בס"ד

מדוע 7 פעמים התורה מדגישה בשבת כי במשך ששת ימים נעשים את מעשינו ובשבת ננוח, ולא נכתב בפשטות לשבות בשבת? כיצד מגיעים בשבת למציאות שאנחנו חשים שכל מלאכתנו נעשית בשבת? האם מוקצה נועד להגביל אותנו ולהוסיף איסורים בשבת, או כלי המאפשר לנו להגיע לעונג שבת אמיתי? כיצד ניישם את הדברים בפועל? האם הלכות מוקצה מורכבות או שיש כללים מאד בסיסים לשליטה על הלכות מוקצה? מתי תוקנו הלכות מוקצה? האם מוקצה תוקן בימי דוד המלך ושלמה בנו, או בימי עזרא ונחמיה בתקופת שיבת ציון? איזה דברים אסור לטלטל בשבת בכלל? לצורך מה מותר לטלטל כלי עבודה בשבת? ולצורך מה אסור? האם שבת הוא זמן לסדר מדפים? ומדוע? האם מוקצה הוא איסור לטלטל דברים או שהוא בעיקר צורת חשיבה שונה בשבת? כיצד נגיע להרפיה נכונה ושחרור בשבת?

מוקצה – הלכות מורכבות או עונג שבת?

החיוב שיהיה מלאכתך עשויה בשבת

בפרשה נאמר (שמות כג יב): 'שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָּפֵשׁ בֶּן  אֲמָתְךָ וְהַגֵּר'. פסוק זה חוזר על עצמו בעוד 6 מקומות נוספים בתורה בנוסח דומה (עשרת הדברות פרשת יתרו כ ט-י): 'שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה' וגו'. (פרשת כי תשא לא טו): 'שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה". (פרשת כי תשא לד כא): 'שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת'. (פרשת ויקהל לה ב): 'שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה". (פרשת אמור כג ג): 'שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַה". (בלוחות השניות פרשת ואתחנן ה יג-יד): 'שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ'.

אנחנו יודעים כי בתורה כל מילה שקולה, כל פסוק החוזר על עצמו בהכרח יש איזה הלכה נוספת הנלמדת מהפסוק הנוסף, ולכן חכמים דורשים ומפרשים לנו כל אות מיותרת בתורה, מה היא באה ללמד. מכך שהתורה חזרה והדגישה 7 פעמים כי מנוחת השבת תלויה בכך ששת ימים יעשה מלאכתך או מעשיך עבודתך, ואילו בשבת מנוחה, למדים אנו שיש קשר הדוק בין הדברים, ואכן רש"י (שמות כ ט) מביא את דברי המכילתא (יתרו מסכתא דבחדש פרשה ז) דורש מכך כי על האדם להרגיש בשבת כאילו כל מלאכתו עשויה, ועליו להמנע אף מלחשוב על מלאכתו. [כלומר אף שהלכתית מותר להרהר על מלאכתו, היעד אליו עלינו לשאוף הוא להרגיש שהכל עשוי, ואין צורך אף להרהר על המלאכות].

המכילתא מוסיף כפי שאמר הנביא ישעהו (נח יג-יד): 'אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר, אָז תִּתְעַנַּג עַל ה". כלומר אם אנחנו נתנהג בשבת מעבר לשמירת שבת ומניעת מלאכות של חילול שבת, בתוספות של ההנהגה הראויה לשבת, כפי שנראה בהמשך שחלק מרכזי בה היא קיום הלכות מוקצה, וכפי שנראה במאמר זה את הקשר בין הדברים, אז נזכה להתענג על ה', כלומר להגיע לעונג המוחלט והמקסימלי.

האם הלכות מוקצה מורכבות?

הלכות מוקצה נתפסים בעיני רבים כהלכות מורכבות שקשה לקלוט את כל פרטיהם, למעשה כאשר לומדים את ההלכות בצורה נכונה, הן מאד פשוטות, ולהיפך הם גורמות לעונג שבת ומביאות את האדם להרפיה ומנוחה המבריאה את הנפש. או כפי שהגדיר לי פעם את הדברים חוזר בתשובה יקר, עשיתי הרבה מאד מדיטציות, הייתי הרבה בהודו ועשיתי את המדיטציות הנחשבות ביותר, אולם שום מדיטציה לא מתקרבת לעוצמה של מוקצה בשבת, והוא מספר שזהו המדיטציה הטובה ביותר שהוא אי פעם חווה.

