האם מותר ליטול שכר על לימוד תורה?

רבני בית ההוראה
כ"ג שבט ה'תשע"ז

שאלה:

גדול הפוסקים איש ברמה של משה הנביא הרמבם פסק שאנשי דת שמקבלים
שכר על עבודת האל אסורה מדוע כיום אנשי דת מקבלים שכר על עבודתם?

תשובה:

שלום רב

יש לשאלתך שתי תשובות ששתיהן אמת: ראשית, אף שאסור לקבל שכר על העבודה, מותר לצורך הציבור לתת אמצעי קיום לרב או למורה ההוראה כדי שיוכל להמשיך בעבודתו ולא יזדקק לעסוק בענינים אחרים שיפגעו בפעילותו [בשפה ההלכתית זה נקרא שכר בטלה, תמיכה שאינה קשורה לעצם העבודה]. אפשרות נוספת עליה מדבר השולחן ערוך בכסף משנה על דברי הרמב”ם שהזכרת, שעת לעשות לה’ הפרו תורתך, כלומר, השלחן ערוך טוען שבזמנינו [כבר לפני 500 שנה] לא ניתן להיות גדול בתורה בלי להתמסר לכך כל הזמן, ולכן התירו ליטול על כך שכר כדי שאדם יוכל לעשות זאת.

כמו כן, עיקר טענתו של הרמב”ם היא על אלו הנוטלים זאת בדרך צדקה, ולא באופן מכובד של הסכם יששכר וזבולון.

מקורות:

דעת הרמב”ם – תורה שיש עמה מלאכה

כתב הרמב”ם (הל’ תלמוד תורה פ”ג הל’ י): “כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה, אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן, ועוד צוו ואמרו (אבות פ”א משנה י) אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות” (עי’ קידושין כט ע”א, ל ע”ב, וע”ע מש”כ בזה הרמב”ם בבאורו למשניות אבות פ”ד משנה ה, ובהל’ דיעות פ”ה הל’ יא).

הזמן בו יעסוק אדם במלאכה

מכל מקום נראה פשוט, שאף לדברי הרמב”ם אלו חייב אדם להמנע מלעסוק זמן ארוך מן היום במסחר וכדו’, דהא כבר כתב הרמב”ם (הל’ ת”ת פ”ג הל’ ו): “מי שרוצה לזכות בכתרה של תורה, עושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו, אם לא היה לו מה יאכל, ושאר יומו ולילו עוסק בתורה”, וכמו”כ כתב הרמב”ם (הל’ ת”ת פ”א הל’ ח): “כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה וכו’, אפי’ היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים וכו'”. ושם בהל’ ט: “גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים וכו’, ואעפ”כ היו עוסקים בתורה ביום ובלילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו”. ועי’ רמ”א (יו”ד רמו סעי’ כא).

סתירת דברי הרמב”ם בזה

מיהו כבר הקשו האחרונים, דהרמב”ם סתר בזה לכאורה דברי עצמו, דהא בהל’ שמיטה ויובל (פי”ג הל’ יג) כתב: “ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה’ לשרתו ולעובדו לדעה את ה’, והלך ישר כמו שעשהו האל-הים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה’ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעה”ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד ע”ה אומר (תהילים טז, ה) ה’ מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי”. הרי להדיא דכל איש אשר נדבה רוחו אותו להיות עוסק בתורה יומם ולילה – רשאי להתפרנס מן הצדקה ומצוה היא בידו, ודלא כדבריו המובאים לעיל דחילול ה’ יש בדבר שנזקק הוא למתנת בשר ודם.

חילוק בין המתפרנס מן הציבור לזה שדי לו במעט שיש לו

בישוב קושיא זו כתב רדב”ז ע”ד הרמב”ם שם, דלכשנדקדק בדבריו נמצא, דבהל’ ת”ת מיירי הרמב”ם במי שמשליך עצמו על הציבור שיהיו הם מפרנסים אותו. ובזה הוא דכתב דהנהגה פסולה היא וחילול ה’ יש בדבר. אולם, בהל’ שמיטה ויובל אמורים דבריו, במי שאין רצונו להיות מתפרנס מן הציבור, אלא די לו בקב חרובים שלו, ופורק מעליו עול חשבונות רבים ואינו דואג מה יהא בפרנסתו למחר, ובזה כתב, דאיש בעל מעלה רמה ונישאה כזו, מובטח לו שיסיר מעליו הקב”ה את כל הטרדות ויהיו מזונותיו נתונים לו מאת ה’ ית’ ככל שבט לוי.

