שאלה:
למה אסור ללכת לארץ מצרים? תודה רבה
תשובה:
שלום רב
התורה אוסרת לשוב למצרים, שנאמר (דברים יז טז) לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. מצרים היא שורש הטומאה בעולם, והיציאה משם היא גם יציאה רוחנית מעבדות לחירות.
הריטב"א ביומא (לח ע"א), הקשה, על מה סמכו העולם לדור בזה"ז במצרים אחר שנצטוינו "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד", וידוע שכך נהג הרמב"ם שהיה רופא למלך מצרים, וגדולים אחרים.
ובסמ"ג (לאוין רכז) פי', שלאחר שעלה סנחריב ובילבל את האומות בטל איסור זה. וכנראה טעמו הוא ע"פ המבואר ברמב"ם (מלכים פ"ה הל' ח), שיסוד האיסור לשוב מצרימה הוא מחמת שמצרים היא מקור הטומאה ויש לחוש שהשב לשם ילמד ממעשיהם הרעים. וא"כ לאחר שסנחריב בילבל את האומות ואומה אחרת יושבת שם בטל איסור זה ואין לחוש לו.
אחרים פירשו בטעם מנהג העולם בזה, שאותן עיירות שהיו בזמן יציאת ישראל ממצרים חרבו, ועתה עיירות אחרות נבנו שם שעליהן לא נאמר האיסור, וצ"ע הטעם.
היראים (סי' שט) פי', שלא אסר הכתוב אלא להולך בדרך זו שהלכו בה עולי מצרים – דרך המדבר, אבל עצם הדיורים במצרים לא נאסרו. (טעם זה לא יתישב כ"כ עם דברי הרמב"ם הנ"ל ששורש האיסור הוא כדי שלא ילמדו ממעשיהם הרעים).
אולם הריטב"א שם פירש: "והנכון יותר, שאין האיסור ההוא נוהג אלא בזמן שישראל שרויין על אדמתן, אבל בזה"ז שנגזר עלינו להיות נדחים בכל קצוות תבל, כל חוצה לארץ אחד הוא, ואין איסור אלא שלא לצאת מדעת מן הארץ לחו"ל".
ודבריו צ"ב, מהיכי תיתי שלא יהיה לאו זה נוהג בזמן שישראל בגולה, הרי האיסור לירד מצרים אינו נובע מהחיוב לדור בארץ ישראל, אלא לאו בפני עצמו הוא הנלמד מן הכתוב: "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד".
והנראה לומר בזה, ע"פ מה שכתב בס' כפתור ופרח (פ"ה): "ושמעתי במצרים מפי ה"ר שמואל ז"ל אחד מבני בניו של הרמב"ם ז"ל, שכשהרמב"ם היה חותם שמו באגרת היה מסיים: 'העובר בכל יום שלושה לאוין'", ופי' שם, שהטעם לכך שאכן לא נמנע הרמב"ם מלישב שם, הוא משום שאנוס היה בכך בהיותו משועבד לשמש כרופא למלך מצרים.
אולם ע"פ דברי הריטב"א נראה לבאר באופן שונה מעט, דלא היתה כונת הרמב"ם בחתימתו זו לומר שאיסור גמור הוא בזה"ז לדור במצרים, שא"כ אף הוא לא היה דר שם, אלא כונתו לומר, שאף שעתה מותרים אנו לשוב מצרימה מחמת שבלא"ה פזורים אנו בגולה כמש"כ הריטב"א, מ"מ אין זה בגדר "הותרה" – לאמור שבזה"ז כלל אין האיסור נוהג, שהרי איסור זה אינו נובע ממצות ישוב הארץ אלא לאו בפני עצמו הוא, אלא שהואיל ואין אנו יושבים כיום איש תחת גפנו ותחת תאנתו, אלא נטרפים ונלחצים אנו תחת עול הגלות המר, רשאין אנו לישב בכל מקום שנמצא בו את פרנסתנו והרי זה כעין אונס במקצת. וע"ז ייסר עצמו בחתימתו שנאלץ הוא לעבור בכל יום על לאו זה מיהו ודאי לאו איסורא קעביד.
ועומק הסברא בזה הוא שמצב הגלות קובע שאין אנו מחוייבים להשתדל להפקיע מעלינו עול הגלויות ושעבוד המלכויות עד ביאת הגואל, ואדם שמחמת פרנסתו נתגלגל ובא למצרים אף זה חלק מן הגלות הוא ולא מוטל עליו להסיר שעבוד זה מעליו.
