לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

ריקודים מחיאות כפיים והפקת קולות שונים בשבת

בס"ד

מאמרנו השבוע עוסק בשאלה איזה קולות אסור להפיק בשבת? מדוע נאסרו הפקת קולות אלו? מדוע נאסר לנגן בכלי זמר מכניים לחלוטין כגון גיטרה כינור תוף חלילית וכדומה, אף שאין בהם שום עשיית מלאכה בשבת? האם מותר למחוא כפיים או לתפוף בידו על השולחן לפי קצב, להנעים את זמירות שבת ע"י השולחן? באיזה צורה מותר בכל זאת למחוא כפיים? מה הדין לקשקש בכמה אגוזים וכדומה בזמן השירה להיכנס לאקסטזה? האם מותר למחוא כפיים, או להשמיע רעש ברקיעת רגליו כדי להבריח בעל חי? והאם יש הבדל בין מושב או עיר קטנה לניו יורק סיטי למשל? האם מותר להרגיע תינוק בעזרת צעצוע המשמיעה קול? והאם מועיל נענוע הצעצוע בשינוי? האם מותר לשרוק בשבת? מה הדין למחוא כפיים בשמחת תורה? מה הדין בן חו"ל שרוצה לרקוד בשמיני עצרת שלו בריקודי שמחת התורה של הישראלים? האם יש קולות בימינו בדינים הנ"ל, ואיזה? האם מותר לטלטל ספר תורה או פרוכת שיש עליו פעמונים? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

ריקודים מחיאות כפיים והפקת קולות שונים בשבת

בפרשת השבוע אנחנו קוראים על כך שעם ישראל הגיעו למרה ושם לימד אותנו השם חק ומשפט, וחכמים ביארו ששם נצטוו בני ישראל על מספר מצוות ויש כמה שיטות אלו מצוות היו, אולם לכל הדעות שם הצטוו כבר בני ישראל על שמירת השבת, נעסוק השבוע בפרט מצוי ולא תמיד מוכר דיו, איסור השמעת קול בשבת.

האיסור להשמיע קול בשבת בכלי שיר

חכמים אסור על השמעת כל קול ע"י כלי שיר בשבת, אף שהכלי מכני ואין כל מלאכה וחילול שבת בניגון בכלי, למשל לתופף על תופים, או לנגן בגיטרה, לנגן חלילית וכדומה. (שולחן ערוך או"ח סי' שלח סעיף א).

טעם האיסור

טעם האיסור הוא משום שמצוי הדבר שכלי שיר מתקלקל תוך כדי השירה, וכאשר האדם נמצא בתוך האקסטזה של שירה הוא שוכח את עצמו, והוא עלול לשכוח שכעת שבת, ולתקן את כלי שירה, למשל לקשור את המיתר בגיטרה וכדומה, ולכן חכמים אסרו השמעת קול של שיר בשבת אף במקרה שאין אפשרות לתקן או אין אפילו חשש קלקול, למשל תיפוף בידיו על השולחן, או מחיאות כפיים וכדומה, וכן באדם שאינו יודע כלל כיצד לתקן כלי שיר, ואף אם יקרה משהו הוא יפנה לאיש מקצוע, מכל מקום חכמים אסרו כל מקרה של השמעת קול שנועד להנעים את האוירה או את השירה.

אולם כאשר אדם מוחא כפים בשינוי, התירו זאת משום שהשינוי מהווה היכר ומזכירו ששבת היום.

איסור נוסף הוא להשמיע קול ע"י כלי משום שהדבר הוא זלזול בשבת, והדבר נראה כאילו הוא עושה דברים שנאסרו או אינם מתאימים לשבת בשבת.

מחיאות כפיים לפי קצב

השלחן ערוך (או"ח סי' שלט סעיף ג) הוסיף שהאיסור אינו דווקא בכלי, אלא גם למחוא כפיים לפי קצב, דרך שמחה ושיר, וכן הכאת האצבעות זו על זו למשל הכאת אצבע האמה על הבשר תחת האגודל, או הכאה על הירך, או רקיעה ברגליו כדי להשמיע קול, בכל צורה שיש דרך להשמיע קול שנהוג ללוות בכך כלי שיר, אסור.

