בס"ד

מאמר השבוע עוסק בשאלה באילו מבני ציבור ועסקים צריך לקבוע מזוזה בברכה, והיכן קובעים מזוזה בלי ברכה, והיכן לא קובעים בכלל. מתי עסק פטור לכל הדעות ממזוזה? ומתי היא חייבת לכל הדעות? האם פינת הקפה או איזור למנוחת העובדים משפיעה על דין המזוזה? האם העובדה שהסחורה נשארת בחנות הופכת אותה למחסן לגבי מזוזה? האם עסק הצמוד לבית המגורים שונה? מה הדין בעסק עונתי? רו"ח שבתקופת הגשת הדוחו"ת ישן במשרד, האם דינו שונה? מה הבדל בין בתי כנסיות שונים לגבי חיוב המזוזה? היכן מברכים? והיכן לא מניחים בכלל? והיכן מניחים בלי ברכה? האם יש בעלות על בית הכנסת? האם אסיר בכלא חייב להניח מזוזה בפתח תאו? מה הדין בבית חולים? מתחם בידוד לחולי קורונה? בית מלון? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

קביעת מזוזה בעסקים ומבני ציבור

בפרשת השבוע נאמרו הלכות כיצד עם ישראל יוצא למלחמה על אויביו, ובין השאר נאמר כי הכהן משוח המלחמה מכריז על כך שאנשים מסוימים נדרשים לשוב לביתם, ולא לצאת לקרב. אחד הדברים הכהן משוח המלחמה מכריז (דברים כ ה): 'מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ'. בתרגום יונתן פירש כי מדובר באדם שבנה בית ולא הספיק להתקין בה מזוזה לשכללו, והוא חוזר לביתו פן ימות מחמת חטא זה ואיש אחר יקבע בו מזוזה וישכלל את הבית. מהדברים נלמד כי המזוזה מגינה על האדם גם כשאינו בביתו אלא בשדה הקרב, ונלמד עוד כי שכלול הבית הוא קביעת המזוזה. נסיים בשבוע את סדרת המאמרים על המקומות החייבים במזוזה, כשהשבוע נתמקד בחניות ועסקים, מבני ציבור, ועוד.

המבוכה בקביעת מזוזה בחנות או עסק

השלחן ערוך (יו"ד סי' רפו סעיף יא) פסק שחנות הנמצא בשוק פטור ממזוזה. וביארו הלבוש (יו"ד סי' רפו סעיף יא) והש"ך (יו"ד סי' רפו ס"ק כא) שטעם הדבר משום שחנות הוא דירת עראי, והתורה חייבה רק דירת קבע, וכן משמעות השלחן   ערוך שדימה חנות לסוכה של חג הסוכות, וחדר בספינה.

אולם הלכה זו עוררה מבוכה גדולה בין האחרונים, כיון שנפסק להלכה שאפילו מחסן חייב במזוזה, ומצד הסברא חנות נחשבת יותר שימוש האדם מאשר מחסן, ובנוסף הרי בחנות הוא גם מאסחן את סחורתו, ואם כן מדוע חנות פטורה.

ולמעשה יש כמה מקרים שונים שהאחרונים דימו חנות, וכפי שנבאר, מצד נפסק שסוכה פטורה ממזוזה משום שהוא דירת עראי. מאידך כפי שהרחבנו במאמר הקודם להלכה נפסק שמחסן חייב במזוזה, ולדעת רבי עקיבא איגר הפתחי תשובה והחזון איש גם מברכים על קביעת מזוזה במחסן. וכן בית מדרש כפי שיבואר להלן חייב במזוזה.

ביאורי האחרונים מדוע חנות אינה חייבת?

ונאמרו בכך מספר ביאורים:

א. שיטת הט"ז (יו"ד סי' רפו סק"י) שחנות פעילה רק בשעות היום ולא בשעות הלילה. וכדי שמקום יחשב דירת קבע הוא חייב למלא את יעודו 24/7, אך מקום שלא נועד למלא את יעודו בשעות היום או הלילה, אינו נחשב דירת קבע אלא דירת עראי.