יש הרבה מאד אמת בדבריו, כאשר אנחנו למדים את הלכות מוקצה בצורתה הנכונה, הדבר מסייע לנו מאד להגיע למצב של אותה הרגשה משחררת 'כאילו כל מלאכתך עשויה', אותה הרפיה שהעולם אינו נתון על כתפיך, ובורא עולם שמצליח לנהל היטב את כל העולם יכול גם לסדר את דאגותיך וטרדותיך הקטנים.

טעמי מוקצה

עוד לפני שנלמד מהו מוקצה, נלמד מדוע יש צורך במוקצה, האם אין מספיק איסורים בתורה בשבת? מדוע חכמים היו צריכים להוסיף גם את איסור מוקצה?

הרמב"ם (שבת פכ"ד הי"ב יג) מפרט את המניעים וההכרח של חכמים לתקן איסור מוקצה:

מכיוון שבת היא יום מנוחה, ויש לו פנאי וזמן והוא מחפש תעסוקה, מטבע הדברים הוא יקבע את יום השבת כיום סידור חפצים, והוא יטלטל ויתקן את כלי ביתו, יסדרם, יצניע אבנים שהוא צריך מהחצר. וישנם 4 סיבות שהדבר לא רצוי:

א. הנביאים ציוו עלינו (ישעיהו נח יג שהובא לעיל, ועוד) שהנהגת יום השבת תהיה שונה מהנהגת יום חול, שצורת ההליכה בשבת תהיה נינוחה ושונה מיום חול, שהדיבורים בשבת יהיו דיבורים שונים מאשר הדיבורים ביום חול, ואכן הרמב"ם והשלחן ערוך מנו הלכות רבות מה הם דיבורי שבת, ואיזה דיבורים הם דיבורי יום חול שעלינו להימנע מהם בהם בשבת, איזה פסיעות פוסעים בשבת ועוד. ועל כך כותב הרמב"ם כי אם חייבו אותנו לפוסע ולדבר דיבורים המתאימים לשבת, בוודאי שטלטול וההתעסקות עם חפצים בשבת צריכה להיות שונה במהותה מטלטול והתעסקות עם חפצים ביום חול, כדי ששבת לא יהיה כיום חול בעיניו.

ב. בנוסף התורה ציוותה כי טעם המנוחה ביום השבת הוא 'למען ינוח', ואילו במצב זה יום שבת יהיה יום עבודה רגיל, אלא שבמקום עשיית מלאכות שיש בהם חילול שבת, הוא יתעסק בסידור ואיסוף דברים במהלך השבת, והתורה רצתה שהשבת תהיה יום מנוחה. (יש שהבינו ברמב"ם כי טעם זה הוא חלק מהטעם הראשון, ויש שהבינו מדבריו כי הוא טעם נפרד).

ג. כאשר אדם מסדר ומטפל בכלים שנהוג לעשות איתם מלאכת איסור, הוא עלול לבא לידי מלאכה. לדוגמא כשאדם לוקח את הפטיש להצניע אותו במקומו הוא עלול בלי משים לשכוח לרגע ששבת, ולדפוק מסמר בקיר המחכה כבר הרבה זמן שאבי המשפחה יסדר זאת. אדם שמטלטל בול עץ נאה שהוא מצא בחצר, שהוא חושב כיצד הוא יכול להפיק ממנה תועלת, עלול בטעות לשכוח ולהעבירה ברשות הרבים למחסן שמעבר לכביש, או לתת לה כמה דפיקות ולהפוך אותה לכיסא מקורי לישיבה. וכן הלאה.

ד. חלק מהציבור אינם עובדים בכל יום בעבודה שיש בה חילול שבת, בין אם מדובר במי שמסודר כלכלית, פנסיונר, או מובטל, או סתם אדם המתעסק בעבודה שאין בה חילול שבת כהוראה וכדומה, וחכמים רצו שהשבת תהיה ניכרת על יהודי ויהודיה, ואילו לאנשים אלו אין משמעות ליום השבת, ולכן תיקנו חכמים איסור מוקצה, וכפי שנפרט מהו מוקצה וכיצד הדבר מחדיר בהם את משמעות השבת.

ה. טעם חמישי מובא בראב"ד, החולק על הרמב"ם וסבור שהטעם המרכזי של מוקצה הוא משום שבימי נחמיה עם ישראל הרבה לחלל שבת בכך שהוציא חפצים מרשות היחיד לרשות הרבים, ולכן גזרו איסור מוקצה, כדי שימנעו מלהתעסק עם כלים שלא לצורך שבת, ולכן ימנעו מלהוציא לרשות אחרת.