האיסור לא נאמר רק בדרך שמחה אלא גם כשעושה את הדבר לאות אבל, לפי הנהוג בזמנם שבעת צער למשל לוויה או הספד על מת היו מביאים מקוננת שהייתה מקוננת יחד עם ליווי של חלילים וכלי זמר שונים שעשו מנגינה עצובה, והציבור ליווה את הקינה עם מחיאות כפים לאות אבל ולעורר את העצב. ובמקרה שמוחאים כפים לאות אבל, במקרים רבים האדם נמצא באקסטזה של אבל והוא שוכח את עצמו ואת העובדה כי שבת היום, ומשם הדרך קצרה להמשיך את ליווי האבל והקינה עם כלי שיר, ולתקן בצורה ספונטנית את הכלי במקרה הצורך.

במידה ומחיאת הכפיים או הכאת אצבע האמה על כף היד נעשית להשמיע קול להעיר את חבירו, ולא דרך קול נעימה, או קול קינה, הביא המשנה ברורה (סי' שלט סק"ט) מחלוקת האם הדבר מותר בשבת. אמנם המשנה ברורה (סי' שלח סק"א סק"ב ובבה"ל שם) כתב שאם הוא קול שאינו נעים ולא דרך שיר אין איסור.

במקרה צורך מותר למחוא כפיים בשינוי, למשל למחוא את גב היד אל כף היד, ולכן כשיש ילד שצריך להרידמו, ורגילים לשיר לו שיר יחד עם מחיאות כפיים קלות כדי שירדם, מותר לעשות זאת בשינוי, ואף הרוצה ללוות את זמירות השבת במחיאות כפיים, או ציבור הרוצים להודות לדרשן על רעיון נאה, יכול לעשות זאת כאשר האם מוחאים כפיים בשינוי כשגב היד מכה על כף היד. (שם; משנ"ב סי' שלח סק"א).

מחיאות כפיים להבריח בעל חי

בנוסף יש איסור אחר (שלחן ערוך סי' שלח סעיף ד) למחוא כפיים שלא בדרך שיר, כאשר רוצים לגרש ציפור או חתול וכדומה, איסור זה כולל גם השמעת קול ע"י שמכה בידו על ירכו, או שמכה ברגלו על הקרקע בחזקה. וטעם האיסור הוא משום שהדרך לפעמים לזרוק אבן קטנה לכיוון העוף או בעל החי כדי שיפחדו ויברחו, ואם ימחה כפיים והם לא יברחו הוא עלול בלי לשים לב לזרוק בהמשך אבן לרשות הרבים.

ולכן הפתרון הוא למחוא כפיים בשינוי, למשל גב היד אל כף היד, או להשמיע קול בפה להבריחם, וע"י השינוי הוא יזכור ששבת היום ולא יזרוק אבן בצורה האסורה.

אמנם המשנה ברורה (סי' שלח ס"ק יז) כתב שמכיוון שלדעת רוב הפוסקים בימינו אין רשות הרבים דאורייתא אפשר להקל בכך. ולפי זה בעיר גדולה שיש בה רשות הרבים דאורייתא כדוגמת ניו יורק כפי שהורה הגר"מ פיינשטיין יש להחמיר באיסור זה.

השמעות קול נוספות האסורות

בכלל האיסור גם להשמיע קול ע"י קשקוש באגוזים זו בזו, או לשחק עם זוג או משחק תינוקות המשמיע קול, כאשר המטרה למשל הוא להרדים את התינוק. (שלחן ערוך או"ח סי' שלט סעיף ג). במקרים אלו כתב המשנה ברורה (בה"ל סי' שלט סעיף ג ד"ה ולספק) שגם בשינוי הדבר אסור, ורק במחיאות כפים התירו בשינוי.

ריקודים בשבת

ישנו איסור נושא לרקוד בשבת (שלחן ערוך סי' שלט סעיף ג) מאותה סיבה כיון שהריקוד יכול להביא את האדם במהירות לאקסטזה שההוא ישכח את עצמו, והוא ילווה את עצמו בכלי שיר. אמנם הגרש"ז אויערבך (שלחן שלמה סי' תקכד סק"ג) כתב שמה שנהוג בסיום שמחה וכדומה לעשות מעגל סביב השולחן הוא אינו מוגדר כריקוד, אלא כהליכה במעגל תוך כדי שירה, אולם צריך להזהר שהדבר לא יהפך לריקוד.

לגבי האם יש מקום להקל בריקוד בימינו, או לפחות שלא למחות במי שרוקד, ראה להלן.