ולמרות שהחנות משמשת למחסן בלילה, שהרי הסחורה נשארת בחנות בלילה, יעוד החנות אינה להיות מחסן לסחורה, אלא מקום למכירת הסחורה, ולכן צריך שהמקום יהיה מיועד לשימושו גם ביום וגם בלילה כדי שיהיה חייב במזוזה. [כתבנו ע"פ ההבנה הפשוטה בדברי הט"ז, וכפי שהבינו רוב האחרונים את דבריו, אולם יש מחשובי הפוסקים שדחקו בלשונו ביאורים אחרים].

ב. היד הקטנה (מזוזה פ"ב אות כא; הובא בפתחי תשובה סק"י) נחלק על סברת הט"ז שכיון שיעוד החנות הוא למכירת הסחורה ולא לאחסון הסחורה, ולכן כתב שאין מקום לפטור חנות ממזוזה אלא אם מוצאים בכל ערב את הסחורה מהחנות, ובעל החנות לוקח עימו את הסחורה לביתו, וצריך לומר שזה המציאות שעליו דיבר השלחן ערוך. אולם אם הסחורה נשארת במקום בלילה החנות חייבת.

ג. אולם למעשה היד הקטנה (שם) והבן איש חי (רב פעלים ח"ב יו"ד סי' לו טעם ג) סוברים שהכוונה בחנות בשוק הפתוח רק ביום השוק, או בתקופת היריד, ואינו משמש כדירה בכל שאר השנה, או שאר ימות השבוע. ובכל שאר הימים הוא עומד שומם לגמרי בלי שימוש. [וליד הקטנה גם לא משאירים בו סחורה בשאר השנה בחנות].

ד. שיטת הערוך השלחן (יו"ד סי' רפו סעיף כו) שהפטור של חנות נכונה רק לדעת הרמב"ם שפוטר מחסן ממזוזה, אולם לפי מה שאנחנו פוסקים להלכה שמחסן חייב במזוזה, משום שכל מקום שהוא נכנס ויוצא שם תדיר חייב במזוזה, בודאי גם חנות חייבת במזוזה, ותמה על השלחן ערוך שפסק שחנות פטורה ואילו מחסן חייבת.

עסק מהבית

אולם השולחן ערוך רק פטר חנות בשוק, והסכמת האחרונים (סידור הגר"י מליסא; פתחי תשובה יו"ד סי' רפו סק"י; ערוך השלחן יו"ד סי' רפו סעיף כה; ועוד) שאם החנות צמודה לביתו, הוא חייב במזוזה, כיון שבמקרה כזה נעשה בו שימושי דירה, ועדיף ממחסן וכדומה.

הלכה למעשה בחנות ועסק

הגאון רבי משה פיינשטיין (אגרות משה יו"ד ח"א סי' קעח) כתב שאם העסק אינו פעיל בכל יום, לכל הדעות פטור ממזוזה. ונראה מדבריו שמעיקר הדין פסק כט"ז, שכל חנות ועסק פטור ממזוזה, אף שמאחסן שם את כלי העבודה והסחורה, אולם חשש גם לדעת היד הקטנה. ולכן נראה שלדעתו יקבע מזוזה בחנות בלי ברכה.

מאידך הגרי"ש אלישיב (שבות יצחק פ"ב סי' ב) הורה לקבוע בחנות בברכה.

הלכה למעשה ע"פ רוב ההוראה היא לקבוע מזוזה בחנות או בעסק, אך הוראות שונות בין פוסקי זמנינו האם לברך על החנות או העסק, והדבר תלוי גם בהוראות שונות כיצד נפסק בנ"ל, וגם בנסיבות הספציפיות של כל חנות ועסק, והדבר תלוי מאד בנסיבות האם החנות משמשת גם לאכילה ושתיה, ובשיקול דעת הרב האם פינת הקפה והאכילה נחשבים דירה, או שיש בו מקום מיוחד לסחורה, ועוד.

בנוסף יש נידון נוסף לגבי עסק בשותפות עם נכרי ראה להלן.

עסק שהוא בית דירה רק בתקופה מסוימת בשנה

יש נידון נוסף לגבי עסקים שבכל השנה הם שוממים או שיש בהם פעילות מוגבלת, אולם בעונת הלחץ המוכר ישן ואוכל בחנות במשך תקופה של שבוע או יותר. הדבר מצוי במשרד רואה חשבון בתקופה הגשת הדוחו"ת, או חנות המספקת שירות לנופשים באתר מרוחק בתקופת הנופש, או בית שליד הפרדס שבתקופת הקטיף בעל הבית והעובדים דרים במקום, וכדומה, שבתקופת הלחץ בעל המקום או העבדים נוטשים את בתיהם ומתגוררים בעסק למשך שבוע או יותר, ובשאר השנה המקום שומם או פעיל שעות ספורות ביום.

