בס"ד

מאמר השבוע עוסק במצות שילוח הקן. האם יש ענין להתאמץ לקיים מצוה גם שאינו רוצה את הביצים או את האפרוחים? כמה פעמים בחיים יש ענין לקיים מצוה זו? מהו המאמץ שצריך להתאמץ? האם בכל פעם שאדם רואה קן הוא חייב לשלח את האם? מה הדין כשהקן על עץ גבוה ומקום אחר שקשה להגיע אליו? איזה מצות יש ענין לקיים אותם רק אם אנחנו רוצים את להתיר את התוצאה [למשל כאן לקחת את הביצים – לשחוט כדי להתיר את הבשר]? ואיזה מצות יש חובה לקיימם בכל מקרה שנוצרת סיטואציה שניתן לקיימם? מהו טעמי מצוה זו? והאם הדבר משנה את ההלכה הנ"ל? האם מצוה זו ודמה למצות ציצית שאדם שלא לובש בגד ארבע כנפות אינו חייב בציצית, אולם הוא זוכה לשכר אם הוא מקיים אותה, ואף נענש על אי קיומו בזמן שיש חרום אף בעולם? האם יש זמנים שבהם אין ענין לקיים מצוה זו? וכיצד עניני קבלה – למשל שלא לעשות שילוח הקן בספירת העומר או שנת השמיטה יכולים להתיר שלא לקיים את המצוה? מה הדין בשבת ויום טוב, האם ניתן לדחות איסור מוקצה לקיים מצוה זו? כיצד ננהג הלכה למעשה?

האם חובה לקיים מצות שילוח הקן כאשר אנו לא רוצים את הביצים?

בפרשת השבוע נאמר (דברים כב ו-ז): 'כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל  הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים, לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם, וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים'. כלומר התורה מצוה עלינו לקיים את מצות שילוח הקן, מצוה זו כוללת שני חלקים, איסור לא תעשה לקחת את האם יחד עם הביצים או האפרוחים. ומצות עשה לשלח את האם, ולקחת את הבנים. מצוה זו היא אחת משני המצוות העשה היחידות בתורה, שבו התורה מבטיחה שכר שיהיה לך טוב, ותאריך ימים אם תקיים מצוה זו. המצוה המגבילה שבה התורה מבטיחה את אותו שכר במדויק הוא כיבוד אב ואם.

וכאן נשאלת השאלה בימינו אנו שרוב מוחלט של הקוראים אינו מעוניין בביצים שבקן או באפרוחים, האם עדיין יש חובה לשלח את האם, או לפחות ענין למי שרוצה לזכות בשכר נדיר זה? או שמא יש כאן איסור של צער בעלי חיים שלא לצורך, ואסור להפריע לאם לדגור על הביצים או לדאוג לאפרוחים?

האם יש חובה לקיים מצות עשה?

ההסבר לשאלה זו היא כי קיימים כמה סוגי מצוות בתורה, ישנם מצוות שבמהותם הם מצות שהאדם חייב בהם רק במידה והוא רוצה לעשות דבר מסוימת, לדוגמא במידה ואדם רוצה לאכול בשר, יש מצות עשה לברר את סימני הטהרה של המין שהוא רוצה לאכול, במידה והוא מין המותר באכילה יש מצות עשה נוספת לשחוט את הבעל חי, ובמידה ומדובר בחיה ועוף יש מצות עשה נוספת לכסות את הדם. אולם אדם שאינו רוצה לאכול בשר, אין שום ענין שיקיים מצות אלו, ואדם שרואה להקל עופות אין ענין שיצוד אותם ויבדוק את סימני הטהרה שלהם, במידה והם טהורים ישחוט אותם ויכסה את הדם ואז ישליך את בשרם שאינו צריך לאשפה.

מאידך ישנם מצות עשה שהדבר חובה על האדם בין אם הוא רוצה ובין אם הוא אינו רוצה, לדוגמא לאכול מצה בפסח, לאכול בסוכה, כאשר מצוה זו מתחלקת בלילה הראשון של פסח וסוכות יש חובה לאכול מצה או לאכול פת בסוכה, גם במידה והוא אינו רוצה כלל, ובשאר הימים יש אומרים שאין ענין כלל מצוה לאכול, אולם במידה והוא רוצה לאכול פת בפסח זה חייב להיות מצה ולא חמץ, ובסוכות זה חייב להיות בסוכה. ויש הסוברים שאף שאין חובה יש קיום מצות עשה בכל אכילת מצה או אכילה בסוכה.

גם מצות שבמהותם באים להתיר דברים אחרים יתכן והם חובה, לדוגמא להקריב קרבן העומר המתיר לאכול מהתבואה החדשה, גם במידה ועם ישראל יחליט כי השנה הוא אינו רוצה להשתמש בתבואה החדשה, למשל בשנת השמיטה שחכמים אסרו לאכול יבול של תבואה שגדלה בשמיטה משום איסור ספיחין, יש חיוב להקריב את קרבן העומר.

כמו כן מצינו מחלוקת אחרונים האם אדם שגדל לו יבול והוא אינו רוצה לאוכלו, האם בכל זאת הוא חייב להפריש תרומות ומעשרות.

כמו כן ישנם מצוות כדוגמת ציצית שאדם שאין לו בגד עם ארבע כנפות אינו חייב בהם, אולם יש ענין ללבוש בגד כזה כדי להתחייב במצוה זו. וכן אדם שאין לביתו פתח בצורה החייבת במזוזה אינו חייב במזוזה, אולם יש ענין לדאוג שיהיה פתח בצורה החייבת במזוזה, ולהניח מזוזה. על מצות אלו נאמר כי אדם שלא קיים אותם אינו זוכה לשכר המצוה אך אינו נענש על כך, אולם בזמן שיש חרון אף בעולם האדם נענש גם על כך שלא קיים מצוות אלו.

ונשאלת השאלה איזה סוג מצוה היא שילוח הקן? האם זו מצוה כמצות שחיטה, שרק במידה ואדם רוצה לאכול בשר הוא חייב לשחוט? או שמא זה מצות עשה כאכילה בסוכה בלילה הראשון, שישנו חובה לקיים מצות עשה זו, ואדם שלא קיים אותה נענש על ביטול מצות עשה? ואולי הוא כמצות ציצית, שאין חובה ללבוש בגד החייב בציצית, אך יש ענין ושכר למי שיתאמץ ללבוש בגד כזה כדי להתחייב, ובשעה שיש חרון אף בעולם אדם שלא קיים מצוה זו אף נענש על כך?

האם צריך לחפש קן כדי לקיים את המצוה?

החוות יאיר (סי' סז) דן בהרחבה על שאלה זו, והוא מביא מספר ראיות לכך, נתמקד כרגע באחת מהראיות שהוא הביא. הגמרא (חולין קלט:) שואלת האם אדם מחוייב לחפש בהרים ובגבעות אחר קן ציפור כדי לקיים את המצוה ולשלח את האם? ומשיבה שלכך נאמר בפסוק: 'כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ' כי מצוה זו נוהגת רק אם הוא פגש בקן ציפור במקרה, והוא אינו חייב לחפש קן ציפור כדי לקיים מצוה זו. מדייק מכך החוות יאיר כי משמעות הגמרא שבלי דרשה מיוחדת בפסוק הייתי מבין כי על האדם מוטל לחפש קן ציפור כדי לקיים מצוה זו, ולפיכך מגלה לנו הפסוק כי אין צורך לחפש והמצוה היא רק כאשר אדם מוצא במקרה קן של ציפור. ומשכך כותב החוות יאיר כי אם מצוה זו היא רק כאשר אדם רוצה לקחת את הביצים והאפרוחים, ברור שאם אינו רוצה הוא אינו צריך לחפש בהרים ובגבעות, ולכן משמעות דברי הגמרא כי אכן יש חובה על מי שמוצא קן ציפור לשלוח את האם אף שהוא אינו רוצה כלל לקחת את הביצים.