חילוק בין נתינה דרך צדקה להסכם יששכר וזבולון

באופן שונה מעט י”ל, כי מה שאמרו דאין ראוי לת”ח שתהא פרנסתו על הציבור, הוא רק כאשר נעשה הדבר דרך צדקה ושפלות מחמת עוניו, אבל אם נעשה הדבר בכעין הסכם “יששכר וזבולון”, שיהיו אנשי מקומו מפרנסים אותו כדי שעל ידי כך יזכו לנחול עמו בחלקו, אדרבה, מצוה רבה היא ואין להמנע מכך, וכ”כ בבאור הלכה (סי’ קנו ד”ה סופה). ע”פ זה י”ל, דאם די לו במלגה שהוא מקבל בכולל או בישיבה, אין בכך חלילה משום חילול ה’, משום שאופן נתינתה הוא כעין מילגת לימודים ולא בדרך צדקה, וכן ראוי לעשות. (בעיקר גדרה של מלגת כולל אם נחשבת היא כצדקה או כמשכורת, עי’ עוד שו”ת משנה הלכות חט”ז סי’ ע, וע”ע מש”כ שם בשם חסד לאברהם שהמקבל שכר על לימודו אינו יוצא בזה ידי חובת קביעות עיתים לתורה).

[לענין הסכם “יששכר וזבולון” האריכו הפוסקים, עי’ שו”ת מהר”ם אלשקר (סי’ קא) בשם רב האי גאון, שאין תוקף להסכם זה, אלא שכר בעלמא נוטל זה המפרנס תלמידי חכמים, וממילא אין בכך כדי לגרע את שכרו של הת”ח. אולם, בשו”ת אבקת רוכל לבית יוסף (סי’ ב) האריך לבאר שהסכם זה יש לו תוקף, ושכרו של זבולון הוא כמי שלמד תורה מחצית יומו, ואפשר שלדבריו מגרע הדבר בחלקו של הלומד, וכבר נחלקו בזה גם באחרונים. עי’ אור החיים עה”ת (פ’ כי תשא) דנקט, שאין חלקו של יששכר מתמעט מחמת שכרו של זבולון, וכ”כ ההפלאה בפתיחה למס’ כתובות (פתחא זעירא אות מג), ועיי”ש שמבאר שהוא כעין “נר לאחד נר למאה”. אולם המשך חכמה (פ’ ויחי) נקט, שחלקו של הלומד מתמעט מחמת נטילת השכר על ידי המפרנס, וכן הסכים בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”ד סי’ לז). וע”ע מש”כ בזה החיד”א בספרו ראש דוד (פ’ קדושים ד”ה אבל) בשם מהר”ש פרימו. ומ”מ, אף לסוברים שאין תוקף להסכם זה, עצם נתינת המעות בדרך זו מכבדת את המקבל ואפשר שאין בכך איסור אף לדעת הרמב”ם].

חובת הציבור לפרנס תלמידי חכמים

זאת ועוד, דהא אף אי נימא דלדעת הרמב”ם ראוי לכל אדם שיעשה במלאכה לצורך פרנסתו, יש מן הפוסקים שחלק עליו בזה, ועי’ שו”ת התשב”ץ בתשובותיו (ח”א סי’ קמב, קמד, קמז) שהאריך בהוכחות הרבה לחלוק על דברי הרמב”ם, וטרח לייסד מנהגם של ישראל שיהיו הת”ח ניזונים מממון הציבור, על פי סוגיות הש”ס במקומות רבים.

יתירה מזו כתב התשב”ץ שם, דלא זו בלבד שמותר לת”ח ליטול מעות מן הציבור כדי חייהם, אלא חובה גמורה היא המוטלת על כל איש ישראל להעמיד חכמים בראשם שיהיו מלמדים אותם אורחות חיים ודרכי מוסר ולדון בדינם, ותהא פרנסתם מוטלת עליהם כדי שיהיו פנויים למלאכת הקודש.

כמו כן, בגמ’ הוריות (ט ע”א) נתבאר, דכל ת”ח העולה לגדולה מעשירים אותו מנכסי הציבור, דגדול שבישראל צריך שיהיה גדול מאחיו בנוי בעושר בכח ובחכמה. וכן היה המנהג מקדמת דנא שמי שנתמנה לראש ישיבה היו מעשירים אותו עושר רב, כדאיתא בסוטה (מ ע”א), וכמו שהביא רש”י בתענית (כא ע”א) ובהוריות (י ע”א). הרי שלא רק שהיו מסירים עול הפרנסה מעליהם אלא אף היו נוהגים להעשיר את התלמידי חכמים יותר מכפי הנצרך לקיומם.

