדה, וכפי שכתב רש"י שאותו מקום הוא ירושלים שזהו מקום המקדש בו מקריבים קרבנות לכבוד ה' יתברך וכל זה בזכות עקדת יצחק.
וההסבר בזה הוא שניסיון העקדה היה שלוב הדין והחסד בשלמות וכפי שבארנו בעבודת אברהם ויצחק. וכך גם הקרבנות מהותם מיתוק הדין ע"י הרחמים. מחד, הוי כמסירת נפש והקרבת הקרבן על אש המזבח, ומאידך, אין האדם מוסר את נפש עצמו ממש אלא את הבהמה ומתכוון כאילו נעשה הדבר לו ומוסר נפשו לה'. והרי זה רחמים בתוך הדין שנחשב הדבר כאילו הוא מסר את נפשו ממש.
ועניין זה שכל מעלת הקורבנות ניתנה לישראל בזכות עקידת יצחק מובא בראשונים. וכ"כ בעל הטורים [כ"ב,י']:
לשחוט ב' במסורת- "לשחוט את בנו", "לשחוט אליהם העולה" בפרשת יחזקאל (מ', ל"ט) גבי קרבנות. שאנו לומדים עניין הקרבנות מאברהם כדאמרינן [תמיד ל"א:] כופתין היו התמיד יד ורגל כעקדת יצחק בן אברהם" עכ"ל.
וכ"כ הרמב"ן בפס' ב':
"…רצה [הקב"ה] שתהיה זכות העקדה בקרבנות לעולם…" וכ"כ ר' יונה בספרו שערי העבודה: "עניין הקורבן… למדנו מן העקדה שנעקד יצחק אבינו ע"ה בהר המוריה" עכ"ל.
****************************************
אלא לפי מה שבארנו כל מידת התפארת שהיא מהותו של יעקב נולדה דווקא במקום זה, ששם נתבררו החסד והדין והגיעו לשלמותן, ואין מתאים לו יותר ממקום זה להתפלל לה'.
לפ"ז יבואר היטב שכל שמו ומהותו של המקום בנוי על שלוב הדין והרחמים שנוצרו במעשה העקדה בשלמות מידות האהבה והיראה:
דהנה כבר בארנו שרש"י כ' ש"המקום" – הוא ירושלים. וכך גילה בעל הטורים עה"ת ברמזיו (ו' כ"ב, ב'): "אל ארץ המוריה בגימטרי' בירושלים", וכן: "את המקום – בגימטריא ירושלים", ומקרא מלא הוא בדברי הימים (ב' ג' א') "לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה".
והנה מו"ר הגאון האדיר הגר"ש פישר שליט"א בספרו "בית ישי" בסי' ס' [אות א'] ובסי' נ"ו [אות ב'] האריך לבאר את מהות השם ירושלים, ונביא כאן את דבריו שמתאימים ומשלימים את דברינו ויהוו גם מפתח למהות השם "מוריה".
"הנה במ"ר פרשת וירא [נ"ו, י'], אברהם קרא אותה יראה, שנאמר "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה". שם קרא אותה שלם, שנאמר: "ומלכי צדק מלך שלם". אמר הקב"ה… הריני קורא אותה ירושלים. כמו שקראו שניהם יראה ושלם. ובספרי החסידות נדרשת תיבת יראה בקמ"ץ. והיינו שירושלים כוללת מידת היראה ומידת השלום".
