בס"ד
מאמר השבוע עוסק בהבדל בין יעקב ועשיו? מדוע יעקב רצה לנתק קשר עם אחיו עשיו? מהו מושב לצים? מתי קריאה בספרות יפה היא מצוה? ומתי היא ממש לא מומלצת? האם מומלץ לשחק בשחמט? ומתי הוא מצוה חשובה? מה הדין במשחק קוביות? מדוע הרמ"א מתיר לשחק בקלפים? האם מותר לצוד חיות לשם הנאה? ומה הדין לשם פרנסה? האם יכול להיות תכלית בהומור עצמו? האם דרך הומור ניתן לשוב בתשובה? מה היא גישתו של הרמב"ם? וכיצד מתיישבים הסתירות בדבריו? האם יש ענין באומנות יפה? השקעה במוזיקה? טיול? והאם יש ענין להתעמק במדעי הרוח? או במדעים מדויקים שאין בהם תועלת מעשית? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.
כיצד היהדות מתייחס ל'תרבות' ואומנות?
בפרשת השבוע אנחנו קוראים על המפגש של יעקב ועשיו לאחר 36 שנים שלא נפגשו, עשיו מציע ליעקב מגורים יחד, ויעקב מתחמק ממנו ומונע זאת בכל מחיר, והא מספר לו כי אינו יכול ללכת עימו בקצב שלו, ולכן הוא יגיע מאוחר יותר, כשבפועל כוונתו לאחרית הימים שבהם עם ישראל יכבוש את הר עשיו.
ההפלאה (פנים יפות בראשית לב יא) מפרש את הפסוק (שם יב): 'הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו' – הצילני מיד אחי – אם ינהג עמי כאח וישפיע עלי לנהוג כדרכיו – הצילני מיד עשיו – אם ינהג עמי כעשו להלחם עמי.
המדרש (במדבר רבה נשא פי"א סי' א) כותב שההגדרה של האדומים בני עשיו הוא לץ, וכוונת הפסוק (משלי ג לד): 'אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ, וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן' מדברת על עשיו הלצים שסופו שהבורא יעשנה מהם ליצנות, ואילו לעם ישראל הענוים יתן חן. המדרש מוסיף כי הפסוק (משלי כא כד): 'זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן', נאמר על עשיו. בדומה כפי שהרחבנו במאמרים בפרשת נח ולך לך השנה הנצרות מייצגת את אדום, והגמרא מגדירה את אותו האיש (גיטין נז:) כמי שמלעיג על דברי חכמים, ועונשו שנידון בצואה רותחת.
כלומר בפרשה אנחנו למדים כמה יעקב רצה להתרחק מקשר וחיבור עם אח ליצן, וכמה הוא פחד מישיבה משותפת עימו, נעסוק השבוע מהו הדבר שיעקב חשש מאד ללמוד ולהיות מושפע מעשיו.
בגמרא (ע"ז יח.) מוגדרים מופעי תרבות מלחמות שוורים ומשחקי ספורט ועוד כמושב לצים.
במאמרים האחרונים עסקנו מהו ליצנות מדוע חוסר הרצינות היא שורש הרע, ומאידך מתי ניתן לנצל את חוש ההומור והרגשה הקלילה לעבודת השם, ומתי אף עשיית מעשי שטות מבדרים הם מצוה גדולה. השבוע במאמר המסיים את הסדרה והנושא נעסוק ביחס היהדות לעיסוק שונים בשעות הפנאי, מצד אחד מוצאים שהגמרא מגדירה זאת כמושב לצים, ובפוסקים אנחנו מוצאים שגם קריאה בספרות יפה, ואף משחקים שונים ועוד מוגדרים כמושב לצים, דבר שלעיתים נראה לנו לא מעשי, וזה גורם לנו להתעלם לגמרי מהנושא החשוב. מצד שני מוצאים אנחנו הרבה מקורות הממליצים מאד על עיסוקי פנאי שונים הנ"ל, דבר שגורם לנו להרגיש שכל עיסוק פנאי הוא מצוה. ונשאלת השאלה מתי זה אכן מצוה? ומתי הדבר אסור? אולם הסכנה הוא כשהדברים מעורפלים אדם עלול בקלות להגיע או למושב לצים ולאבד את עתידו בעולם הבא, או לדיכאון ועוד דברים שגם הם גורמים לאדם לאבד את עולמו. במאמר השבוע נעשה סדר בדברי חכמים, ונלמד כיצד ומתי מומלץ לשלב עיסוקים שונים של שעות הפנאי, ובאיזה צורה זה הורס את האדם.
