כתב רש"י במדבר פרק ח פסוק ב (פרשת בהעלותך):
"למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות".
וידועה קושיית הקדמונים, רמב"ן ואור החיים שם ועוד, מה תנחומים ימצא אהרן בדברים הללו, נכון הדבר שמצוות רבות יתייחדו לו ככהן גדול, אבל עדיין עיקר צערו היה על שלא השתתף בחנוכת המשכן, וזהו מעוות שלא יוכל לתקון.
עוד הקשו, מדוע ניחמו דוקא בהדלקת המנורה ולא בהקטרת הקטורת וכיוצא בזה, שאר עבודות יוה"כ המיוחדות לאהרן לבד. בפרט לשיטת הרמב"ם דלהלן שסבר שהדלקת המנורה כשרה בזר.
ונראה לומר, שהדלקת המנורה אינה מכלל "עבודת הקרבנות" שבמקדש, אלא היא חלק מהותי בעצם "בנין המקדש", שתהיה בו מנורה דולקת. ונמצא אם כן, שתנחומים גדולים ניחמו, שלא רק ישתתף בחנוכת הבית, אלא בכל יום ויום יחנוך אותו וישלימו מחדש על ידי הדלקת המנורה!
ומבוארים הדברים לכאורה בתורתו של הגר"ח על דברי הרמב"ם (ביאת מקדש פ"ט הל' ז), דס"ל שהדלקת המנורה כשרה בזר [בחוץ] משום שאינה עבודה, בשונה מהטבת הנרות שהיא עבודה, וראה שם שהוכיח שדין בוקר וערב הוא רק בהטבת המנורה [שעל כן היא דוחה שבת], אבל ההדלקה עצמה אין לה זמן, ויסודה בכך שיהיו הנרות דולקים במקדש תמיד. ראה שם שהאריך.
ובזה יתיישב, שאף שההדלקה כשרה בזר, ורק לכתחילה יש לעשותה על ידי כהן [וכמש"כ הראב"ד שם, וראה בגר"ח שם דאף הרמב"ם ס"ל כן] אעפ"כ היא הגדולה שבתנחומין, שעל ידה יהיה חונך את המשכן בעצמו ולבדו כל יום.
בזה נראה לתת מעט יותר טעם בדברי הרמב"ן הידועים שם, שיישב קושיתו בכך שהדלקת הנרות היא תמידית ונוהגת אף כשהבית בחורבנו, על ידי שישראל מדליקים את נרות החנוכה בפתחי הבתים. והדברים תמוהים, שהרי פשיטא שאין בהדלת נר חנוכה קיום לעבודת המקדש ולמצות ההקרבה המתקיימת בהדלקת נרות המנורה שבמקדש.
אמנם לפי המתבאר יש לומר בדרך דרוש, שהקב"ה כלל לא ניחמו בגודל חשיבות המצוה שנתייחדה לו להדליק ולהיטיב את המנורה, שהרי אדרבה, מצוה זו כשרה בזר ורק לכתחילה היא טעונה כהן וכאמור, כמו כן אין בה קיום מצד עצם המעשה כשאר קרבנות, והעיקר הוא רק בתוצאתה כמש"כ הגר"ח. אלא הענין הוא בכך שיהיה אהרן הכהן חונך את המשכן בכל יום, ומביא להשראת השכינה במקדש כבתחילה, שהרי דבר המסתבר הוא שכל עוד שאין הבית שלם אין השכינה שורה בו.
ובפרט, שהרי המנורה בעצמותה מסמלת את כל חיי הרוח, הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין, משום שכל השפע הרוחני בא לעולם על ידי המנורה, המסמלת את התורה ואת ירידתה לעולמנו הגשמי, כפי שהשולחן מסמל את ירידת כל השפע הגשמי. ואם כן כל ענינה הוא השראת השכינה בעולם.
ובזה יבואר מפני מה נקבע החג כולו על נס פח השמן, ומה מיוחדתו, סו"ס זכו לחנוך את המקדש, להקריב קרבנות כסדרן וכו', וכי אם תחסר אחת מן העבודות לפי שעה כבר בטל כל הענין? אכן לפי המתבאר יובן היטב, מקדש בלא מנורה חסר את עצם השלמת בנינו ואין השכינה שורה בו, וא"כ יש לכך השלכה לגבי כל עבודותיו, ובלא מנורה עיקר חסר מן הספר[1].
וזהו מה שאמרו בגמרא (שבת כב ב): "מחוץ לפרוכת העדת יערך, וכי לאורה הוא צריך והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו, אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל". שכן הדלקת המנורה מביאה להשראת השכינה בבית המקדש בכל יום מחדש[2].
וכך גם יזכה אהרן הכהן לדורות, שבהגיע חג החנוכה יהיו כל ישראל מקדשים בתיהם ומכריזים בראש כל חוצות על ידי הדלקת הנרות "יש לנו חלק באלוקי ישראל", כך תהיה השכינה שורה בבתים על ידי קבלת מלכותו בשמחה. והן הן הדברים.
הוסיף לי על כך אבי מורי שליט"א, שבפרשת תרומה נאמר (שמות כה ג) "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת: ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים: וערת אילם מאדמים וערת תחשים ועצי שטים: שמן למאר בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים: אבני שהם ואבני מלאים לאפד ולחשן: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ולכאורה הוא תמוה, מונים כאן את החומריםן בהם נבנה הבית, ולא את הקרבנות, אם כן מדוע מזכירים "שמן למאור", הרי זה מדיני העבודה כשאר קרבנות ולא מעצם בנים הבית? ולפי האמור מיושב היטב. והדברים נפלאים.
[1] ואולי יש בזה גם כדי ליישב קצת מה שהקשו הפני יהושע ועוד, מפני מה הוצרכו לנס חנוכה, הרי טומאה הותרה בציבור, ונאמרו על כך יישובים רבים. ובדרך דרוש י"ל, שטומאה הותרה בציבור לענין עצם עבודת המקדש, אבל אין לייסד את עצם בניינו בטומאה.
[2] אמרו במדרש (תנחומא תצוה): אמרו ישראל, רבש"ע באורך נראה אור' (תהלים לו יא) ואתה מצוה שנדליק לפניך נרות. אמר רבי יצחק לבית מלא פנסא אמר בעה"ב לעבדו הדלק לנו בתוך החצר נרות, א"ל כל הבית מלא אורה ואתה אומר שאדליק בו נרות, א"ל הדלק בשביל העבדים שיהו מאירין להם. וכך הוא אומר אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות', אמר הקב"ה לא שאני צריך לאור בשר ודם הזהרתי אתכם על הנרות, אלא שתדעו מה חיבתכם לפני. תדע, שהרי כתיב (שמות מ לה) 'ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן' והוא אומר שידליקו לפניו נרות, אלא בשביל חיבתכם אמרתי לכם'.
וצ"ב, מדוע דוקא בהדלקת המנורה נגלית חיבתם של ישראל לפני הקב"ה. ולפי פשוטו היה נראה, דכיון שהוא ציווי שכביכול אין בו טעם, ניכר בו שלא נעשה אלא משום חיבתם. אולם לפי המתבאר, ראו חיבתכם שבכל עת שתקראוני כביכול אני בא. כלומר, הדלקת המנורה היא המביאה להשראת השכינה בכל יום, ואם כן אין לך גילוי חיבתם לפני הקב"ה יותר מזה.
הדברים בכלל לא ברורים
גם בקטורת ישנו ענין של בנין כמו במנורה כידוע
כבודו ירחיב בדבריו לשמחת לב המעיינים.
השאר תגובה