המהר"ם שיק (שו"ת, יו"ד סי' רפו) הוכיח מדברי הגמרא (יומא י:) ש'לשכת פלהדרין' שהוא לשכה שהכהן הגדול היה דר בו בשבוע שלפני יום כיפור, ובשאר השנה עמד שומם, חייב במזוזה. לדעת חכמים משום שלמרות שכהן הגדול דר שם בעל כרחו, גם דירה בעל כרחו של אדם נחשב דירה, ואילו לדעת רבי יהודה חכמים חייבו את המקום במזוזה, כדי שלא יאמרו שכהן גדול חבוש בבית האסורים. והוכיח מכך שגם דירה של שבוע נחשב דירה, ובתנאי שבשבוע זה הוא דר במקום דירה קבועה, והמקום מיועד עבורו תמיד, והדיורים במקום הם בצורה של דיור קבוע. להבדיל משוכר ואורח שהמקום לא נחשב כמקום השייך אליו עד שישהה במקום 30 יום. וכן סוכה שהדיור בה הוא דירת עראי, ומחמת כל דבר קל שמצטער יוצא ממנה פטור ממזוזה.

וכן הורה הגר"ח קניבסקי (שבות יצחק פ"ב סי' ב) שגם עסק שהוא רק דירתו לתקופה קצרה בשנה חייב במזוזה.

עסק בשותפות עם נכרי

הראשונים נחלקו האם בית שיהודי ונכרי שותפים בו פטור ממזוזה, ונאמרו כמה טעמים שונים בשיטת הסוברים שבית שיהודי ונכרי שותפים בו פטור ממזוה, ויש הבדלים הלכתיים גדולים בין הטעמים, ויש פוסקים שפסקו את כל הטעמים ויש פוסקים שפסקו רק את חלקם, ויש בכך הבדלים הלכתיים גדולים, והדבר מצוי מאד בעסק שיש בו שותפות של נכרי:

א. הרשב"א (חולין קלה:) כתב שגם בית שיהודי ונכרי שותפים בו חייב במזוזה, שהרי היהודי זקוק לשמירה גם במצב הזה.

ב. המרדכי (חולין רמז תשמ) שרבינו אביגדור [השואל] הסתפק האם הוא פטור במזוזה, והצד לפטור הוא משום שצריך פסוק לרבות שבית שותפים חייב במזוזה, והדבר נלמד ממה שנאמר על מזוזה 'למען ירבו ימיכם', אך נכרי שעליו הריבוי לא נאמר, וכיון שאינו מקיים את התורה והמצוות אין לתורה ענין שירבו ימיו, ולכן בית כזה אינו חייב במזוזה.

ג. המרדכי (חולין רמז תשמא) כתב שרבינו חיים [המשיב] פטר ממזוזה מטעם אחר, משום שחצי מהבית חייב וחצי פטור, ונחשב שאין לפנינו בית שלם שחייב, ובית שאינו שלם פטור ממזוזה. [החיד"א (ברכי יוסף סי' רפו סק"ב) דימה בית זה לאתרוג המורכב כיון שלא כולו אתרוג הוא פסול לברכה].

ד. האחרונים (ראה להלן) כתבו שיש חשש שהנכרי יתלוש את המזוזה, או יבזה אותו, ואסור להניח מזוזה במקום שיכולה להגיע לידי בזיון.

ה. עוד כתבו האחרונים  (ראה להלן) שיש בכך סכנה משום שהנכרים או המושל יעלילו עליהם שהם עושים כשפים ע"י הנחת המזוזה, ויבואו לידי סכנת נפשות.