למעשה המאירי (חולין קלט:) כותב שמצוה זו אינה מצוה שהאדם צריך לחזר אחריו, והוא כותב כי הגמרא דורשת מהפסוק שאדם אינו צריך לקחת את הביצים כשאינו מעוניין בהם כדי לקיים את המצוה של שליחת האם, או לחפש בהרים וגבעות כדי לקיים את המצוה. הרי שהבין המאירי כי אמנם לפי הדרשה מהפסוק זו בהחלט מצוה שאדם צריך לחזר אחריה, אולם הפסוק מגלה לנו כי לא כך הדבר, ואין שום ענין לחזר אחרי מצוה זו, ואף שמוצא קן אין ענין לקחת את הבנים כדי לקיים את המצוה לשלוח את האם. [המאירי אמנם קדם ב400 שנה לחות יאיר, אולם בימי החוות יאיר ספרי המאירי טרם הודפסו].

העולה מהדברים שיש לנו שני צורות להבין את דברי הגמרא, האם הפסוק מגלה לנו שאין ענין לקיים מצוה זו, ורק במידה והוא רוצה ליטול את הביצים או האפרוחים הוא חייב לקיים מצוה זו, או שיש ענין לקיים מצוה זו, אולם הפסוק מגלה לנו כי הוא אינו חייב לחפש ולחזר אחר קן ציפור כדי לקיים מצוה זו, ורק במידה והוא פגש בקן ציפור מוטל עליו לקיים מצוה זו.

ופסקו החיד"א  (ברכי יוסף יו"ד סי' רצא סק"ח) רבי עקיבא איגר (הג' שו"ע יו"ד סי' רצא סעיף א) וערוך השלחן (יו"ד סי' רצא סעיף ד) כשיטת החוות יאיר. ובהמשך נביא שיטות האחרונים שנחלקו עליו.

כמה צריך לחפש קן ציפור?

החזון איש (יו"ד סי' קעה סק"ב) עמד על כך שבדברי הגמרא יש קושי נוספת, אילו לא היה פסוק שהמצוה נוהגת רק כאשר פגש קן ציפור במקרה, היה חייב לחזר בהרים ובגבעות לקיים מצוה זו, אולם נשאלת השאלה כמה עליו לחזר, האם היה עליו להקדיש את כל חייו לחפש קיני ציפור ולשלוח את האם ולקחת את הבנים?

ועל כך משיב החזון איש, כי בלי דרשה היה מוטל עליו לקיים מצוה זו פעם אחת בחיים, והיה צריך פעם אחת בחייו לחזר בהרים ובגבעות עד שימצא קן ציפור ולשלוח את האם ולקחת את הבנים. וכתב הגאון רבי חיים קנייבסקי (אורחות יושר – שמחה של מצוה) לאור דברי דודו החזון איש, שאף שיש ענין לקיים כל מצוה לפחות פעם אחת בחייו, הפסוק גילה לנו כי מצוה זו של שילוח הקן אין ענין לקיים גם פעם אחת בחייו. ובהמשך נרחיב בכך.

כמה מאמץ צריך לעשות כדי לשלוח את האם?

כאמור שיטת החוות יאיר (ואחרונים נוספים כפי שיפורט בהמשך) הוא כי האדם במקרה ואדם מצא קן ציפור מוטל עליו החובה לשלח את האם, אף שאינו רוצה ליטול את הבנים. אולם נשאלת השאלה כמה צריך להתאמץ לשם כך, האם אדם שרואה קן ציפור במקום שצריך מאמץ רב להגיע לשם, האם הוא חייב לקיים את המצווה?

במדרש תנחומא (תצא סי' ב) נאמר: "מעשה באחד שעלה לראש האילן לקיים מצות שלוח הקן, ונפל ומת, לפי שנאמר 'כי יקרא קן צפור לפניך בדרך', לא שתראה אותן בראש האילנות ותעלה אחריה". הרי מפורש במדרש שקיום המצוה של שילוח הקן הוא רק במקרה והקן מזומן לפניך בקלות בדרך, אולם אף אם הינך רואה קן ציפור בראש של אילן אין ענין לטרוח לטפס על ראש האילן, ובפרט שלא לסכן את עצמו כדי לקיים מצוה זו. ומשמעות המדרש שאדם זה לא היה צריך את הביצים אלא טיפס באילן כדי לקיים מצוה של שילוח הקן, ומשמע שאכן יש בכך ענין, ובתנאי שזה בדרך בלי מאמץ מיוחד. אולם במידה והוא מצריך מאמץ של טיפוס על אילן, אף שלא חזרת על הקן אלא ראית במקרה את הקן, אין ענין לטרוח לקיים מצוה זו, ולא עוד אלא שאדם שטרח לקיים מצוה זו, אינו זוכה לשכר והבטחת התורה של אריכות ימים. ובפרט כשהוא מסכן את חייו לשם כך.