למעשה טעם זה מובא בגמרא, והרמב"ם בוודאי אינו חולק עליו, ויש במפרשים כמה ביאורים על איזה חלקי מוקצה נאמרו הטעמים הראשונים, ומדוע צריך את הטעם החמישי הנוסף. [וראה פני יהושע (פסחים מד.) שדעת רש"י והרמב"ם שכוונת הגמרא שהדבר עלול להביא לאיסור הוצאה והוא הדין לשאר איסורי שבת].

ו. טעם נוסף של איסור מוקצה נלמד מהפסוק (שמות טז ה): 'וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ', חכמים (פסחים מז: ביצה ב:) למדו מכאן שכל דבר בשבת צריך להיות מוכן כבר מיום שישי, ואף שלהלכה מוקצה הוא רק איסור מדברי חכמים, חכמים למדו מכאן אסמכתא שדבר שלא היה מוכן עם כניסת שבת נאסר בשימוש בשבת, ומותר להשתמש בשבת רק בדברים שהיו מוכנים לפני כניסת שבת. בטעם זה מודגש המציאות שכל המלאכה צריכה להיעשות לפני שבת, ובשבת האדם צריך להיות נטול דאגות וטרדות. (חיי אדם שבת כלל סו סעיף א; וראה אבני נזר אה"ע סי' נו ס"ק כה; אפיקי ים ח"ב סי' יט).

שני חלקי מוקצה

למעשה מוקצה מורכבת משני חלקים, והרבה יותר קל לשלוט על הלכות מוקצה כאשר מתרגלים להתייחס לשני חלקים אלו כשני הלכות נפרדות לגמרי:

• אסור לטלטל חפץ גולמי כדוגמת עץ או אבן הנמצא בחצר, והגדרת חפץ גולמי הוא כל דבר שאינו כלי מלבוש אוכל או ספר, נקרא בלשון חז"ל 'מוקצה מחמת גופו'. כאשר בהמשך נלמד מה נקרא כלי שימוש, למשל האם אבן שמניחים אותו בצורה קבועה לתפוס את הדלת שתישאר פתוחה, מוגדרת עדיין כחפץ גולמי, או שמא כיון שהיא כבר יחדו אותה לשמש אותנו ביום יום ויש לה שם של כלי.
• כלים שאינם שייכים לשבת, יש איסור לטלטל אותם במצבים מסוימים, כאשר הדבר מתחלק האם הכלים משמשים אותנו למלאכות האסורות בשבת, או למלאכות המותרות בשבת, או גם וגם, וכפי שנראה בהמשך. אולם חשוב להבחין בכך כי כלים בכל מקרה דינם קל יותר מאשר חפץ גולמי שלא הוכשר ויועד עדיין לשימוש.

בשלחן ערוך הרב (או"ח סי' שח סעי' טז-יז) ביאר ששני תקנות אלו הם תקנות שונות במהותם, ותוקנו בתקופות שונות לגמרי, שהרי התקנה שאסור לטלטל חפץ גולמי כבר הייתה קיימת לפחות בימי דוד המלך ובנו שלמה אם לא בתקופה מוקדמת יותר (שבת ל:), ואילו התקנה שאסור לטלטל כלי שאינו שייך לשבת מלבד בצורות מוגדרות, תוקן בתקופת עזרא ונחמיה בתחילת בית שני, קרוב ל500 שנה מאוחר יותר (שבת קכג:).

אמנם יש שמות רבים לחלקי מוקצה השונים המוזכרים בתלמוד ובהלכה, המאירי (ביצה ב. ד"ה וצריך) כתב שקצת מפרשים מנו קרוב ל50 מיני מוקצה שונים, אולם על רובם המוחלט רבי שמעון נחלק, וסבר שהם לא נאסרו, ונפסקה הלכה  כרבי שמעון. ובהחלט כאשר אדם מסיים ללמוד בעיון את כל הלכות מוקצה, יש תועלת בסיכום של רשימה ארוכה של שמות מוקצה שונים שיש בהם דינים דומים אך יש הבדל בפרט זה או אחר, או שישנו תנא הסובר שרק זה נאסר וזה לא נאסר, ולסכם מה מיוחד בכל פרט. אולם כלימוד ראשוני בוודאי חובה קודם להתרגל להגדרות הכלליות, ורק לאחר ששולטים היטב על ההגדרות הראשוניות והעיקריות אפשר להתקדם לשלב המעמיק יותר.

וכעת לאחר הגדרת שני יסודות של מוקצה נרחיב מעט גם בהגדרת כל חלק, וגם מה מותר ומה אסור באיסור זה.