הלכה למעשה בבית משותף

השלחן ערוך (יו"ד סי' רפו סעיף א) פסק שבית של שותפים חייב במזוזה, ולא הזכיר דינו של שותפות עם נכרי. אולם הרמ"א הוסיף כי בית בבעלות יהודי ונכרי בשותפות אינו חייב במזוזה. אמנם בבית יוסף (בדק הבית יו"ד סי' רפו) כתב שהלכה כרשב"א המחייב ולא כמרדכי הפוטר. וכתב החיד"א (ברכי יוסף סק"א) שהשלחן ערוך נחלק על הרמ"א וסובר ששותפות גוי אינו פוטר ממזוזה. וכן דעת הבית מאיר (יו"ד סי' רפו ש"ך סק"ו) ששותפות גוי מצד עצמו אינו פוטר. אמנם הסכימו החיד"א והבית מאיר שאם בפועל המזוזה יכולה להגיע לבזיון, או שיש חשש שיאשימו אותו בעשיית כשפים, אין להניח מזוזה.

ולמעשה החיד"א להלכה לבני ספרד פסק שאם הוא מכיר את שותפו הגוי ויודע שלא יגנוב את המזוזה ויבזהו, וכן הוא חי במקום שאין חשש שיאשימו אותו בכשפים, יניח מזוזה אך לא יברך.

בלבוש (יו"ד סי' רפו סעיף א) וכן בט"ז (שם סק"ב-ג) נראה להלכה את כל הטעמים לפטור. ולפי דבריהם גם במקרה והשותפות של הנכרי קטנה המקום פטור ממזוזה. אולם הש"ך (שם סק"ו-ז) סבר שרק הטעם שלא כל הבית חייב במזוזה, והטעמים שיבזו את המזוזה או סכנה נפסקו להלכה, ולפי טעמים אלו רק במקום סכנה או בזיון למזוזה, וכן במקום שלא רוב הבית של יהודי, אך אם רוב הבית של יהודי ואין חשש של סכנה ובזיון למזוזה, יש לקבוע מזוזה בברכה. [ראה ברכי יוסף (סק"ב) בהרחבה בדעת הט"ז והש"ך].

האגרות משה (יו"ד ח"ג סי' קכא) ביאר שאף אם לכל אחד יש זוית מיוחדת בחדר, כיון שיש שותפות בפתח, ולכן הפתח אינו משמש לדירת קבע, שהרי הפתח משמש כל שותף רק לזמן שהוא צריך להשתמש בפתח, ואילו בזמן של השותף השני הוא משמש רק את השני, ולכן צריך פסוק לחייב. ולדעת הרמ"א שהפסוק אינו מחייב נכרי, הפתח פטור ממזוזה.

בית כנסת

השלחן ערוך (יו"ד סי' רפו סעיף ג) פסק שבית כנסת פטור ממזוזה, אלא אם יש דירה לשמש וכדומה בבית הכנסת. אולם לגבי בית מדרש (שם סעיף י) הביא מחלוקת בענין, וכתב שראוי להניח מזוזה בלי ברכה. וביאר הש"ך (שם ס"ק יט) שבבית כנסת שמתקיימים בו רק תפילות אינו נחשב דירה, אולם בית המדרש שהתלמידים לומדים שם כל היום נחשב דירה.

שיטת רש"י (יומא יב. ד"ה דכרכים) שהפטור הוא משום שאין בעלות על בית כנסת, והיא מיועדת לכל מי שבא להתפלל, אך בית הכנסת שיש עליה בעלות, והיא מיועדת רק לחברי בית הכנסת, חייבת במזוזה.

שיטת הרמב"ם (מזוזה פ"ו ה"ו), שכל דבר שהוא קדש פטור ממזוזה, ורק אם האורחים ישנים ואוכלים במקום הוא חייב במזוזה.

שיטת החתם סופר (ח"ב יו"ד סי' רפא) שכוונת הרמב"ם שאין פטור של הקדש, אלא העדר השימוש של דירת חול פוטרת אותו.

אולם החזון איש (יו"ד סי' ריז סק"ז) סבר שגם תשמיש של תפילה נחשבת שימוש, ולכן ביאר את טעמו של הרמב"ם כיון שהוא קדש אין לו בעלות, ורק שימוש של בעלים נחשב דירה המחייב במזוזה, ועצם העובדה שאינך יכול למנוע מאחר להכנס מגדיר את המקום שאינו נחשב 'ביתך' ואין על כך חיוב מזוזה.

הלכה למעשה

א. בית המדרש פרטי, שבנאו נדיב מכספו הפרטי, ומרשה לציבור להתפלל בו, ובזכותו להקפיד על אדם מסוים שלא יכנס למקום, וכן מצוי שנדיב בונה בית המדרש לרב מסוים, וממנה את הרב שיהיה בעלים גמורים על בית הכנסת, ויכול הרב להקפיד על אדם מסוים שלא יכנס לבית הכנסת, במקומות אלו לדעת החזון איש חייב במזוזה בברכה.

ב. סתם בתי כנסת ובית מדרש המצוי שנבנה ע"י הציבור, אף שרוב הממון נאסף ע"י דמי חבר, וקניית מקומות, מכל מקום אינו נחשב בעלות, ובמרבית המקרים אין לחבר יכולת למכור את מקומו או הזכות של חברות בבית הכנסת. וע"פ רוב נאסף גם כסף מתורמים מחוץ לקהילה שדעתם שהמקום ישמש כל יהודי שיזדמן למקום. ובמקרה זה הדבר תלוי מהו דרגת הקדושה של בית הכנסת:

א. בית הכנסת בלי תנאי. בית הכנסת שקידשוהו כדינו בלא תנאי, אסור לאכול ולשתות בו כלל, ולעשות בו שום תשמיש, ואף לא ללמוד בו, ואפילו אם בא אדם מהדרך, אסור לו להניח שקית בפינת הבית כנסת כדי להתפלל. למעשה המנהג של רוב הקהילות להמנע מלעשות בית הכנסת כך, מחשש שמא יכשלו במורא מקדש. ורק בתי כנסת מועטים מאד בעולם נבנו כך. בית כנסת כזה פטור ממזוזה. ובית מדרש בלי תנאי אין עושים כלל.

ב. בית המדרש על תנאי. רוב בתי כנסיות שלנו קידשו אותו לשם בית המדרש על תנאי, ובזה התירו כמה דברים קלים לצורך תלמידי חכמים, או לצורך הציבור. רבים וטובים נהגו שבתי המדרש העיקרים מקדשים על תנאי, ובבתי מדרשות אלו נמנעים מלערוך בו קידושים ואירועים שונים, מלבד דבר שניכר שהוא לצורך התפילה, כגון קידוש קצר בשמחת תורה, ויש מתירים סיום מסכת. ורק בחדר צדדי יותר, שיש בו מנינים רק כשיש מחסור במקום, לא מתקדש כלל, ובו עורכים את הקידושים. ובזה יש ב' דעות בשלחן ערוך, וראוי לקבוע בלי ברכה.

ג. מקום שלא קידשוהו, אך מיוחד לתפילה. במקום כזה אפשר יותר להקל לעשות שם סעודות שיש בהם שייכות לציבור. ובמקום כזה יש יותר מקום לחייב במזוזה, אך המנהג שלא לברך עליו.

ד. בית החסידים: מצינו עוד דרגה בשטיבל'ך חסידים, שבזה יש היתר גדול טפי לאכול ולשתות ושאר שימושים, משום שנקבע בפירוש שיהיה בית החסידים ולא בית המדרש, ובמקום זה החסידים מתקבצים לכל עניניהם, בין לעניני עבודת ה' כתורה ותפילה, ובין לאחדות ודיבוק חברים. וכן מקפידים לקרוא לבתים אלו 'בית החסידים' או 'שטיבל', מלשון בית קטן [שטיב פירושו בית], להורות שיחדוהו להיות ביתם של החסידים, ולא בית מדרש. ולכן נהגו אכילה ושתיה שאין לו שייכות לתפילה, כגון ארוחת בוקר בצוותא ובדיבוק חברים, וכן שינת קבע, ועוד.

ומקור הדברים נמצא בדברי חיים (חו"מ ח"ב סי' לב) שדן לגבי דיני ירושה בבית החסידים, שאינו בית מדרש אלא בית החסידים ובבעלות פרטית של האדמו"ר. ובמקומות אלו המנהג הרווח הוא להניח מזוזה בברכה.

חשוב לזכור שאין כאן הבדל במנהג בין חסידים ומתנגדים בהלכות קביעת המזוזה, אלא הבדל מהו כיצד מקדשים את הבית הכנסת, ולכן במקרה שקהילה חסידית קידשה את בית הכנסת בצורה שונה מהאמור, או להיפך קהילה שאינה חסידית החליטה שמקום התפילה תהיה במקום שמיועד  גםלקירוב ואכילה ושתיה ועוד, והיא בבעלות פרטית, הדין משתנה בהתאם.

