שאלה:
כבוד הרב שלום
אני בתהליך של התחזקות (אני מבית דתי לאומי), ואני עוד כמה ימים עומדת להירשם במדרשה, וקראתי המון דברים בנושא של נשים בהלכה, ויש לי שאלות שמאד מטרידות אותי ולא נותנות לי שקט. לגבי הרמב"ם, קראתי שהוא כותב דברים מאד קשים לגבי חיובי האישה לגבר, שהיא צריכה לרחוץ את ידיו, את פניו.. ואם היא לא עושה זאת צריך להכות אותה. ועוד לדבריו קראתי לגבי לא להרבות בשיחה עם האישה שחזל אמרו שכל דיבריה הם תיפלי ניאוף . המקור לדברים אלה הוא מויקיפדיה אך ישנם ציטוטים ומקורות מהמקרא ומחכמים. השאלה שלי היא כזו, מדוע היחס לנשים הוא תמיד מיני? אני יודעת שכיום יש פמיניזם ומעמד האישה השתנה, אבל למה חכמים כאלה גדולים אומרים דברים כאלה מעליבים ומשפילים, ואפילו קובעים פסקי הלכות בטעמים לא ברורים כמו שציינתי, וזה מתסכל אותי לקרוא את הדברים האלה ומוריד לי את החשק להתחתן, אני לא מבינה למה התורה מתייחסת לאישה כמו שפחה בקטעים האלה ורק לצורך מיני. כמו שאמרו שצריך לישא אישה כדי לקיין פרייה ורביה. אני לא מרגישה שאלוקים ברא אישה באמת כדי שהיא תפיץ שם שמיים בעולם הזה ותקיים מצוות, אלא רק לשם סיפוק הגבר וכדי לשרת אותו. הבריאה של האישה נעשתה רק אחרי שאלוקים מבין שלאדם לא טוב לבד, ואם כן היה לו טוב, אז נבראיתי רק בדיעבד ואני בכלל לא נחוצה אלא רק בשבילו. בנוסץ קשה לי לחיות עם העובדה שיש בהלכה ובתורה עונשים כל כל חמורים כמו שריפה וסקילה וחנק על מעשים שככל הנראה, תשובה מכפרת עליהם והרי זה סותר את כל התורה כולה שעל מעשים כאלה בנאדם לא יוכל לכפר, ועדיף כבר לא לחיות אחרי כל עבירה אם כך היחס היה גם כיום. בנוסף למה מזכירים את מילות התואר בנשים בתורה, אני מאמינה שהיחס הוא לא מיני וחיצוני , אך זה באמת מקומם וקשה לי להבין למה היחס לאישה הוא תמיד מיני, במיוחד שבדור היום זה לא כמו פעם? קשה מאד לחיות עם ההלכות ואני מרגישה שכל זה גדול עליי, והנושא הזה מאד מטריד אותי ומעייף אותי מלמצוא באמת נחת , אני כבר לא יודעת לאיזה רב לשמוע וללכת בעצתו, יש רבנים ששמעתי וגילו שהם טועים ואומרים שקר, ואני לא מבינה איך אני יכולה להמשיך לחיות בצורה כזאת, אני מרגישה כאילו ליהנות בעולם הזה זה לתי אפשרי בתור יהודיה. ישנם איסורים גם לשמוע מוזיקה של גויים, שירת נשים, צניעות, אני לא מצליחה ליהנות מכלום ולא מאמינה שאני אוכל באמת להתחזק בשמחה, אני מרגישה מתוסכלת. אני אשמח אם תענה לי על תשובותיי בהקדם האפשרי. תודה שירה
תשובה:
שלום רב
צר לי על דבריך, זה נראה כאילו ניזונת עם כפית מאנשים שיש להם ענין להוציא דברים מהקשרם…
בפתיחת הדברים אעתיק מה שכתבתי בענין בעבר:
חיוב הבעל בכבוד אשתו
שנינו ביבמות (סב ע"ב): "האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו וכו', עליו הכתוב אומר (איוב ה, כד): 'וידעת כי שלום אהלך'". וכן אמרו בבבא מציעא (נט ע"א): "אמר רבי חלבו, לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר (בראשית יב, טז) 'ולאברם היטיב בעבורה'. והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא, אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו".
והנה, אף על פי שבגמ' לא נאמר ענין זה בדרך ציווי, כבר כתב רמב"ם (הל' אישות פט"ו הל' יט), שאין זו עצה טובה בעלמא, אלא חיוב גמור הוא מדינא שיהיה מכבד את אשתו יותר מגופו. ואף שעיקר דברי הרמב"ם אמורים לענין כבודה של האשה במיני מלבוש ותכשיטים (וכ"ה במהרש"א כתובות שם), נראה פשוט דכ"ש שאסור לצערה ולהשפיל את כבודה בדברים. ולהדיא נתבארו הדברים בבית יוסף (אבהע"ז סי' קנד) בשם רבינו שמחה, דהמכה את אשתו איסורו חמור ממכה את חבירו, שכן באשתו הוא מצווה לכבדה יותר מגופו. ומוכח מדבריו שכל עניני הכבוד בכלל חיוב זה, וכ"ה בים של שלמה (ב"ק פ"ג סי' כא) בשם מהר"ם מרוטנבורג. כמו כן מוכח מדברי הרמב"ם גופיה, שבהמשך דבריו כתב "ולא יהיה עצב בביתו ולא רגזן וכו'". הרי שאין דבריו אמורים במילי דממונא בדוקא [ומכל מקום אין הבעל חייב לכבד את אשתו במיני הכיבוד הנוהגים באביו ואמו, כגון "מאכילו משקהו", שאין זו מידת דרך ארץ, כ"כ באר שבע כריתות כו ע"א].
האיסור לצערה בדברים
בכלל חיוב זה שלא לצערה בהנהגותיו או בדברים, וכמש"כ בס' היראה (אות עב): "הוי זהיר בכבוד אשתך כדברי רבותינו: אוהב אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו [וכו'], כי דייך שהיא מגדלת בניך ומצלת עצמך מן החטא. והוי זהיר באונאתה כי דמעתה מצויה לפיכך אונאתה מצויה וקרובה כי שערי דמעה לא ננעלו", ודבריו מיוסדים על סוגית הגמ' בב"מ שם.
וידוע המעשה המובא בענין זה, בסוגית הגמ' בכתובות (סב ע"ב): "רב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא, הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי. יומא חד משכתיה שמעתא, הוה מסכיא דביתהו השתא אתי השתא אתי, לא אתא, חלש דעתה אחית דמעתא מעינה, הוה יתיב באיגרא, אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה".
חזינן מהכא כמה חומר יש בעוון זה, דמשום דמעה אחת שירדה מעיניה נקנס רב רחומי במיתה. וכן הוא לענין מידה טובה, דהנזהר בכבוד אשתו ואינו מטיל אימה בביתו, זוכה לאריכות ימים בטובה, וכמבואר בסוגית הגמ' בתענית (כ ע"ב).
בגמ' (גיטין ו ע"ב, ז ע"א) אמרו: "לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו וכו'". וכעין זה אמרו במסכת דרך ארץ זוטא (פ"ג): "הוי עלוב ועלוב לכל אדם, ולאנשי ביתך יותר מכל". ומכאן יש ללמוד, דלא מיבעיא דצריך להזהר בכבודה שלא להשפילה, אלא על כל אדם לנהוג בתוך ביתו בשפלות ונמיכות רוח, יותר ממה שהוא נוהג עם שאר בני אדם.
כבוד האשה – מכלל דיני הכתובה
ביסוד חיובו של הבעל בכבוד אשתו, עי' שו"ת התשב"ץ (ח"ג סי' שא), ושו"ת בנימין זאב (סי' נ), שכתבו, דהוא מכלל תנאי הכתובה, דמה שכותבים בכתובה "ואוקיר יתייכי", פירושו שיכבדה יותר מגופו. [על פי דברים אלו, יש שעוררו על הנהוג בקהילות עדות המזרח, להשביע את החתן על כל הכתוב בכתובה, דנמצא עי"ז שאם יפגע בכבוד אשתו פעם אחת בחייו, כבר נלכד בזה בעוון שבועה, דהוא עוון פלילי. ואע"פ שעיקר חיובו של הבעל בכבוד אשתו כאמור לעיל הוא לענין ממון, בכסות ומלבוש, נראה פשוט דה"ה נמי בהא וכמש"נ, וכן רהיטת הסוגיות הנ"ל מהם למד הרמב"ם את דינו. ומ"מ אין לפקפק במנהג הקדמונים שנתייסד על הוראתם של מצוקי ארץ, וכל אחד יעשה בזה כמנהג אבותיו].
איסור "לא תרדה בו בפרך"
ביותר יש להקפיד בכך, לפי מש"כ בס' שערי תשובה לרבינו יונה (ש"ג אות ס) כתב: "ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך (ויקרא כה, מו). לא ישתעבד אדם בחבריו, ואם אימתו עליהם או שהם בושים להחל דברו, לא יצוה אותם לעשות קטנה או גדולה, אלא לרצונם ותועלתם, ואפילו להחם צפחת מים או לצאת בשליחותו אל רחוב העיר לקנות עד ככר לחם". ע"כ. הרי שאיסור דאורייתא יש בכך שהוא מצווה בביתו דבר שאינם מחוייבים לעשות עבורו. ונראה פשוט, שאף המטיל אימה בתוך ביתו עובר באיסור זה.
עד כאן.
יש בענין זה עוד הרבה אריכות דברים והיא אך למותר, שהרי הדברים ידועים לכל, ואין ספק שבחברה החרדית כבוד האשה בא לידי ביטוי הרבה יותר עמוק ופנימי מבציבורים אחרים. לא לחינם נקראת האשה עקרת הבית – עיקרו של בית.
על עצם היחס לנשים ביהדות יש גם הרבה מה להאריך, מספיק לציין שכמעט כל האירועים ההסטורים החשובים נעשו על ידי נשים והדבר מצוי בדברי חז"ל במאות מקומות: "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים", מעשה יעל וסיסרא, מעשה יהודית בימי החשמונאים. ומה יותר מהציווי שניתן לאברהם אבינו "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" וכפי שביאר רש"י "מכאן ששרה גדולה מאברהם בנביאות"!!
הציטוט מדברי הרמב"ם לגבי חובותיה של האשה לבעלה יוצא לגמרי מהקשרו, מלאכות אלו שציינת נקראות מלאכות של חיבה, כך היו רגילים בימי קדם להראות חיבה ואהבה, ברור שכיום לא ניתן לדרוש מאשה שתרחץ את רגלי בעלה…
מה שציינת לגבי "הכאת האשה" זו טעות בהבנה. כל כפייה בעניני חיובי הכתובה יש דיון אם היא נעשית בשוטים, כלומר אפילו בעונשי גוף, או רק במניעת זכויות הדדיות. שיטת הרמב"ם היא שכל חיובי הכתובה, הן של האיש – לפרנס וכו', הן של האשה לעסוק במלאכות הבית, ניתנות לכפייה בעונשים ממש [כמובן בזמן חז"ל שיש אפשרות לבית דין לכוף] אבל אין בזה הבדל בין האיש לאשה.
בנוגע לעונשי מוות וכו' בתורה, יש הגדרה מענינת מאוד של רבי משה פיינשטין זצ"ל בעל שו"ת אגרות משה שהיה מגדולי ארה"ב בדורינו, וזאת במענה לשאלת אחד הסנטורים החשובים אם היהדות תומכת בעונש מוות, שאלה נפיצה בארה"ב, והוא ענה כך:
חכמים אמרו שבית דין שהורגת פעם בשבעים שנה היא בית דין חובלנית! כלומר גם פעם בחיים לפסוק מוות זה יותר מידי וראוי לגינוי! אם כן מה טעם בכל עונשי המוות, אלו רק אמצעי המחשה על חומרת העוון! אם נרצה ללמד אדם שחילול שבת הוא דבר נורא, כיצד נמחיש זאת? אם נלמד אותו שעונשו סקילה, הוא מבין את חומרת הענין. למעשה התורה מציבה מכשולים בלתי עבירים בדיני הראיות, ולעולם זה לא יבוא לידי מעשה, אבל המחשה יש.
הנאות החיים: מה שכתבת על הנאות החיים זו בורות, יש לחרדים גם מוזיקה יפה וגם ספרות וכו', הכל יש ברוח התורה. אבל עיקר העיקרים מה שצריך ואולי את צעירה מכדי להבין זאת, החיים אינם מוזיקה כזו או אחרת, חיי משפחה בריאים, נחת מילדים, משפחתיות טובה ונעימה, סיפוק מעשייה, תחושת יעוד וכו', הם סוד האושר בחיים. אני חוזר שוב, יש הכל גם בציבור החרדי, אבל דעי שעיקר הטעם בחיים נמצא שם, ולא בשום מקום אחר. אני לא בטוח שאת יכולה להבין זאת היום, אולי את צעירה מידי, אבל זה פשוט וברור…
היכן האגרות משה
זה לא מודפס בספרו למיטב ידיעתי זה מעשה שאירע עמו.
השאר תגובה