חובת היחיד לפרנס תלמידי חכמים

עוד כתב, דמצוה זו המוטלת על כל אדם להנות ת”ח מנכסיו, אינה אמורה ברבותיו דוקא, אלא בכל ת”ח באשר הוא, דע”י נתינה זו זוכה האדם שיהיה לו חלק בתורתם של הת”ח, וכמאמרם ז”ל (פסחים נג ע”ב): “כל המטיל מלאי לכיס של ת”ח זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף” (קהלת ז, יב).

ומה שאמרו (אבות פ”ד) “דאישתמש בתגא חלף” עיי”ש בתשב”ץ שפי’, דמיירי שמשתמש הוא בה לצרכו ולא לצורכה, אבל אם נהנה מכתרה של תורה כדי להסיר מעליו את טרדות הפרנסה שיוכל ללמוד בנקל, היתר גמור הוא, וכן ראוי לעשות לכתחילה שאל”כ תהא התורה משתכחת ח”ו מישראל. וע”ע מש”כ התשב”ץ בספרו מגן אבות על דברי המשנה שם.

כדבריו אלו כתב בים של שלמה (חולין פ”ג סי’ ט), דמנהג כשר הוא לתמוך בתלמיד חכמים לפרנסתם, שלא תשתכח התורה מישראל, והוסיף, דעוון הוא לת”ח היכול להתפרנס משל ציבור להמנע מכך ולעסוק במלאכה, שא”א לו שלא יבוא בזה לידי ביטול תורה, וע”ע שו”ת חתם סופר (חו”מ סי’ קסד, או”ח סי’ רח, ובס’ תורת משה שמות לא).

בשל”ה (מס’ שבועות) כתב, שאף הרמב”ם לא נתכוון בזה אלא שלא ילמד אדם לשם ממון וכבוד, אבל אם לומד לשם שמים ואחרים ממציאים לו מזונותיו, לית לן בה ושפיר עביד.

עת לעשות לה’ הפרו תורתך

בכסף משנה על דברי הרמב”ם בהל’ ת”ת שם דן הרבה בדברי הרמב”ם אלו, ומסיק, דאף אי  נימא דהלכה כמותו, ומעיקר הדין היה ראוי לכל ת”ח שיעסוק במלאכה לפרנסת ביתו, וכמו שמצינו לרבים מן התנאים והאמוראים שעסקו באומנות (עי’ כתובות קה ע”א דרב הונא היה שואב מים, וברש”י מגילה טז ע”א גבי שמעון הקפלי שהיה עושה בצמר גפן, תענית כג ע”א באבא חלקיה שהיה עובד אדמה, רבי יוסי בן חלפתא שהיה מעבד עורות כמבואר בשבת מט ע”א, ובברכות כח ע”א גבי רבי יהושע שהיה נפח, וכ”ה בירושלמי פאה פ”א ה”א ובחרת בחיים זו אומנות), מ”מ “עת לעשות לה’ הפרו תורתיך”, וכיון דבזמנינו שנתמעטו הלבבות אם יהיו החכמים טרודים ככל האדם בפרנסת ביתם אי אפשר שתרבה תורה בישראל, ראוי הוא שתהא פרנסת הלומדים מוטלת על הציבור. כדבריו אלו הסכימו הב”ח והש”ך (יו”ד סי’ רמט ס”ק כ), ועי’ באור הלכה (סי’ רלא ד”ה בכל) בשם שו”ת דבר שמואל (סי’ קלח), דאף הרמב”ם מודה בהא, ודבריו אינם אמורים אלא במי שאפשר לו בלאו הכי, ואין דנין אפשר משאי אפשר (ועי’ תענית כא ע”ב במעשה ברבי יוחנן שמנעוהו מן השמים מלעסוק במלאכה). וע”ע אגרת התשובה לרבינו יונה (אות לה), ועיי”ש בפי’ פתשגן הכתב לאאמו”ר בעל משנה הלכות זצוק”ל.