נלמד יחד מה כלול בהדרכה הראשונה של דוד המלך שעימה פתח את ספר התהלים (א א-ב): 'אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה'.
הדרכת הרמב"ם
הרמב"ם (שמונה פרקים פ"ה) כותב כי שורה אורכה של דברים נצרכים מאד לאדם לצורך עבודת השם, וכפי שכתב (דעות פ"ד ה"א) כי אדם אינו יכול לעבוד את השם, ולהגיע לתכלית בחייו, בלי שיש לו גוף בריא ונפש רגוע ושלוה, ולכן כל הדברים הגורמים לכך שהגוף יהיה בריא והנפש תהיה רגועה והשכל יהיה מרוכז ויכול להתעמק בדברי חכמה, הם כולם עבודת השם, משום שגם האמצעי להגיע לתכלית הוא חלק מעבודת השם.
ולכן אכילה מוזיקה טיול בנופים יפים או במבנים מענינים, לימוד חכמות שכליות שאין בהם צורך מעשי, כל הדברים הללו יש בהם יכולת להביא תועלת רבה לאדם, והם נצרכים להביא את האדם לתכליתו, אולם אסור לשכוח שהם אמצעי ולא מטרה, כאשר נהפוך אותם למטרה ואידיאל בפני עצמו החטאנו את המטרה, ולא פחות גרוע, לא נשתמש באמצעי בצורה הנכונה.
הרמב"ם מונה את האכילה למשל כאמצעי לבריאות האדם, אולם אם הוא אוכל בשביל האידיאל הוא יבחר במסעדה יוקרה ויאכל אוכל המזיק לבריאותו, בעוד אם הוא אוכל כאמצעי הוא יאכל אוכל בריא בין אם זה טעים ובין אם לא. אולם כאשר הוא מרגיש שאין לו תאבון ולכן הוא אינו אוכל כראוי, או שהאוכל אינו מתעכל היטב בגופו מחמת חוסר התאבון, כאן המקום להכין אוכל טעים ומגרה שיעודד אותו לאכול נכון.
כך גם מוזיקה טיול בנופים יפים או ראיית בנינים מענינים יכולים לרפאות דכאון, ויצירת מצב רוח שיאפשר לו למלא את תכליתו, אולם אסור שהתכלית של האדם יהיה בכמה נופים יפים הוא הספיק לטייל בחייו.
הרמב"ם מונה שורה של חכמות שונות שאין להם שימוש מעשי אמיתי לאדם, אולם הם המחדדים את השכל, ומרגילים את האדם לחשוב בלוגיקה נכונה, גם חכמות אלו כאידיאל אין בהם תועלת, אולם כשאדם משתמש בהם לרענן את מוחו וכתרגילים לחשוב בלוגיקה נכונה, לאחר מכן הוא מסוגל ללמוד תורה בצורה טובה יותר, ולהגיע לתובנות בעבודת השם בצורה מדויקת יותר.
כך גם על אומנות יפה, דירה נאה, הרמב"ם כותב שאסור שזה יהיה תכלית ואידיאל, אולם כאשר אדם עסק בעיון התורה והנפש לאה וצריכה מנוחה, הדברים הללו מרחיבים את דעתו של אדם, ומאפשרים לו לשוב ללימודו ביתר שאת וביתר עז.