האם צריך לקחת את הביצים

החכם צבי (סי' פג) הביא שחכמי העיר לובלין הסתפקו האם חלק מקיום המצוה הוא לקחת את הבנים? או שניתן לקיים את המצוה רק בכך שאנחנו שולחים את האם ומשאירים את הבנים במקומם? או שאנחנו משלחים את כל הקן האם יחד עם האפרוחים?

החכם צבי הרחיב להוכיח ממקורות רבים שאין צורך לקחת את הביצים או האפרוחים, והחיוב הוא רק לשלוח את האם. וכן במידה והוא שולח את הבנים הוא עדיין חייב לשלוח את האם. ומה שאמרה התורה 'וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ', אינו חלק מהמצוה, אלא שלאחר ששלחת את האם יש לך רשות לקחת את הבנים, ודומה למה שכתבת תורה (שמות כ ט): 'שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ', אף שאין חיוב לעבוד כל ששת ימי השבוע, והמצוה הוא רק להמנע ממלאכה בשבת קודש.

מדבריו מבואר שמי שפגש בקן ציפור ישנו חובה לקיים מצוה זו, ולשלוח את האם אף שאינו רוצה את הבנים.

ופסקו החיד"א  (ברכי יוסף יו"ד סי' רצא סק"ו) רבי עקיבא איגר (הג' שו"ע יו"ד סי' רצא סעיף א) וערוך השלחן (יו"ד סי' רצא סעיף ד) כשיטת החכם צבי. אך כתב החיד"א בשם בית לחם יהודה שמהזוהר משמע שצריך להקפיד לקחת את הביצים או האפרוחים, וכך הוא קיום המצוה כתיקונה. וכן הערוך השולחן כתב שמי שזיכהו השם לקיים מצוה זו, לכתחילה יקיים אותה כפי שנאמר בתורה ויקח את הבנים, ובפרט שיש בכך ענינים ע"פ הסוד וטעמי המצוות.

לסיכום: מעיקר הדין אין צריך לקחת את הביצים או האפרוחים, אך יש בכך ענין לקיים מצוה זו ע"פ כל טעמיה ועניניה, וכפי שנפרט בהמשך.

ענין ע"פ הקבלה

החוות יאיר כתב עוד שע"פ הטעם המובא בזוהר (תיקוני זוהר כג. זוהר חדש רות כט.) שהטעם של מצות שילוח הקן הוא כדי שאֵם העופות תצטער ותפרח ממקום למקום לבקש את בניה, ועל ידי כך יתגלגלו רחמי המקום ב"ה על בניו שבגלות, מסתבר שבכל מקרה שאדם פוגש בקן ציפור הוא חייב לשלח את האם אף שאינו רוצה את הביצים, כדי לעורר רחמי שמים.

אמנם החתם סופר (או"ח סי' ק ד"ה אמנם) כתב שלפי טעם זה יש ענין לקיים מצוה זו רק בזמן הגלות, אך בזמן שבית המקדש קיים אין ענין לקיים מצוה זו, ואף שאסור לקחת את האם יחד עם הבנים משום שגם במקרה שנדמה לנו שטעם המצוה אינו קיים אסור לעבור על המצוה, מכל יש חידוש בכך שהמצוה נוהגת גם בזמן שבית המקדש קיים. ולכן הוכיח ממה שנאמר בגמרא (חולין קלח:) שאין שום חידוש ששילוח הקן נוהג בזמן שבית המקדש קיים ובזמן שאינו קיים, שהתלמוד בבלי חולקת על הטעם של הזוהר. ובמקום שיש מחלוקת בין הנגלה לקבלה אין לנו עסק עם הנסתרות, ופוסקים רק כפי הנגלה.