שמחת תורה

בשמחת תורה התירו חכמים לרקוד ולמחוא כפים כאשר רוקדים לכבוד התורה, אולם לא התירו שימוש בכלי למשל קשקוש בפעמונים וכדומה לכבוד התורה. אך אין לנוהג בכך היתר בשאר דבר מצוה, כמו שמחת נישואין [בזמנם היה מקובל להינשא ביום שישי אחר הצהריים, ואת השמחה ואת הסעודה היו עורכים בליל שבת, בין השאר הדבר נעשה מטעמי חסכון, משום שבליל שבת בכל מקרה צריך לאכול סעודה חגיגית, ובכך יחסכו את עלות סעודת החתונה]. (משנ"ב סי' שלט סק"ח; סי' תרסט סק"ה).

והורה הגרש"ז אויערבך (יום שני כהלכתה פ"ב סעיף טז) שהיתר זה נוהג אף לבן חוץ לארץ בשמיני עצרת שרוצה להשתתף בריקודים של בני ארץ ישראל בשמחת התורה שלהם, כיון שההיתר אינו משום היום אלא משום כבוד התורה.

כלי עם קול נעים

המשנה ברורה (סי' שלח סק"א) ציין לדוגמא נוספת שנאסרה והוא מכשיר שהיה נהוג בימיהם שהוא מכניסים בו מים, והוא היה משחרר את המים טיפות טיפות בצורה המשמיע נעימה יפה, אולם המשנה ברורה כותב כי במידה והדבר נעשה לצורך חולה שירדם הדבר מותר, משום שהתירו איסורי דרבנן לחולה בשבת.

אמנם במידה והוא משתמש בכלי זה כדי להעיר אדם ישן, והוא מכוון את המכשיר שהמים ינטפו בעוצמה חזקה, אין בכך איסור, משום שהקול שהמכשיר משמיע אינו קול נעים, ולהיפך הוא קול מטריד הגורם לאדם להתעורר משנתו. [המשנה ברורה (בה"ל סי' שלח סעיף א ד"ה על) נטה לומר שההיתר הוא רק בצורה שהדבר אינו נעשה במכשיר המיועד להשמעת קול נעים, אולם הביא מהרמב"ם שגם בדבר המיועד להשמעת קול במידה ומשמיע קול מטריד רק כדי להעיר או שידעו שהוא הגיע, הדבר מותר].

שריקות בפה

הרמ"א (או"ח סי' שלח סעיף א) כתב שמותר להשמיע קול דרך הפה אף שהוא משמיע קולות בצורה של שירה, משום שחכמים אסרו רק השמעת קול שנעשה ע"י מעשה בידיו. ולכן מותר לשרוק גם מי שיודע לשרוק בקצב של שיר, או ללוות שירה ע"י השמעת קולות ווקאליים בפיו, אף שהדבר נשמע כליווי בכלי שיר הדבר מותר.

משחק מכני המשמיע קול

צעצוע ילדים המשמיע קול בצורה מכני, דעת הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה או"ח ח"ה סי' כב אות ז) שאין לתת לילדים קטנים לשחק בהם, אולם לגבי טלטולם במידה והם משמעים קול מיד בנגיעה בהם, אסור לטלטל משום השמעת הקול, אך במידה וצריך ללחוץ עליהם כדי להשמיע קול, הם נחשבים ככלי שמלאכתו לאיסור, ומותר אף לגדול לטלטלם כשיש לו צורך במשחק בצורה של היתר, או שצריך לפנות את המקום, אך אסור לטלטלו כשרוצה להזיזו כדי לשמור על הצעצוע. אמנם דעת הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה תנינא סי' ס סק"א; שמירת שבת כהלכתה פט"ז הערה י) שאם הצעצוע משמיע קול מכני אין לאסור על קטן לשחק בו, משום שאינו משמיע קול שיר, וגם ניכר שהקול הוא משחק ילדים ואינו עובדין דחול.