נפק”מ לשיעור שיטול מן הצדקה

הנפק”מ בכל הנהו דרכים, דלהבנת הכסף משנה דהפרנסה מן הציבור אינה לכתחילה, ויסודה בכדי שלא תשתכח תורה מישראל, אין לו לת”ח ליקח מן הצדקה אלא כדי חייו ולא יותר (וכן נראה מדברי הב”ח שם), אולם לכל הנהו סברות דלעיל – שקיצבת הכולל נחשבת כהסכם יששכר וזבולון, וכבוד התורה הוא שתהיה פרנסת הת”ח מוטלת על הציבור וכו’, רשאים ת”ח ליקח מן הצדקה את כל צרכיהם ברווח. ולדינא נראה, דאין הת”ח מותר להחמיר בזה אלא לעצמו, אולם לצרכי אשתו ובניו יטול ברווח, ופוק חזי מאי עמא דבר.

ההנהגה הראויה לרבים וליחידים

יתירה מזו נראה, דדברי הרמב”ם אמורים כדרך הנהגה לרבים, מיהו מי שנדבה אותו רוחו ביותר וסבור שיוכל לעמוד איתן כנגד פגעי הזמן ותחבולות היצר להרבות חיילים בלימוד התורה בלא שיתן ליבו לצרכיו הגשמיים כלל, ודאי שכרו הרבה מאוד. וכמו ששנינו בברכות (לה ע”ב): “תנו רבנן: ואספת דגנך (דברים יא, יד), מה תלמוד לומר, לפי שנאמר (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן, תלמוד לומר ואספת דגנך – הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחי אומר, אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים וכו'”. ועי’ מהרש”א (שם) ובאור הלכה (או”ח סי’ קנו) דיחידים אשר נדבה אותם רוחם ביותר מותרים לנהוג כרשב”י, ועי’ חי’ חתם סופר (סוכה לו), ובמקנה שלהי מסכתא קידושין.

וז”ל הגר”א (אבן שלמה פ”ג אות ד): “ואנשי חיל אבירי לב בשלימות הבטחון להגות בתורה יומם ולילה, ושלא להשגיח על בניו ובני ביתו הצועקים ללחם, וכמו שאמרו בעירובין (כא ע”ב) שחורות כעורב, מה עושה לו הקב”ה, מזמין לו אדם המחזיקו כיששכר וזבולון”, ועי’ ס’ דברי חיים עה”ת (פ’ מקץ). כמו”כ כתב בס’ יערות דבש (ח”א דרוש ב), שראוי להנהיג כתקנה קבועה שכל אדם ישב וילמד תורה לכה”פ חמש שנים לאחר הנישואין. ובס’ יון מצולה הובא שמנהג פולין היה מקדמת דנא שלאחר הנישואין החתן נוסע ללמוד כמה שנים באחד מריכוזי התורה הגדולים.

[החיד”א בס’ מדבר קדמות (מערכת מ אות לו) מביא דמהר”מ גלאנטי היה מתאונן על אותם ת”ח הנהנים מן הצדקה דהפסידו את כל שכרם לעוה”ב, שכן את מחצית השכר נוטלת האשה, ואת המחצית השניה יטלו אלו התומכים בידו. אולם החיד”א שם חלק על דבריו וכתב דהחלק שנוטלת האשה אינו מגרע מחלקו של הבעל (ומן הסתם כך הוא גם לענין חלקו של זה המחזיק ביד הבעל, שאינו מגרע את שכרו של הלומד)].

המורם מן האמור

נמצא איפוא, שכמה טעמים יש לחלק בין המתפרנס מן הצדקה לזה שמקבל עליו עול תורה וניזון ממילגה הניתנת לו בכולל:

א. כיון שלא נעשה הדבר דרך עוני ושפלות אלא כעין הסכם “יששכר וזבולון”, אין בכך חילול ה’.

ב. חובה היא המוטלת על הציבור לפרנס ת”ח כדי שירבו מורי הוראה ותופסי ישיבה בישראל.

ג. “עת לעשות לה’ הפרו תורתך”.

ד. דברי הרמב”ם אמורים כהנהגה לרבים ולא ליחיד המקבל עליו עול תורה בשלימות.

ה. אף לפי פשטות דברי הרמב”ם, אין לאדם לעסוק במלאכה אלא מקצת היום, ואפשר, שאם לא מזדמנת לו מלאכה שניתן לעסוק בה רק חלק קטן מהיום (וכמו שמצוי בזמנינו שבעלי עסקים דורשים מעובדיהם לעבוד שעות רבות בכל יום), אין בכך כדי להתיר את העסק במלאכה, ובמקרה זה אף הרמב”ם מודה שרשאי אדם ליטול מן הצדקה כדי שיוכל לעסוק בתורה כחפצו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים