שלום וברכה ! לעניין היסח הדעת באכילה או בריח לפי דעת הילקוט יוסף וההלכה ברורה כל שלא הסיח דעתו כשנמצא במקומו לא צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה אפי' אחרי הרבה זמן !
שאלתי לגבי מי שכן הסיח דעתו למשל שתה כוס מיץ וכשגמר
החליט שלא רוצה יותר אבל רק ל 10 דקות הבאות אח"כ הוא יודע שימשיך לשתות אך כאמור כרגע עיקר דעתו לא לשתות יותר האם הפעם הבאה נחשבת שתייה חדשה כי סוף סוף החליט שלא שותה יותר (ומה שנחשב לא הסיח דעתו היינו שבכל רגע שייך שישתה) ואם נקבל שזה היסח הדעת ,האם נאמר כן גם על היסח הדעת לדקה או שודאי יש שיעור זמן חשוב שרק לגביו נוכל לומר שהוא פרק זמן מפסיק ומחלק בין השתיות אם כן מהו שיעור זמן זה ?
שאלה נוספת לעניין ברכת הגומל : לפי שיטת הספרדים שגם בנסיעה בין עיר לעיר כל ששהה 72 דקות צריך לברך האם נאמר כן אפי'
אם הדרך עצמה לא לוקחת 72 דקות אך הוא שהה בפקק 72 דקות האם יהיה חייב לברך ? היינו האם 72 דקות זהו דין באורך הדרך שבדרך כזו שייך סכנה או דין בשיעור זמן גופא שבשהיית זמו כזה בכל דרך בין ערים שייך סכנה ?
ועוד בימינו לכאו' בתוך העיר פעמים רבות יותר מסוכן לנסוע מבין הערים שיש כבישים מרווחים למה לא מברכים עכ"פ שנוסע 72 דקות בעיר ?
בברכת התורה ויישר כוח !!
תשובה:
שלום רב
כאשר הוא מתכנן לשתות עוד עשר דק' ברור שזה לא היסח הדעת.
מנהג ספרד המובא בטור (וכן בשולחן ערוך, סעיף ז), יש לברך ברכת הגומל לאחר נסיעה מעיר לעיר (לפי מנהג אשכנז, אין לברך לאחר נסיעה כזו). כך דעת הרב עובדיה יוסף (יביע אומר, או”ח ח”א, סימן יג) אף בנוגע לנסיעה בין עיר לעיר בזמננו. אולם, לדעת הרב בן ציון אבא שאול (שו”ת אור לציון ח”ב, פרק יד) הנוסע מעיר לעיר אינו מברך ‘הגומל’, אלא אם כן “נסע בכביש שתנועת המכוניות בו דלה, כגון בכבישים הנידחים, או בשעות לילה מאוחרות” (שאז ניתן לדבר על סכנות הדרך), ובתנאי שנסע במשך שעה וחומש (שיעור פרסה, כמבואר בשולחן ערוך, סעיף ז; לשיעור זה כתב בשו”ת אור לציון שם שמצטרפת הדרך חזור). אולם, הנוסע בדרכים מסוכנות כגון הנוסע לחברון, שיש חשש סכנה לעובר שם, מברך בכל אופן אפילו אם מצויים באותו כביש הרבה כלי רכב, ואפילו אם נסע דרך קצרה (פחות מפרסה).
לגבי ברכת הגומל שנהגו הספרדים לברך לאחר נסיעה מחוץ לעיר, אכן נחלקו הדעות אם הקובע לכך הוא שיעור פרסה – 4 ק”מ, או שהיות ובזמנינו נעשה הדבר במרוצה השיעור הוא תמיד משך של 72 דק’ נסיעה, וראה שו”ת יביע אומר ח”א סי’ יג שהאריך למעניתו להביא מכל דברי הפוסקים בזה, ומסקנתו להקל מספק שלא לברך אלא לאחר נסיעה של 72 דק’. ממילא ודאי מדובר לדבריו בנסיעה ממש ולא המתנה בפקק וכדומה, והברכה תאמר לאחר שיחזור לביתו ובבית הכנסת.
לגבי תפילת הדרך היה נראה שהדין קל יותר, ובזה הכל יודו שיש לברך לפי משך ההליכה ולא לפי הנסיעה ממש, וכך הוא המנהג, שאם היה מרחק נסיעה של יותר מ4 ק”מ ללא ישובים ניתן כבר לומר תפילת הדרך, וכך משמע גם בתשובת היביע אומר שם, שאחד מצירופיו הוא שלמנהג האשכנזים בלאו הכי לא מברכים הגומל על נסיעה בין עירונית ברכב, גם אם היתה ארוכה. וראה עוד, הליכות שלמה פרק כא הערה ז ושו”ת שבט הלוי ח”י סי’ כא.
אמנם בס’ ילקוט יוסף סי’ קי כתב שגם לגבי תפילת הדרך צריך נסיעה של שעה וחומש, ולגבי שאלתך, כתב שהנסיעות מצטרפות למרות שהפסיק ביניהם בהמתנה אבל ההמתנה עצמה אינה מצטרפת, ואפילו נסע בבוקר וחזר בערב מצטרפים שניהם לשיעור פרסה.
