קיבוץ נדחי ישראל לפני ביאת המשיח או אחר כך?

שלום לרבנים רציתי לשאול אם עירוי ככלי ראשון אז איך כלי שני יד סולדת לא יבשל לפחות כדי קליפה? 2 מזוזה שמים בשליש העליון האם הכוה שאת תחילת המזוזה יהיה בשלש העליון או לא משנה? 3 האם הגאללה צריכה להתחיל קודם כל בגשמיות? לכאורה זה מה שמובן מיחזקאל פרקכח פסוק כט והמשך? תודה מראש ואשמח למקורות!

תשובה:

שלום רב

1. ננסה לחדד את שאלתך בצורה שונה, לכאורה צריך עיון, אם כלי ראשון שהוא יד סולדת – 45 מעלות מבשל, היאך יתכן שכלי שני שחומו 80 מעלות לא יבשל? וידועים בזה דברי האחרונים, הפרי מגדים בסי' שיח ועוד על פי התוס' בשבת פרק ג, שכאשר הדפנות מצננות, כח הבישול פג ממנו, כיון שהוא מצטנן והולך הוא מאבד את כח הבישול.
2. כולה בשליש העליון.
3. על סדר הגאולה נאמרו שיטות שונות, ראה במקורות.

מקורות:

בשו"ת אגרות משה (אבהע"ז סי' קב) דן, לאחר שנפסקה הלכה כרמב"ן שמצות ישוב ארץ ישראל נוהגת לדורות, שלא כרבי חיים כהן ושלא הבנת המגילת אסתר ברמב"ם, מדוע נמנעים רבים מלעלות לא"י ובהם גדולי תורה ויראה, הרי מבטלים הם בכך מצות עשה דאורייתא.

וכתב, שגם לדעת הסוברים שמצוה זו נוהגת לדורות מ"מ אין זו מצוה חיובית המוטלת על האדם כלולב ושופר, אלא מצוה קיומית בלבד – שאם ידור בא"י יקיים בכך מצות עשה. ולא פי' שם טעם ומקור לדבריו.

ורחוק בעיני לומר דנקט להלכה כשיטת התשב"ץ שעיקר טעם המצוה הוא כדי לקיים מצוות התלויות בארץ [דממילא פשיטא שהיא מצוה קיומית בלבד – שכן אין חובה לאדם ליטע כרם כדי לקיים בו דיני ערלה], שהרי רוב הפוסקים דחו את סברת התשב"ץ מהלכה, ונקטו שיסודה של מצוה זו הוא קדושת הארץ ולא קיום מצוותיה, וכמבואר לעיל. יתירה מזו, הרי פשטות דברי התשב"ץ עצמו היא, שהגם שקיום המצוות התלויות בה היא מצוה קיומית ולא חיובית, מ"מ המצוה לעלות לא"י כדי שיוכל לקיים את מצוותיה היא מצוה חיובית כשאר מצוות התורה.

ע"כ נראה לפרש דבריו בג' אופנים:

א. הנה כבר נתבאר לעיל מדברי הרשב"ש בתשובותיו (סי' ב), ושו"ת מעיל צדקה (סי' כו), שמחמת סכנת הדרכים רשאי אדם להמנע מלעלות לא"י, ובפרט כשהדבר כרוך בסכנה מוחשית וברורה, וכיון שבמשך הדורות היתה הדרך לארץ ישראל כרוכה בסכנות מרובות כבר נשתרש ונקבע ישובם של בני ישראל בארצות פזוריהם.

ב. בזה"ז שאין אנו רשאים לעלות לא"י באופן של כיבוש מלחמה לא חייבתנו תורה לתור לנו אחר דרך אחרת לעלות לא"י, וממילא היא מצוה קיומית ולא חיובית.

ג. באופן נוסף יש לפרש דבריו, על דרך מש"כ אור החיים הק' (פ' שלח), אהא דכתיב (במדבר יג ב): "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן", דלכאורה לשון הפסוק צ"ב, שהרי הצורך בשליחת מרגלים הוא כדי לתור אחר תחבולות היאך כדאי לכבוש את הארץ בכח הזרוע, ומדוע נקט הכתוב לשון "אשר אני נותן" שמשמעו לשון מתנה מאת ה' ללא מלחמה.

ופי' שם, שמחשבה זו גופא היתה חטאם של המרגלים, שהם אכן הבינו את תפקידם כפשטו לתור אחר נקודות התורפה של הארץ דרכן יקל לכובשה, ולא היא, עיקר תפקידם היה להיפך, להראות ולבשר לעם ישראל את עוצמת הארץ וחוסנה כדי שידעו ויכירו בגודל המתנה שנותן להם הקב"ה במתנה גמורה שלא בכח עצמם. וטעם הדבר פי' שם, דכיון שארץ ישראל נתונה לנו מתנה מאת ה', דרך ארץ הוא שנותן המתנה יוציאה מיד עושקיה ולא מקבליה, שכן הוא הדרך בנתינת מתנה, שכל טורח הנתינה על הנותן.