והוסיף לבאר שם עפ"ז, את הכתוב בזבחים כ"ד: שדווקא שמואל הנביא זכה ליהיות הבוחר בירושלים לבנות שם את בית הבחירה: דהנה שמואל הנביא שקלו הכתוב כמשה ואהרון כמ"ש בגמ' (ברכות ל"א:) "זרע אנשים, זרע ששקול כשני אנשים, ומאן אינון, משה ואהרון, שנאמר: משה ואהרון בכהניו ושמואל בקוראי שמו". ובאר ע"פ הגמ' בפ"ק בסנהדרין (ו:) "משה היה אומר: יקוב הדין את ההר, אבל אהרון אוהב שלום ורודף שלום" והן שתי מידות- מידת האמת ומידת השלום וכמו שהביאו שם בגמ' את הפסוק (זכריה ח') "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". וברע"מ פ' פנחס (רמ"ה א'): "הלל ושמאי אתון חד מסטרא דרחמי וחד מסטרא דדינא" וז"ש בכתבי האריז"ל שמאי והלל הם כנגד משה ואהרון כי משה בבחינת שמאי- מידת הדין, ורמוז בקרא: "לא איש דברים אנכי" ס"ת שמאי, וא"ל הקב"ה: "אהרון -הוא יהיה לך לפה" ר"ת הילל. [עיין מג"ע אופן ע"ד, ועיין בשו"ע אהע"ז (סי' קכ"ט סכ"ח) שם הילל יש מי שאומר שיש לכותבו מלא ביו"ד וע"ש בבאור הגר"א ]. כי הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום (אבות פ"א מי"ב).
עכ"פ למדנו כי משה מידת האמת והדין ואהרון מידת השלום ואילו שמואל זכה לשתי המידות, וכמו שנאמר (ש"א ב', כ"ו) "והנער שמואל הולך וגדל וטוב גם עם ה' וגם עם אנשים". וא"כ זהו הטעם למה שמואל דייקא זכה ליהיות הבוחר בירושלים להיות עיר הקודש והמקדש (זבחים נ"ד, ב')- כי ירושלים צריכה לשתי המדות האלו בשלמות וכרמוז בשמה יראה ושלום.
ובאמת לדברים אלו, נראה להביא ראיה מפורשת מתנא דביה אליהו רבה פרק י"ז שכתב כך:
"בימי שמואל קבלו עליהם ישראל עול מלכות שמים באהבה ויראה שנאמר "ויאמרו בני ישראל אל שמואל: אל תחרש ממנו מזעק אל ה' וגו'… וכן… קבלו ישראל עליהם עומ"ש ביראה שנאמר "ויראו כל העם מאד את ה' " (שמואל א' י"ב, ח') עכ"ל.
והדברים מתאימים מאד עם דברינו שלפיכך זכה שמואל לקבוע את מקום בית הבחירה הזקוק לשתי המידות של יראה ואהבה בשלמות. ((והוסיף עוד שם הבית ישי בהערה דאיתא בשו"ע או"ח סי' תק"פ ס"ב, כי בכ"ח באייר נפטר שמואל הנביא. ובירושלמי חגיגה פ"ב ה"ג: דוד מת בעצרת. והנה שני הימים האלה, כ"ח באייר וחג השבועות, חלים באותו יום בשבוע, כי שמואל ודוד הם שעסקו יחד בנויו של עולם כדאיתא בגמ' זבחים שם.))
והנה בחורבן בית ראשון חרבה ירושלים בגלל חוסר אמת, כדאמרינן בגמ' (שבת קי"ט, ב') לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה. ועוד, דחותמו של הקב"ה אמת (שם נ"ה.) והם עבדו ע"ז. ואילו בית שני חרב בשביל שנאת חינם – דהיינו חוסר שלום.
וזה הוא מה שאמר הנביא (זכריה ח' י"ט) "כה אמר ה' וגו' צום הרביעי וגו' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה וגו'", דהיינו, כי עיה"ק ירושלים תבנה ותיכונן ויבוטלו ד' הצומות שעל חורבנה, אבל בתנאי אחד, והוא: "האמת והשלום אהבו". כי ירושלים מיוסדת על שתי המידות הללו, האמת והשלום.
עוד הוסיף לבאר עפ"ז את הגמ' בפ"ק דברכות (ו', ב')- "המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, פי' כי שתי חורבות חרבה ירושלים – חורבת האמת, וחורבת השלום." עכ"ד.
ולפי דברינו נמצא מותאם ומושלם שכל לידתה והווצרותה של ירושלים הכוללת שתי מידות אלו, הוא בניסיון העקדה שנערך באותו מקום בו באו שתי המידות – של דין וחסד לידי שלמותן, וכפיפותן לגמרי לרצון ה'.
