שוכר שהשכיר את דירתו השכורה לזוג זקנים לחודש וקלקלו המיטות במי רגלים

רבני בית ההוראה
כ"ו כסלו ה'תשע"ט

 

 

שאלה.

אני דר בדירה שכורה שנים רבות, והשכרתי את הדירה לחודש לזוג זקנים, כשחזרתי לדירה ראיתי שהמיטות [המזרנים והבסיסים שהם גם מבד] מדיפים ריח חריף של מי רגלים, ניסיתי לנקות ולכבס, וא”א לכבס אותם. צריך להחליף את המיטות. המיטות אינם שלי, אלא של בעל הבית, ששכרתי ממנו דירה מרוהטת, ויתכן שהמיטות הם כבר בני חמש עשר שנים. דיברתי עם הבן שלהם, והוא אומר שהם היו מודעים לבעיה, ועל כן הם שמו מגיני מזרון מפלסטיק, אלא שזה לא הועיל. השאלה האם אפשר לחייב את השוכרים לשלם על המיטות החדשות, ואם כן כמה.

תשובה.

ראשית יש לדון, האם דבר זה נחשב כמתה מחמת מלאכה, שודאי אין זה כלול בשימוש רגיל להשתמש במזרונים למי שדרכו להרטיבם, אלא שיש לברר אם במקרה זה הדבר היה ידוע לזקנים או לבנם אם הוא היה השוכר ששכר עבורם, את מצב ההורים המבוגרים, ואם דרכם בכך, לפי שאם דרכם בכך, ודאי מוטל עליהם להשתמש בטיטולים המיועדים לכך, ואם שינו הרי הם מזיקים, אולם אם אין דרכם בכך, אלא פעמים שקורה, יתכן שבמצב זה די במגיני המזרון ויכולים היו לסמוך על זה, אלא שבפועל זה לא הועיל, ולענין זה יש לדון האם זה חשוב כמתה מחמת מלאכה או לא, ותלוי בטיב מגיני המזרונים וכדו’.

אכן כל זה הוא בנידון שבין הזקנים לשוכר הראשון, אולם לגבי הבעלים הדבר תלוי האם היה מותר לשכור להשכיר את הדירה לאחרים, ואם לא הי’ לו רשות, ודאי שאין פטור של מתה מחמת מלאכה, כשאצל הראשון זה לא היה קורה, כמבו’ בשו”ע סי’ שמב ס”א. והנה לגבי הבית מעיקה”ד הי’ מותר לו להשכיר כמבו’ בשו”ע סי’ שטז ס”א שאם אינו מוסיף דיורים מותר לו להשכיר גם שלא מדעת הבעלים, אבל לגבי המיטות שהם מטלטלין בזה הדין שאסור לשוכר להשכיר לאחרים. אא”כ דיברו בפירוש שיכול להשכיר וזה כולל גם את המיטות, או שכך היא האומדנא.

עוד יש לדון האם ההיזק הוא לשוכר או למשכיר, שהרי המיטות שייכות לבעל הבית ולשוכר אין בהם אלא קנין פירות וזכות שימוש, ולענין זכות השימוש לכאו’ השווי של זה אינו גדול כ”כ, שהרי המיטות משומשות זמן רב, ויש לו זכות במיטות למשך תקופה מסויימת, ויש לשום כמה זה.

אבל לגבי גוף המיטות, לגבי בעל הבית יתכן שאין לו נפקא מינה בכך, לפי שיתכן שבעוד תקופה או אפי’ כמה שנים הריח יתנדף וכבר לא יהא מורגש, או משום שכרגע אין לבעה”ב נפקא מינה, ואינו תובע את הזקנים, והשוכר גם אינו רוצה להודיעו, והוא מעדיף לקנות חדש בלא להודיעו, ואם כן עיקר הנידון הוא רק כלפי השוכר, שהוא ממשיך להשתמש בדירה זו כמה שנים וכעת לא יכול להשתמש במיטות ומזרנים הללו, וא”כ יתכן שאין השוכר יכול לתבוע את הזקנים מדין מזיק, שהרי אין המיטות שלו, וכיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו.

אלא שיתכן שבאופן שבעל הבית לא מקפיד או שהוא מחל, לא שייך סברא זו, ויכול השוכר לתבוע מהמזיק. ובפרט אם תובע אותם מדין שוכרים שהם התחייבו באחריות שוכר, ורק כשזה פוגע בבעלים אומרים כיצד הלה עושה סחורה, אבל כשלבעלים אין נ”מ יכול השוכר לתבוע את השוכר השני. ולכאורה יש ללמוד דין זה מדברי המחנה אפרים (שכירות יט) לגבי שוכר שהשכיר לאחר ביותר מכפי שהוא משלם, שאם היה מותר לו להשכיר הריוח לשוכר, ואם הי’ אסור לו להשכיר הריוח למשכיר, וא”כ באופן שהיה מותר לו להשכיר, כשהבעלים מוותר הרי זה כיותר מכדי שכירותו והריוח לו.

אכן אף אם נניח שיכול השוכר לתבוע אותם מדין מזיק או מדין חיוב אחריות של שוכרים שאין זה

הרבנים המשיבים: הרב חיים הררי והרב אליהו יפה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *