ידועה ההלכה שהכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין, ומי שביקש לעלות והשני מסרב, יד המסרב על התחתונה, באשר לחיוב בגט וחיוב בכתובה.
האם בשל המחלוקת בין שיטת רבנו חיים לעומת פוסקים אחרים, כדוגמת הרמב"ן, המדבר על מצוות ישוב ארץ ישראל בזמן הזה, יכול לומר הצד השני, המסרב (או לעלות, או להישאר בארץ) "קים לי" כשיטת רבנו חיים?
שאלה זהו נובעת בעיקר גם בשל העובדה שיש עורכי דין המלמדים את הלקוח לטעון למצוות ישוב הארץ, בעוד מטרתם לחייב או לפטור מכתובה, כמופיע בשו"ת הרמב"ם בנדון.
מהי עמדת הרבנים באתר?
תשובה:
שלום רב.
כפי שהבאת דעת רוב הפוסקים כי גם כיום יש מצוות ישוב ארץ ישראל, ראה כאן בהרחבה בענין מצוות ישוב ארץ ישראל.
אלא שכוונתך לשאול, בהנחה שיש מחלוקת בענין האם המוחזק בכתובה יכול לטעון קים לי. לדוגמא, הבעל רוצה לעלות לארץ ישראל, האשה מסרבת, הבעל טוען למצוות ישוב ארץ ישראל, ולכן אם האשה תסרב הוא לא רוצה לשלם לה את הכתובה. כלומר, הבעל כדי שלא לשלם כתובה טוען קים לי כהרמב"ן וסיעתו שיש מצוה כזו גם כיום, ולכן אינו רוצה לשלם את כתובתה אם היא לא תבוא בעקבותיו.
למעשה, כפי שהזכרת מאחר שיש מחלוקת בענין, יכול הבעל לומר קים לי כהשיטות שזכותו לדרוש לעלות לארץ ישראל ועל ידי כך למנוע ממנה כתובה אם תתנגד. וכך כתב בפירוש בכנסת הגדולה (אבן העזר סי' עה בהגהות הבית יוסף אות כה) בשם כמה פוסקים. בפרט שכך גם פסק בשו"ע (אבה"ע סוף סי' עה) וכן גם דעת רוב הפוסקים.
יתכן כי אם יהיה יסוד אמיתי להסתפק באמיתות כוונת הבעל בטענתו זו, יש מקום לחייב אותו בכתובה, שהרי אין ספק כשעולה ספק בחיוב הכתובה, האשה היא הנקראת מוחזקת, וכל עוד הבעל לא יוכיח את טענתו לפטור, הרי שהוא חייב (ראה אבה"ע סי' קטו סעי' ז'). וחילוק גדול יש בין ספק במציאות לבין ספק בדין כדוגמת המקרה הנזכר שבו אנו אומרים שהבעל יכול לומר "קים לי". ראה בשו"ת מהר"י בן לב (ח"ג סי' מא).
אך הדברים לא ניתנים להאמר בכללות, אלא כל מקרה לגופו של ענין. עי' נתיבות המשפט (סי' עה ס"ק ה') שחילק בענין ספק בחיוב הכתובה בין "דררא דממונא" כלומר, ספק אמיתי שאז לא ניתן לחייב כתובה לבין ספק הנובע מטענותיו של הבעל, שעליו להוכיח את טענתו כדי הפטר מחיוב הכתובה.
הרבה הצלחה