****************************************
א"כ י"ל ששני הפרושים משלימים זה את זה, מחד ממקום זה יוצאת הוראה לישראל וזה רמז למידת הדין והיראה, וכפי שבאר רש"י בתענית ט"ז. שהכוונה היא לנביאים המוכיחים את ישראל ליראת ה'. וא"כ זה מקום שממנו יוצאת יראה לעמ"י. ומאידך במקום זה מוקטרת הקטורת שהיא ביטוי נשגב למידת הרחמים וכ"כ המהרש"א בכתובות (בדף י':) על דברי הגמ': "אמר ר' אלעזר מזבח מזיח ומזין מחבב ומכפר… מזיח גזרות ומכפר עוונות" כ' המהרש"א- "מזיח גזירות רעות הוא הקטורת שנקטר עליו כמ"ש ויעמוד בין המתים וגו' ותעצר המגפה". עכ"ל. – דהקטורת היא סם חיים המגן מהמוות.
נמצא שהר המוריה נקרא גם ע"ש ההוראה- מידת היראה הנובעת מהמקום, וגם ע"ש המור- הקטורת והרחמים הנובעים מחמת מקום זה, והעקדה שהתרחשה בו.
והדברים מובנים ע"פ מה שבארנו שכל ניסיון העקידה היה להביא לשלוב מידת הדין והחסד בשלמות אמיתית ולהולדת יעקב בעל מידת התפארת המסמל את דרך האמת.
עפ"ז מתורצים דברי רש"י מקושיית ה"תורה תמימה" מדוע רש"י בתענית נדחק לפרש את דברי המד"א שמשם יוצאת הוראה לישראל היינו הנביאים המוכיחים את ישראל, ולא פרש כפשוטו שהכוונה לסנהדרין היושבים בלשכת הגזית ומורים צדק לעמ"י.
ולפי הנ"ל אתי שפיר דרש"י דקדק לפרש הוראה מלשון יראה – שהנביאים מוכיחים את ישראל ומלמדים אותם יראת ה', דכל מהותו של המקום הייתה שלמות ביראת ה' ואהבתו. וזהו יסוד שמו של הר המוריה. ואין שמו מבוסס על הוראת הדינים ופסקי הלכה לרבים.
ומעתה מתורץ היטב שרש"י בפרושו לתורה לא הביא את שתי הדעות בגמ' ובחר להביא דווקא דעה אחת ואת פרושו של אונקלוס. שכן שני הפרושים בגמ' עולים בקנה אחד ששמו של המקום מבוסס על יראה, אלא שנחלקו אם הכוונה יראה לישראל או מורא לעכו"ם וע"כ בחר רש"י להביא את הפרוש שנסוב על עמ"י מלשון יראה והוראה. והביא עוד את הפרוש של אונקלוס שמוריה מלשון מור- המרמז לקטורת סמל הרחמים ובזה משתלבים שני הפרושים של יראה ורחמים נפלא וכפי שהתבאר.
****************************************
ואכן מידתו של יעקב הייתה בבחינת בית שלאט לאט מרחיב גבולותיו מסביבו וזו דרך בת קיימא, וכמו שאמר הקב"ה ליעקב אבינו "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך, ופרצת וגו' " ופרשו החזקוני ובעלי התוס' שם וז"ל: "הארץ אשר אתה שוכב עליה וא"ת דבר מועט הוא, ופרצת ימה וקדמה, נחלה בלי מצרים… כלומר ארחיב נחלתכם סביב לארץ אשר אתה שוכב עליה, וכ"כ הרשב"ם: "והפשט כך הוא – מאחר שנתתי לך מעט קרקע, תוכל לכבוש כל סביבך, משל כמו שעושים לאנשים חשובים – נותנים להם מעט קרקע בחזקה, והם כובשים בגבורתם כל סביבותם עכ"ל.
ברם צריך ביאור מה עניין דווקא נחלת יעקב אצל המענג את השבת.
ועוד, בב"ר (פי"א ס"ז) נאמר:
"רי"ו בשם ר"י בר חלפתא אמר, אברהם שאין כתוב בו שמירת שבת ירש את העולם במדה, אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת, שנאמר (בראשית ל"ג) "ויחן את פני העיר, נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום, ירש את העולם שלא במידה".
ויש לבאר מדוע באמת דווקא ביעקב נאמרה שמירת שבת.
****************************************
האחד, על פי מה שכתב ה"בית ישי" בסימן י"ב וז"ל:
"והנה יש כאן שאלה, כיצד ובמה אפשר להרחיב גבולות הקדושה, והא כתיב (דברים ד', ב') "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצווה אתכם". וענה: אין הרחבה שייכת אלא בעניין ואופן שכתוב בשו"ע או"ח סי' רל"א, וז"ל: בכל מה שיהנה בעוה"ז לא יכוון להנאתו, אלא לעבודת הבוי"ת, כדכתיב "בכל דרכך דעהו". ואמרו חכמים, כל מעשיך יהיו לשם שמים וכו'. ומי שנוהג כך עובד את בוראו תמיד עכ"ל.
מעתה זהו שאמרו, כל המענג את השבת- דנמצא מקדש ע"י כוונתו הטובה מעשים של חול, דהיינו אכילה ושתיה ותענוגי הגוף, והרי הוא מרחיב בזה גבולות הקדושה", עכ"ל מו"ר.
בארנו לעיל (אות י"ג) שיעקב אבינו הוא כנגד התורה והבאנו את דברי ה"נפש החיים" שהוא בבחינת דבור שזו דרך האמצע לחבר את השמים והארץ ולקדש את הגשמיות, וכמו הדבור שמורכב גם מחלק גשמי וגם מחלק רוחני [אברי הפה והרוח]. וא"כ מתאים מאד שהמענג את השבת והופך את האכילה והשתיה הגשמיים לרוחניים יזכה לנחלה בלי מצרים האמורה ביעקב אבינו דווקא.
מהלך נוסף נראה לומר ע"פ מ"ש ב"בית ישי" בסימן ס' [בהערה ט"ו- במהדו"ק]:
"דהנה איתא בשבת (קי"ט:) "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת", והיינו כי השבת יש בה ג"כ אמת (דין) ושלום [וכשפגמו בשבת פגמו באמת והשלום שעל אלה עומדת ירושלים] אמת, כדאיתא בירושלמי [רפ"ד דדמאי] אימת שבת על עם הארץ והוא אומר אמת ושלום- כמ"ש "העקדה" עה"פ בפרשת ויקהל "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" דקאי על אש הכעס והמחלוקת (ורמז לדבר, אש בגימטריה אל נכר, והוא כמ"ש בזהר (ח"ב קפ"ב ב') שכל הכועס משרה בקרבו אל זר). והדבר רמוז בהאי קרא: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת ס"ת אמת שלום. והיינו מאי דאמרינן בתפילת המנחה בשבת, מנוחת אמת ואמונה מנוחת שלום ושלווה, מנוחה שלמה וגו', דהיינו מנוחה הכוללת גם אמת וגם שלום". עכ"ל מו"ר.
לפ"ז י"ל שכל המענג את השבת שיש בה אמת ושלום, זוכה לנחלה הכתובה ביעקב דווקא שמידתו היא תפארת המהווה את שלמות שלוב שתי מדות אלו של דין = אמת,ושלום = חסד.
לסכום, נמצא שכחוט השני שזור בכל עניינה של ירושלים מאז לידתה בזמן העקידה ובחורבנה הזמני עד ביאת גואל צדק במהרה בימנו. וביסודו של עמ"י מכח האבות הקדושים היסוד של שלוב האמת והשלום בשלמות מופלאה המביאה לתפארת.
ויהי רצון שעיה"ק תובב"א בהגעת משיח צדקנו ונזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו ולראות את אותה תפארת מושלמת.