ענין לקיים את כל תרי"ג המצוות

החיד"א (ברכי יוסף סי' רצב סק"ח) הביא את דברי החוות יאיר שמשמע שחייב לקיים מצוה זו בכל פעם שפוגש בקן ציפור במקרה, והוסיף שמדברי האר"י הקדוש מבואר שיש לקיים מצוה זו ודומיו. החיד"א עצמו לא ציין למה כוונתו, ולכאורה כוונתו לדברי האר"י (תחילת שער המצות; שערי קדושה) שאדם חייב לקיים את כל התרי"ג מצות, משום שכל מצות עשה הוא כנגד איבר אחר בגוף האדם, וכל מצות לא תעשה  הוא כנגד גיד אחר בגוף, ואדם שלא קיים מצוה אחת יהיה לעתיד לבא בעל מום, ולכן האדם יתגלגל שוב בעולם עד שיהיה לו הזדמנות לקיים את כל המצות, ומי שלא ינצל את ההזדמנות לעתיד לבא יהיה בעל מום חס ושלום. וכן כתב החפץ חיים (תורה אור פ"ד) שאדם צריך מאד להתאמץ בענין זה.

וכן נהג הגר"א (מעשה רב סי' קד-קה; משלי יג יג) שהתאמץ לקיים כל מצוה פעם אחת בחייו.

וכתב הגאון רבי חיים קנייבסקי (אורחות יושר – שמחה של מצוה) שלכן ישתדל כל אדם לקיים פעם אחת בחייו כל מצוה, אף מצות שאינו חייב לקיימם, למשל לשכור חלקת שדה לקיים לקט שכחה ופאה, וכדומה. ומצות שאינו יכול לקיים אותם למשל ישראל אינו יכול לקיים מצות כהונה, וכדומה ילמד את הלכות מצוה זו, ואז נחשב כאילו קיים אותם. [ולימוד מאמר זה נחשב כאילו זכינו לקיים מצות שילוח הקן]. אלא שרבי חיים קנייבסקי סבר ע"פ דברי החזון איש שבמצות שילוח הקן יש פסוק המגלה לנו שאין צורך לקיים מצוה זו בפועל, וכל שהאדם לא עבר על מצוה זו הוא יהיה שלם. אמנם מדברי החיד"א נראה שסבר שיש ענין גם לקיים מצוה זו, לפחות פעם אחת בחייו.

וראה בזוהר (ויקהל קצח.) שכל מצוה שמזדמן לאדם הוא מתנה שהבורא שלח לו, ולכן כתב החרדים (הקדמה) שכאשר אדם שמח במצוה הוא מראה שהמתנה חביבה עליו, אולם כשחס ושלום הוא מזלזל בהזדמנות ואינו מקיים את המצוה, או עושה אותה בחוסר חשק, יש כאן זלזול במתנה שהבורא שלח אליו.

דעת הראשונים

אמנם החוות יאיר (סי' סז) כתב שמדברי התוספות (חולין קמ:) מבואר שאין ענין לקיים מצוה זו כשאינו רוצה את הביצים, אלא שכתב שלדברי הרשב"א  (חולין קמ:) אין הכרח לכך. וכן מצינו שבראשונים נוספים ראה מאירי שהובא לעיל, רבינו יונה (עה"ת כי תצא); ר"ן (חולין קלט.); הרוקח (עה"ת כב ו-ז); רבינו בחיי (כב ו-ז). וכן הוכיח המנחת שלמה (תנינא סי' ק אות ו) מדברי התוספות (קידושין לד.).

אך הברכי יוסף (יו"ד סי' רצב סק"ו) הבין בדעת הרמב"ן הרשב"א והריטב"א (חולין קמ:) שאכן יש ענין לקיים מצוה זו אף שאינו רוצה את הביצים. וכן דעת האור שמח (יו"ט פ"ג ה"ח ד"ה ונראה לדעתי) בדעת הרמב"ן (קידושין לד.).

האם זה צער בעלי חיים?