מצד שני הרמב"ם (פיה"מ הקדמה לפרק חלק) כותב על ספר הקרוי 'בן סירא' וכן ספרות ערבית של היסטוריה מנהגי המלכים ויחוסי שבטי ערב שירה שאין בהם לא חכמה ולא תועלת גשמית אלא אבוד הזמן בדברים בטלים, ולכן הקורא בהם מאבד את עולם הבא. בהמשך נרחיב על ספרות יפה והיסטוריה.
כפי שהזכרנו במאמר הקודם מצד אחד ראינו כמה ליצן הוא דבר נורא שגורמת לאדם שהוא אינו מסוגל לקחת את חייו ברצינות, ומצד שני הגמרא (תענית כב.) משבחת שני בדחנים שהם בני עולם הבא דוקא בזכות ניצול חוש ההומור לשמח עצובים ולהשכין שלום.
להסביר את הדברים נוכל לומר כי אדם שהצליחו לשכנע אותו שקוקה קולה הוא טעם החיים, הוא אומלל מאין כמוהו, אם אין שום טעם לחייו מלבד פחית שתיה. אולם אדם שמשקה כזה או משקה אחר משחרר אותו ולנותן לו כוחות להתרכז ולעסוק בדברים חשובים, וכאשר הוא עוסק בדבר חשוב המצריך ריכוז, וכדי לעמוד במשימה הוא לוגם מדי פעם משקה כזה או אחר המסייע לו להגיע לתכלית, בהחלט המשקה הוא אמצעי חשוב מאד להגיע למטרה נכספת. וזה לא משנה אם זה קולה קפה תה או כל משקה אחר המסייע לו ספציפית להגיע לטעם ולתכלית חייו.
מאידך הרמב"ם (טומאת צרעת פט"ז ה"י) הרמב"ם מתאר את תהליך התדרדרות האדם, בתחילה הוא יושבים במושב הלצים שבה מרבים לדבר על דא ועל הא דברים שאין בהם תועלת, ומתוך כך באים לספר בגנות של צדיקים, ומשם ממשיכים לדבר על הנביאים, ונותנים דופי בדבריהם, ובסוף כופרים בהשם. ומסיים הרמב"ם שזו שיחתם של היושבים בקרן הרחוב, או כינוס של עמי הארץ, או מסאבת בירה. אולם הכשרים של עם ישראל דנים במפגשם בדבר תורה ודברי חכמה, ולכן הקדוש ברוך עוזר להם ומזכה אותן ע"י שיחות התחזקות אלו.
האם כדאי להעזר בספרות יפה?
מאידך המהרש"א (ח"א ע"ז יח:) כתב שלעיתים נראה כי במה שמוגדר ע"פ ההלכה כליצנות זו נראה ספרות יפה מלאה דברי חכמה משלים מליצות יפות, ומכיון שיש צורך להלחם עם היצר בתחבולות, ואנחנו צריכים לעשות פעולות המשמחים את הלבבות, ולהרגיע את הנפשות הדואגים, ולכן יש עבודת השם להשתמש בספרות יפה למשל. אולם דוד המלך מגלה לנו את הסוד, כי הצורה האמיתית להגיע רק דרך התורה המביאה שמחה אמיתית ללב ולנפש. ואשרי האיש שאינו מגיע לשמחה חיצונית שאינה חודרת באמת לנפש, כי אם בתורת השם חפצו.
כלומר אדם שיכול לתת לעצמו הפוגה מלימוד עיוני ע"י דברי אגדה משלים ומליצות של חז"ל, ובוחר לתת לעצמו הפוגה בספרות שאין בה תועלת זה מושב לצים, אולם אדם שצריך הפוגה בדברים שונים, מצוה לתת לעצמו הפוגה כפי הצורך.