ואפשר דה"ה נמי בגאולה העתידה, דכיון שהקב"ה פיזרנו בעוונותנו בים האומות לא מסתבר כלל שמוטל עלינו החיוב להתחכם ולהסיר את עול הגלות מעל עצמנו בכח עצמנו, אלא אופן ביטול הגלות יהיה כמאמר הנביא ירמיה (לא ט): "מזרה ישראל יקבצנו". ע"כ נראה פשוט, דאף שמצות ישוב א"י לא בטלה מעולם, ומי שטורח לעלות לא"י מצוה קעביד שכן מעולם לא נאסרנו לשוב אליה שלא בכח הזרוע, מ"מ חיוב גמור אין בדבר.

ובאמת נראה שהדבר נתון במחלוקת גדולה בין המפרשים:

דהנה, הרמב"ם (הל' מלכים פי"א הל' א) כתב: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש, ומקבץ נדחי ישראל". ומדבריו למדו רבים, שהליך קיבוץ נדחי ישראל יעשה ע"י מלך המשיח ולא קודם לכן, ודברים אלו מתאימים עם המתבאר לעיל לדרכו של אוה"ח הק'. אולם, יש שפקפקו בזה ואמרו שאין כונת הרמב"ם לומר שאין אנו מחוייבים לטרוח בכך קודם ביאת המשיח, אלא שבאופן מעשי גם אם לא יתאפשר הדבר קודם לכן, יהיה זה חלק מתפקידיו של המשיח.

כמו כן, בס' מעלות המידות לרבי יחיאל בן יקותיאל (המעלה הראשונה) כתב: "יש לנו להאמין בלי שום ספק כי עתיד הקב"ה לשלוח גואל ולגואלנו ולקבצנו מכל העמים אשר נפצנו שם ולהושיבנו על אדמתנו, והיא הנקראת א"י וכו', והקיבוץ הזה צריך להיות ע"י מאסף ומקבץ והוא מלך המשיח".

ומשמעות דבריו, שקיבוץ נדחי ישראל צריך שיעשה דוקא ע"י מלך המשיח כחלק מתהליך הגאולה, ולא יעשה ע"י העם עצמו בתוך זמן הגלות.

בספר 'ואשר תבואנה יגידו' הביא את דבריהם, ומציין שם למקומות רבים בדברי הספורנו בפירושו לתהלים ולשיר השירים שחלק עליהם בזה, ולדעתו, הליך קיבוץ נדחי ישראל יעשה ע"י העם עצמו קודם בוא המשיח. שכך כתב במזמור צה: "זה המזמור נאמר על קיבוץ גלויות הקודם לימות המשיח". וכ"כ במזמורים קא, קז, קח, קטז, קכד, קכח, קלד, קלה ומקומות נוספים.

כמו"כ ציין שם לדברי המצודת דוד (הושע פרק ג פסוק ה), שכתב: "לאחר שוב ישראל לארצם יבקשו את ה' שישוב וישרה שכינתו בתוכם וישלח להם את מלך המשיח להנהיגם". הרי שביאת המשיח תהיה לאחר שובם של עם ישראל לארצם. וראה עוד בס' קול התור לרבי הלל משקלוב (פרק ה).

נמצא שכבר נחלקו גדולי עולם בשאלה זו, האם קיבוץ נדחי ישראל יעשה דוקא ע"י מלך המשיח, או שזוהי חובה המוטלת על כל איש ישראל באשר הוא להשתדל בכך, וממילא כאשר יתאפשר הדבר ויעלו לארץ יחלו לבקש על הגאולה כמבואר בדבר המצודת דוד.

וא"כ אפשר שטעמו של בעל האגרות משה לכך שאין חובה גמורה לעלות לא"י, ומצוה קיומית היא, הוא מחמת סברא זו, שביטול הגלות יעשה ע"י מלך המשיח ולא מיוזמת העם עצמו.

והנה, אחר העיון זכיתי ומצאתי בשו"ת מהריט"ץ (ח"א סי' פה) שדן באדם שעלה לא"י ולא אתדר ליה, האם מותר לו לשוב לחו"ל מקום מוצאו, או שמא עובר בכך על האיסור המובא במסכתא ב"ב לצאת מן הארץ לחו"ל. ועיי"ש שצידד בזה להיתרא, ותורף דבריו שם הן, שהמצוה לעלות לא"י בזה"ז אינה מצוה חיובית כשאר עשין שבתורה אלא מצוה קיומית בלבד. ופי' הטעם, "משום שגורשנו מן הארץ בגזירת המקום ומן הדין הוא שנשוב אליה בזמן הגאולה העתידה אחר ביטול גזירת הגלות". עכ"ד, והן ממש כדברינו.

על דרך זו נראה לפרש דברי הריטב"א ביומא (לח ע"א), שהקשה, על מה סמכו העולם לדור בזה"ז במצרים אחר שנצטוינו "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד", וידוע שכך נהג הרמב"ם שהיה רופא למלך מצרים, וגדולים אחרים.

ובסמ"ג (לאוין רכז) פי', שלאחר שעלה סנחריב ובילבל את האומות בטל איסור זה. וכנראה טעמו הוא ע"פ המבואר ברמב"ם (מלכים פ"ה הל' ח), שיסוד האיסור לשוב מצרימה הוא מחמת שמצרים היא מקור הטומאה ויש לחוש שהשב לשם ילמד ממעשיהם הרעים. וא"כ לאחר שסנחריב בילבל את האומות ואומה אחרת יושבת שם בטל איסור זה ואין לחוש לו.

אחרים פירשו בטעם מנהג העולם בזה, שאותן עיירות שהיו בזמן יציאת ישראל ממצרים חרבו, ועתה עיירות אחרות נבנו שם שעליהן לא נאמר האיסור, וצ"ע הטעם.

היראים (סי' שט) פי', שלא אסר הכתוב אלא להולך בדרך זו שהלכו בה עולי מצרים – דרך המדבר, אבל עצם הדיורים במצרים לא נאסרו. (טעם זה לא יתישב כ"כ עם דברי הרמב"ם הנ"ל ששורש האיסור הוא כדי שלא ילמדו ממעשיהם הרעים).

אולם הריטב"א שם פירש: "והנכון יותר, שאין האיסור ההוא נוהג אלא בזמן שישראל שרויין על אדמתן, אבל בזה"ז שנגזר עלינו להיות נדחים בכל קצוות תבל, כל חוצה לארץ אחד הוא, ואין איסור אלא שלא לצאת מדעת מן הארץ לחו"ל".

ודבריו צ"ב, מהיכי תיתי שלא יהיה לאו זה נוהג בזמן שישראל בגולה, הרי האיסור לירד מצרים אינו נובע מהחיוב לדור בארץ ישראל, אלא לאו בפני עצמו הוא הנלמד מן הכתוב: "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד".

והנראה לומר בזה, ע"פ מה שכתב בס' כפתור ופרח (פ"ה): "ושמעתי במצרים מפי ה"ר שמואל ז"ל אחד מבני בניו של הרמב"ם ז"ל, שכשהרמב"ם היה חותם שמו באגרת היה מסיים: 'העובר בכל יום שלושה לאוין'", ופי' שם, שהטעם לכך שאכן לא נמנע הרמב"ם מלישב שם, הוא משום שאנוס היה בכך בהיותו משועבד לשמש כרופא למלך מצרים.

אולם ע"פ דברי הריטב"א נראה לבאר באופן שונה מעט, דלא היתה כונת הרמב"ם בחתימתו זו לומר שאיסור גמור הוא בזה"ז לדור במצרים, שא"כ אף הוא לא היה דר שם, אלא כונתו לומר, שאף שעתה מותרים אנו לשוב מצרימה מחמת שבלא"ה פזורים אנו בגולה כמש"כ הריטב"א, מ"מ אין זה בגדר "הותרה" – לאמור שבזה"ז כלל אין האיסור נוהג, שהרי איסור זה אינו נובע ממצות ישוב הארץ אלא לאו בפני עצמו הוא, אלא שהואיל ואין אנו יושבים כיום איש תחת גפנו ותחת תאנתו, אלא נטרפים ונלחצים אנו תחת עול הגלות המר, רשאין אנו לישב בכל מקום שנמצא בו את פרנסתנו והרי זה כעין אונס במקצת. וע"ז ייסר עצמו בחתימתו שנאלץ הוא לעבור בכל יום על לאו זה מיהו ודאי לאו איסורא קעביד.

ועומק הסברא בזה הוא כמתבאר לעיל, שמצב הגלות קובע שאין אנו מחוייבים להשתדל להפקיע מעלינו עול הגלויות ושעבוד המלכויות עד ביאת הגואל, ואדם שמחמת פרנסתו נתגלגל ובא למצרים אף זה חלק מן הגלות הוא ולא מוטל עליו להסיר שעבוד זה מעליו.