אולם החתם סופר (או"ח סי' ק) סבר שאם אינו צריך את הביצים אסור לקיים את המצוה משום שהוא גורם צער בעלי חיים שלא לצורך. והרמב"ם (מורה נבוכים) הרמב"ן (דברים כב ו) והחינוך (מ' תקמה) כתבו שטעם מצוה זו שנרחם על האם ונעקור מקרבנו מידת האכזריות, ואף שהותר לנו להשתמש בבעלי החיים לצרכנו קבעה התורה גבולות שבהם עלינו לרחם על בעלי החיים. ולכן במקום שאינו לצורך כל שכן שחובה עלינו להמנע כלל להפריע לציפור ואפרוחיה בלי סיבה.

השיטות להלכה

החוות יאיר החכם צבי מהר"י עייאש (שבט יהודה לג ע"ג) החיד"א רבי עקיבא איגר ערוך השלחן אבן ישראל (שחיטה פי"ג ה"ה) פסקו שחייב לקיים מצוה זו אף שאעינו צריך את הבנים. והחכם צבי מהר"י עייאש החיד"א רעק"א וערוך השולחן כתבו שאינו חייב ליטול את הבנים בפועל, אולם בית לחם יהודה החיד"א וערוך השלחן כתבו שראוי לקחת את הבנים ובכך מקיים את המצוה בשלמות.

הפתחי תשובה (יו"ד סי' רצב סק"א) הביא את דעת החוות יאיר הנ"ל, ומאידך דעת המשנת חכמים (יסודי התורה צפנת פענח סק"ה) שאינו חיוב גמור, אך יש בכך חיוב הדומה למצות ציצית, שאם לא קיים אותו נענש בזמן שיש חרון אף בעולם. [ולא הביא את דברי החתם סופר, אף שדרכו להביא כמעט תמיד את דעת החתם סופר].

אך משמעות הרבה מאד ראשונים שאין ענין לקיים מצוה זו. וכן דעת הלבוש (יו"ד סי' רצב סעיף א), החתם סופר (או"ח סי' ק), החפץ חיים (ספר מצות הקצר עשה עד), החזון איש (יו"ד סי' קעה סק"ב), שאין ענין לקיים מצוה זו אם אינו רוצה את הביצים.

זמנים שאין לקיים מצות שילוח הקן ע"פ הקבלה

אמנם מובא בספרי המקובלים שבספירת העומר וכן בשנת השמיטה אין ענין לקיים מצות שילוח הקן, ובלשון החוות יאיר נראה שעיקר מה שסבר שיש חובה לקיים מצוה זו הוא ע"פ דברי הזוהר. ולכן בזמנים אלו שע"פ הקבלה אין ענין לקיים מצוה זו, נראה שאין ענין לקיים את המצוה כשאינו צריך את הביצים. וכן שמעתי מהגאון רבי מאיר סירוטה שליט"א. אולם בודאי אדם שרוצה לקחת את הביצים בכל מקרה חייב לקיים מצוה זו.

וכתב החתם סופר (או"ח סי' ק) שבשבת ויום טוב אין לעורר יללה בעולם האמת, ולכן מצד טעם הזוהר שיתעורר הצער שעם ישראל אינו בארצו, אין לעורר בשבת ויום טוב, ולכן אף לשיטות שיש מצוה בכל פעם שנפגש במקרה בקן, ומצוה זו לכאורה אמרוה לדחות מוקצה בשבת [אך לא צידת האם לשלחה], מכל מקום כיון שליטות אלו הטעם הוא מחמת דברי הזוהר, בשת ויום טוב אין לעורר יללה בעולם האמת ואין לקיים מצוה זו.

סיכום

ולכן הלכה למעשה נראה שפעם אחת בחייו יש ענין שיקיים מצוה זו, אף אם הדבר כרוך במאמץ מעט ובתנאי שלא יסכן את עצמו כלל. כיון שחלק גדול מגדולי הפוסקים הכריעו כדעת החוות יאיר.

אולם מעבר לכך כל שאינו צריך את הביצים, רק כשהוא ממש פוגש את הקן, ויכול לשלח את האם ללא מאמץ מיוחד יקיים מצוה זו, אך כשצריך מעט מאמץ כיון שלדעת החתם סופר הדבר אסור בצער בעלי חיים, והוא כבר קיים מצוה זו פעם אחת בחייו, באופן שצריך להתאמץ נראה במדרש שאין ענין לקיים את המצוה, לא יתאמץ לקיימה.