וכפי שכתב ספר חסידים (סי' תתקמא) שלעיתים יש לאדם מצוה לעסוק בכל מיני ענינים שאין בהם תועלת ותכלית, והוא בשעה שליבו מלא תוגה, וכדי שלא להכנס לדכאון הוא עוסק בענינים אלו, או בשעה שיצרו של אדם מתגבר אליו, והוא רוצה לעסוק בדבר אחר שימשוך אותו ויעסיק אותו וימנע ממנו לעסוק בתאוות אסורות, והעיסוק בכך הוא מצוה גדולה. אולם כותב ספר החסידים כי אם הוא יכול למצוא צורה הפוגה ע"י עסק בתורה למשל ע"י כתיבה או לימוד שונה, או עסק בדברי מוסר, אז אסור לעסוק בנושאים שאין בהם תועלת. וכן אם צריך לעסוק בענינים אלו כדי ליצור קשר עם חבר טוב, הדבר מצוה ומומלץ.
נפרט את הדברים בכמה תחומים שונים:
לשחק שחמט קלפים משחקי קוביה
החיד"א (ברכי יוסף או"ח סי' שלח סק"א) הביא הרבה פוסקים שאוסרים לשחק בשחמט, משום שהוא מושב לצים, אולם החיד"א מוסיף שאם זאת הרבה מאד מגדולי ישראל שיחקו בשחמט, משום שהם שיחקו בכך כאשר היתה להם דאגה או מרה שחורה – דכאון, ועסקו במשחק כדי להפיג את הדאגה, ומיד כאשר המשחק שחרר את הנפש מיד, שבו חזרה ללימודם, אך לא ראו במשחק תכלית.
בדומה רבי יוסף חיים זונפלד (שלמת חיים או"ח סי' שסג-שסה) עמד על הסתירה שמצד אחד חכמים הזהירו כי מי שמשחק במשחקים שונים הוא מושב לצים והדבר אסור, ומצד שני במקמות רבים מובא בחז"ל ובפוסקים שנהגו לשחק במשחקים שאין בהם שום משמעות, הוא מציין את דברי הגמרא (ב"ב צא:) שממנה נראה כי בימי חז"ל צעירים בני 16-17 קבעו לעצמן זמן לשחוק בשוק, וכן הוא מציין לדוגמא כי הרמ"א (או"ח סי' תמז סעיף יב) מעיר שלא לשחק בפסח עם קלפים על השולחן, אולם אינו מעיר כלל שישנו במשחק קלפים איסור של מושב לצים ובזבוז זמן.
ועל כך משיב רבי יוסף חיים זוננפלד שאכן עצם המשחק הוא מושב לצים ובזבוז זמן, אולם אדם שהרופאים ציוו עליו לנוח לצורך בריאותו, וזה כולל לעיתים מנוחה ממחשבת עיון, ועיסוק במשחק קליל להפיג את המתח. והוא מוסיף שהדברים אינם אמורים דוקא בחולה, וכל אדם לפי שיקול הדעת יכול לקבוע לעצמו מהו שיעור הזמן שהוא זקוק לרענן את הראש, ובצורה זו זה המנוחה וההרפיה היא מצוה. ולכן כותב שנראה שבימי חז"ל היו קובעים שעה מיוחדת לשחוק טיול והרפיה. וכל עוד הדבר מהוה כאמצעי, והאדם בוחן את עצמו האם הוא משתמש בדבר במינון הנכון, הדבר מהוה מצוה חשובה, אולם כשאדם משתמש בדבר בלי גבול, או רואה בכך תכלית, הרי זה מושב לצים וכולל את כל הדברים החמורים שנאמרו על כך.
ספרות כללית
השלחן ערוך (או"ח סי' שז סעיף טז) פסק שאסור לקרוא ספרי היסטוריה של מלחמות שונות, או ספרי מליצות ומשלים כגון 'עמנואל' [ספר יהודי של ספרות יפה לא תורני שהיה נפוץ בעבר], משום שהוא מושב לצים. ומסיים השלחן ערוך כי חכמים דרשו 'לא תפנו אל האלילים' – אל תפנו לדברים שגורמים לכם להוציא את הא-ל מליבכם. וכתב המשנה ברורה (ס"ק נח) שהדברים אמורים רק בספרים שאין בהם תועלת מוסרית, אולם ספרים שיש בהם תועלת מוסרית כגון יוסיפון וספרי קורות עם ישראל שחיברו חכמים שונים שבהם שילבו דברי מוסר המראים כיצד ניתן להפיק לקחים מההיסטוריה לשנות את דרכנו היום, יש בכך מצוה.
וכתבו המהרש"א (שבת קטז: תוד"ה כ"ש) והיעב"ץ (מור וקציעה או"ח סי' שז מג"א ס"ק כב) שהאיסור הוא רק בקביעות, אך קריאה קלה אינה אסורה.
עוד כתבו היעב"ץ (שאלת יעב"ץ ח"א סי' קסב) והתפארת ישראל (סנהדרין פ"י יכין אות ח) שמותר לקרוא עיתונים משום שיש בזה ידיעות שחשוב לאדם לדעת כיצד להתנהל נכון, ויש בזה תענוג, והאיסור הוא לשקוע בקריאה בספרים בהרחבה ובקביעות, אך קריאה קלילה שלא בצורה קבועה מותרת. והוסיף התפארת בישראל שבשירותים בודאי אין בעיה לקרוא כל ספרות או היסטוריה בתנאי שאינם בהם דברי חשק וניבול פה.
צידת חיות
הרמ"א (או"ח סי' שטז סעיף ב) פסק שאסור לצוד חיה בשבת ע"י כלב ציד, והוסיף שאף ביום חול אסור משום מושב לצים. וכתב הפרי מגדים (שם א"א סק"ה) שהאיסור הוא רק כשצד לשם הנאה ושעשוע, אך לא כשצד חיות לפרנסתו.
המגן אברהם (סק"ה) הוסיף שעונשו הוא שלא יזכה לשמחת לויתן לעתיד לבא – כלומר שמחת הלויתן הוא ההנאה הגדולה ביותר שקיימת שלה יזכו אלו שהגיעו לתכלית הנכונה, ומי שקבע את מקומו במושב לצים לא יזכה לכך. ונראה שהמגן אברהם בחר דוקא עונש זה מכלל העונשים שנאמרו על מושב לצים, כיון שכוונתו שאדם הבוחר בצייד חיות כתכלית ולא כאמצעי להגיע לתכלית, יפסיד בעולם הבא את הנאה הגדולה ביותר, של שמחת הלויתן שהוא מבטא את השמחה של אלו שהגיעו לתכלית.
האם יכול להיות תכלית בהומור עצמו
סיפר לי אחד מראשי אחד הארגונים הגדולים ביותר העוסקים בהחזרה בתשובה, כי במהלך כל הסמינרים שהם קיימו נדיר מאד שאדם חזר בתשובה מהרצאה מרב המציג סטנד-אפ ומוסר הרצאה מבדרת ומבדחת – למרות שהוא משחיל מסרים חיובים ביותר, ולועג לדברים שלילים ביותר. אולם כל סמינר נפתח בהרצאה כזו, משום שהדבר פותח את הלבבות ומסיר את החששות ואת הדעות הקדומות, ולאחר שנשבר הקרח ניתן להגיע להרצאה מעמיקה שבה המח והלב מצליחים להכיר באמת, ולשנות אורח חיים.
והוא הדגיש בפני כי בארגונו גם הרבנים שיש להם כישורי הומור יוצאי דופן – בחייהם האישים הם אנשים רציניים ביותר, והם מודעים בדיוק לתפקידם המדויק, והם לעולם לא יראו את ההומור כמטרה ותכלית בחיים, ולהיפך דוקא בגלל שהם עסוקים ברוב שעות היום בהומור, הם מקדישים זמן מיוחד ביום לראות את החיים בזוית רצינית.