כלא

שאלה נוספת היא האם כלא חייב במזוזה במקום שהנהלת הכלא מאפשרת להניח מזוזה, וכן אין חשש שאסירים או סוהרים יבואו לבזות את המזוזה, וכן אין חשש שאסירים אחרים יסכנו את חייו של האסיר היהודי בגלל המזוזה, או שהמקום אינו נקי, בודאי אין להניח מזוזה. אולם במקרה שאין את התנאים הנ"ל נשאלת השאלה האם המקום חייב במזוזה?

החיד"א (ברכי יוסף סק"ג) הביא את שיטת הבית הלל שכלא פטור ממזוזה משום שאינו דירה של כבוד, והביא ראיה מכך שרבי יהודה (יומא י.) סבור שכהן גדול שנמצא בשבעה ימים שלפני יום כיפור בלשכת פלהדרין חייב במזוזה כדי שלא יאמרו שהכהן הגדול חבוש בבית האסורים.

אולם החיד"א נחלק עליו, וסבור שהפטור של דירה שאינה של כבוד הוא דוקא במקום מטונף, שעומדים שם ערומים או שיש שם ריח רע, אולם אפילו רפת של בקר במידה ואין ריח רע חזק במיוחד, הרי הוא חייב במזוזה. והוסיף שבשער אפרים (סי' פג)  דן על קהילה שיש לה רשות לעצור בני קהילה ויש להם חדר ששם כולאים את העוברים על התקנות לתקופה. שהמקור של הדין הוא מהגמרא הנ"ל, ופירש בנו כוונתו שרבי יהודה וחכמים נחלקו האם דירה בעל כרחו של אדם נחשבת דירה, והלכה כחכמים שדירה בעל כרחו חייבת במזוזה ולכן גם כלא חייב. והוסיף שאילו היה תנאי נוסף על עשר התנאים של הרמב"ם היה על הרמב"ם להזכירו.

אולם החיד"א כתב שכלא וכן מחנה בידוד פטור ממזוזה כיון שהוא דירת עראי שאינו מיועד לדירה קבועה. משא"כ פודנק אף שבפועל האדם שוהה שם תקופה קצרה הוא מיועד לדירה קבועה.

טעם נוסף כתב החיד"א (פתח עינים יומא י. חיים שאל סי' כב) שהסברא לחיוב הוא רק כאשר הבעלות על הכלא או מחנה הבידוד הוא בבעלות יהודי, אך אם המלך מניח בכפיה הוא גרוע משוכר מהנכרי ואינו חייב כלל. ובפרט שלפעמים מעבירים את האסיר או המבודד מחדר לחדר.

וראה באבני נזר לקמן טעם נוסף.

בית חולים

בבית חולים החולה או הביטוח [הן פרטי והן ממשלתי] משלמים על שהותו בבית החולים והשהות אינו בעל כרחו של החולה, אולם הנהלת בית החולים יכולה להחליף את החדר שבו שוכן החולה, ונשאלת השאלה האם היא חייבת במזוזה. המהרש"ם (ח"ו סי' קטז) פסק שבית חולים יהודי חייב במזוזה, משום שאף שניתן להעביר חולה מחדר לחדר, המקום שייך לכל היהודים בעיר כל השנה, ונחשב כבית השותפים.

לעומת זאת האבני נזר (יו"ד סי' שפ) כתב שבית חולים המקום אינו שלו כלל, וגם שוכר חייב רק משום שהאנשים טועים וחושבים שהוא שלו, אולם בבית חולים התשלום הוא על הטיפול תזונה וזכות לינה, אך לא על המקום. ומה שניתן להחליף לחולה חדר ע"פ שיקולי הנהלת בית החולים, מוכיח שאין כאן שכירות על המקום אלא על השהות, ולכן גם בית חולים יהודי פטור ממזוזה.

בית מלון

בבית מלון נראה ברור שהתשלום הוא על המקום, ואף במקרה שלבעל המקום יש זכות להחליף את חדרי האורחים במשך השהות, באותו לילה החדר שלו, והשהיה במלון הוא צורה של דירת קבע. ולכן לפחות על בעל המקום יש חיוב להניח מזוזות בפתחי החדרים.