מהו 'מוקצה מחמת גופו' – חפץ גולמי

בכלל 'מוקצה מחמת גופו' כלול כל חפץ גולמי שלא תיקנו אותו ויחדו אותו לשימוש. ואף דבר שלא היה ראוי לשימוש בכניסת שבת. איסור זה כולל דברים שהכשירו ותיקנו אותם לדבר שאינו מוגדר כשימוש, לדוגמא כסף, למרות שהוא יוצר ביצור תעשייתי ונתקן לצורך ניהול קניות ומכירות, הוא אינו מוגדר כדבר שיש בעצמו שימוש, ואין עליו שם כלי, ולכן הוא מוגדר כחפץ גולמי והוא 'מוקצה מחמת גופו'. ובהמשך נראה דוגמאות שונות לכך.

הדוגמאות המצויות של מוקצה זה הוא: כסף הן מטבעות כסף והן שטרי כסף, אבנים, מקלות של ענפי עץ שבורים, עפר, חומרי בנין כגון קורות עץ ולבנים, בעל חי, אדם שנפטר.

איסור מוקצה בכלים

כאשר אנחנו מגדירים כלי ע"פ ההלכה עלינו להתרגל לכך שגם דבר שהוכן לצורך תשמיש כלשהו מוגדר ככלי, ולכן למשל בגד או ספר גם מוגדרים ככלים. הדברים נכונים לגבי הלכות שבת, הלכות טומאה וטהרה ועוד.

קיים הבדל מהותי בין כלי שיש עליו איסור מוקצה, ובין חפץ גולמי שיש עליו איסור מוקצה משני בחינות עיקריות:

א. בכלי שהוא מוקצה ישנם שימושים רבים שבכל זאת מותרים, וכפי שנפרט בהרחבה, ואילו בחפץ גולמי נאסר כל טלטול שהוא.

ב. כלי שהוא מוקצה מותר לטלטל אותו ב'טלטול מהצד' – כלומר מותר לטלטלו בצד האחורי של היד, או לדחוף אותו בעזרת חפץ אחר, משום שהאיסור הוא להתעסק עימו, אך לדחוף אותו בצד האחורי של היד למשל מותר, או לדחוף אותו באמצעות חפץ אחר. וכל האיסור הוא רק שלא לטלטל כלי זה בטלטול ישיר בידיו, לאותו צורך שנאסר.

דרגות הכלים השונים שיש בהם איסור מוקצה

כאשר אנחנו באים להגדיר את הכלים המותרים והאסורים לטלטל בשבת נוכל להגדיר אותם ל4 קבוצות:

• כלי שרגילות להשתמש בו בשבת בצורה תדירה כגון כלי סעודה, מלבושי אדם, אוכל, ספרים, על כלים אלו אין כלל הגבלה, ולא נאמר עליהם כלל איסור מוקצה.
• כלי שהגדרתו ההלכתית הוא 'כלי שמלאכתו להיתר' – כלומר כלים שעיקר שימושם הוא לצורך עשיית מלאכה המותרת בשבת, אף שהכלים משמשים גם למלאכה אסורה, אך אין רגילות להשתמש בהם בצורה שוטפת.

בכלים אלו כמעט אין הגבלה של מוקצה, כלי זה מותר לטלטלו בשבת הן כשצריך את המקום, והן כשצריך לעשות שימוש כלשהו בכלי [בין שימוש שהכלי מיועד לו, ובין שימוש אחר], והן שרוצה להזיז את החפץ כדי שלא יקרה לו נזק. אולם ההגבלה היחידה היא שאסור לטלטל את החפץ שלא לצורך כלל. לדוגמא שבת אינה הזמן המתאים להוציא את כל הארון של כלים אלו, ולסדרם מחדש. אולם אם יש כלים המונחים במקום המפריע בהחלט מותר לסדרם.

• כלי שהגדרתו ההלכתית הוא 'כלי שמלאכתו לאיסור' – בהגדרה זו נמצאת מרבית הכלים שאנחנו מכנים אותה כמוקצה, וזה כולל כל כלי שעיקר השימוש שלו הוא לצורך עשיית מלאכה האסורה בשבת, לדוגמא ארגז כלי העבודה שלנו [פטיש מסור מברג] – מצית – עט ועוד.

כלים בהגדרה זו מותר לטלטל כאשר הם נמצאים במקום שאנחנו זקוקים למקום, למשל אם בטעות נשאר עט או מברג על שולחן השבת, ואנחנו רוצים לערוך את השולחן, מותר לטלטלו ולקחת אותו למקומו. וכן מותר להשתמש בו לצורך גופו, כלומר אנחנו רוצים לשבור אגוז בעזרת הפטיש, משום שמפצח האגוזים נעלם, הדבר מותר, וכן אם אנחנו רוצים לגרד את הגב באמצעות עט סטנדרטי, הדבר מותר.