סיכום מהו מושב לצים
רבי צדוק הכהן (צדקת הצדיק אות רנט) הגדיר את הליצנות בשני חלקים: א. העדר עשיה – קלות ראש ופריקת עול – הכוללת חוסר רצינות ומחשבה מעמיקה על התכלית, וקבלת עול מלכות שמים. ב. עשיה – עיסוק בכל פעולה שאין לה ערך אמיתי, ומטרה ותכלית אמיתית. וכאשר אדם קובע את תכלית חייו לכך, בהכרח הוא מאבד את המטרה והתכלית האמתית של החיים.
בחלק השני בולטים מוסדות ה"תרבות" והבידור בימינו, או ענפי ספורט המנסים ליצור תכלית לחיים שאין להם ערך אמיתי.
דוד המלך בחר לפתוח את ספר תהילים בפסוק (תהלים א א-ב): 'אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה'. הגמרא (ע"ז יח:) מפרשת שמושב לצים הוא: אצטדיון, ליצנים, מלחמת שוורים, מופע אילוף נחשים, וכדומה – ולימוד התורה אינם הולכים יחד, ועל האדם לבחור מהו תכלית חייו, ואשרי האיש שבתורת השם חפצו, והוא נמנע מדרך חטאים ומושב לצים. כלומר האם הוא מקדיש את שעות הפנאי שלו למה שנקרא במערב '"תרבות", או שהוא מקדיש את חייו לדברים ערכים באמת.
הגמרא (ע"ז יח:) גם עומדת על כך שהפסוק מתחיל בהליכה בעצת רשעים שהוא אקראי לגמרי, וממשיכה בעמידה בדרך חטאים, שהוא מעט יותר קבוע, ומסיימת בישיבה במושב לצים שהוא קביעות, ומבארת הגמרא כי הפסוק מלמד אותנו שיש כאן מדרון חלקלק, האדם מתחיל רק בהליכה קלה, אולם מי שהתחיל בקשר קל הלך – הוא בסוף עומד, במידה והוא לא נאבק אם עצמו ועמד, הוא בסוף יושב, ואם הוא יושב במושב של לצים אחרים, בסוף הוא עצמו נהפך ללץ.
נוכל גם לשים לב לתופעה נוספת הפוכה בפסוק, הפסוק מתחיל ברשע שהוא מזיד, ממשיך בחטא שהוא שוגג, ומסיים בלצים, שהוא חוסר רצינות אך אינם עושים איסור. אולם פירוש הדברים הוא שזהו המדרון החלקלק, לאף אדם אין אידאולוגיה של רשע, לכל אדם יש מצפון פנימי, והוא חייב להרדים את המצפון לפני שהוא חוטא. הוא אינו יכול לפעול בניגוד לצו מצפון, הוא חייב לבנות לעצמו מצפון חילופי, כפי שהתנועה הנאצית ימ"ש עשתה. בעצת רשעים אדם נמצא במקרה – הליכה. אולם בדרך חטאים של אנשים שלא משגיחים על עצמם אם הם חוטאים בשוגג הוא כבר יכול להיות במצב של עמידה. אך לצים שהוא חוסר תכלית, אדם יכול לשבת – ליצור אידאולוגיה חילופית לראות בכך תרבות וערך עליון.
סיכום
לסיכום היהדות דורשת מהאדם להגדיר את הדברים השונים שהוא עושה בחייו, האם הם תכלית או אמצעי, כל עוד והדבר אמצעי והדבר משמש אותו להפוגה תענוג רגיעה וכדומה כדי שיוכל לתפקד כראוי, הדבר ראוי ונכון בתנאי שאין בכך איסורים שונים, והאדם זוכר שזה אמצעי לתכלית. אולם אסור לנו להפוך פעולות שונות בתחום הספורט אומנות אכילה וכדומה כאידיאל ומטרה ותכלית.