כלומר עיקר האיסור שלא לחשוב על הצורך בשמירת חפצים אלו, והגנה עליהם, וגם כשדבר נצרך מאד, נעשה זאת רק מהצד למשל לדחוף ברגל מתחת הספה, ובכך נזכור כי כעת תשומת הלב שלנו מופנית לשבת.

• הגדרה נוספת היא 'מוקצה מחמת חסרון כיס' – כלומר כלי שקובעים לו מקום קבוע ולא משתמשים עימו לשום דבר מלבד ייעודו המיוחד. דוגמא קלאסית היא סכין של מילה, שהוא קבוע בתוך הנרתיק במקומו המיוחד, והמוהל לא יחתוך עימו שום דבר בשום סיטואציה שום דבר אחר מלבד ברית מילה, אף לא ישתמש בו כדי לתפוס דבר או לגרד משהו בצידו השני של הסכין. במקרה כזה אסור לטלטל את הכלי אף לא לצורך גופו מקומו.

בימינו אנו פוחת והולך כמות הדברים המוגדרים במוקצה מחמת חסרון כיס, אולם הדבר מאד משתנה מאד בין תרבות לתרבות, ובאופי האישי של בעלי החפץ. ככל שאנחנו יותר חיים בתרבות של חד פעמי, מעטים החפצים שיש עליהם הגדרה זו, מאידך ככל שאנחנו חיים בתרבות לשמור על חפץ ולהשתמש בו רק לצורכו הייעודי נוכל יותר למצוא חפצים שיש עליהם איסור זה.

ניקח לדוגמא עט יוקרתי, יש אדם שאצלו לא יעשה לעולם שום שימוש בעט מלבד לכתוב עימו, והוא תמיד יהיה במקומו הקבוע. מאידך יש אדם שאף שהעט יוקרתי והוא שומר עליו מאד, הוא ישתמש בעט לכל דבר שהוא צריך החל מלהצביע בעזרתו בגמרא, או אף לגרד את הגב וכדומה. כלפי אדם זה העט הוא כלי שמלאכתו לאיסור, ויהיה מותר לו לפנותו מהשולחן כשהוא צריך את השולחן פנוי.

סיכום

נשים לב לדבר מעניין הרמב"ם לא כתב את טעמי מוקצה כפתיח לפרק כה הפרק העוסק בהלכות מוקצה, אלא כסיום לפרק כד הפרק העוסק בהנהגת האדם בשבת, נוכל ללמוד מכך שישנם שני חלקים במוקצה, חלק אחד הוא בראש, שהאדם מסיח את דעתו ממה שלא נוגע לשבת – שהאדם מרגיש כי כל מלאכתו עשויה, והוא נותן לעצמו חופש ומנוחה מהדאגות והטרדות, הרפיה לבערך 25 שעות ממרוץ החיים הגשמיים, וחיבור קצר אל הנשמה והחיים הרוחניים, חיבור אשר ייתן לו את הדלק הכוח והתמריץ לפעול בצורה מושלמת בששת ימי המעשה. ויש את החלק המעשי כיצד מיישמים בפועל את ההלכות הללו, כיצד מגיעים אל הרוגע והמנוחה. כיצד אנחנו משחררים את עצמנו מעול הדאגות והטרדות.

תקנת מוקצה הוא שהנהגה שלנו בשבת תהיה שאנחנו לא מתעסקים בדבר שלא שייך לשבת ולא הוכן מראש, מוקצה לא בא לומר כי בשבת הכל אסור, אלא להיפך מוקצה הוא תקנה שנפנה את תשומת הלב שלנו לעצמנו למשפחתנו לחלק הרוחני שלנו, מלא תשומת לב תוקדש כיצד אנחנו מתחברים לה' אלוקינו.

קיימות שתי תקנות במוקצה: א. דבר שאינו ראוי לשימוש – דבר גולמי שלא הוכן לשימוש – אסור לטלטל אותו בשבת. ב. איסור לטלטל כלים במצבים מסוימים, כשעיקר האיסור הוא לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך שמירה על הכלי בידיו, או כלי שמלאכתו לאיסור שמקפידים עליו מאד, בכל צורת טלטול.

במאמר בשבוע הבא נפרט יותר דוגמאות ופרטי הלכות, אולם חשוב מאד לשנן את היסוד שלמדנו השבוע, ורק עליו לבנות את הקומה השנייה.