האיסור בימינו

הרמ"א (או"ח סי' שלט סעיף ג ע"פ משנ"ב סק"י ובה"ל שם) כתב שיש שהיו מקילים בימיו לצורך מצוה כגון חתונה לרקוד ולמחות כפיים, וכתב שאין למחות בהם משום שלא ישמעו לנו ומוטב יהיו שוגגים ולא מזידים, והוסיף שיש עוד צד להקל משום שישנו שיטה המתירה בימיו משום שלא היה מצוי בימיו שאדם פרטי יתקן את כלי השיר, ולכן יש מקום לומר שאין מקום לגזירה. אמנם המשנה ברורה (שם) הכריע שאין לסמוך על כך, ורק שאין למחות במי שסומך על היתר זה. וראה אגרות משה (או"ח ח"ב סי' ק) שיש יראים הרוקדים בשבת, וביאר שם כיצד יתכן להקל והרי הלכה אינה משתנית גם כאשר המציאות משתנה, ולאחר שביאר מדוע כאן אינו נחשב שינוי ההלכה סיים שבעל נפש יחמיר על עצמו, אך אין למחות ביד מי שרוקד וסומך על הרמ"א.

המשנה ברורה (סי' שלח ס"ק יב) כתב שלגבי אמירה לנכרי יש מקום להקל לצורך מצוה לסמוך על שיטה זו, ולכן היו חתונות בשבת שנכרי ניגן בהם בכלי שיר מכניים. אך בערוך השולחן (סי' שלח סעיף י) והבן איש חי (שופטים שנה א' ס"ק יח) כתבו שהמנהג לאוסרו לגמרי בכל אופן אף ע"י נכרי.

ולמעשה יש להחמיר שלא לסמוך על דעה זו משום שדעת רוב הפוסקים שהלכה אינה משתנית, [והרמ"א רק הביאו כצירוף לכך שאין למחות במקום שלא ישמעו לנו], ובפרט בימינו לכאורה כבר לא שייך צד ההיתר שהוזכר ברמ"א, משום שמצוי מאד אצלנו כלי שיר אלקטרוניים, ובעוד שבעבר החשש היה שאדם ילווה את השירה בכינור או תוף מכני, והחשש היה רק שמיד שנפסק מיתר בכינור האדם עושה בצורה ספונטנית קשר, ועל כך הביא הרמ"א סברא להתיר במקרה של מצוה משום שבימי הרמ"א היה נהוג להביא את כלי השיר לאיש מקצוע שיעשה את הקשר או התיקון ולא היה מצוי שהנגן יתקנו בעצמו. אולם בימינו שמצוי שאדם ילווה את השירה בגיטרה חשמלית או מגוון כלי שיר אלקטרוניים נוספים, וגם בכלי שיר מכניים בימינו מצוי מאד שהנגן בעצמו קושר מחדש את מיתר הגיטרה שהשתחרר, וכן מצוי מאד מכשירי אצבע אלקטרוניים שונים [טיונר] למדוד את הגיטרה המכנית או כל כלי זמר שונה האם הוא מכוון במדויק, ולכן מסתבר שהיתר זה לא שייך כלל בימינו.

ומכיון שהאחרונים כתבו שגם הרמ"א רק הסכים שלא למחות במי שמתיר לצורך מצוה, אולם האחרונים כתבו שגם בזמן הרמ"א ראוי להחמיר משום שההלכה אינה משתנית אף שנראה שבטל הטעם, ובימינו אדרבא חזר הטעם כפי שהיה בימי חז"ל, ולכן יש להחמיר יותר על ההלכה זו.

הצטרף לדיון

תגובה 1

  1. באשל אברהם מבוטשאטש כתב: אודות הנהוג עכשיו לספק ולטפח בשבת קודש בתפילה בין רבים וכן שלמים וגדולים בתורה הק' ומעשים טובים, נראה שהוא מצד שכיון שמוסכם לספק ולטפח בשבת ויו"ט לשמחת נישואין וכן נהגו בלי חשש פתחון פה, אם כן כדי שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם, הנהיגו כן לגבי עבודת ד' יתברך, ואין שום פתחון פה בזה על כל מי שכוונתו לשם שמים". ע"כ. מבואר מדבריו שהמנהג להתיר, בנוי על המקילים לרקד ולטפח בכל דבר מצוה גם בשמחת נישואין, ומשום זה מקילים גם לשמחה בעבודת השם בשעת התפילה, ושלא בשעת התפילה כל שמכוון לשם שמים. וכן נפסק בשמירת שבת כהלכתה (פט"ו סי', ל, ל"א) שלצורך מצווה מותר.

    כך כתב גם בשו"ת מנחת אלעזר (ח"א סי' כט) שסמכו על המתירים בכל שמחה של מצוה, וז"ל: "בענין הסיפוק בידים וריקוד ברגלים בשבת ויו"ט שנהגו רבותינו קדושים הגאונים אשר בזכותם אנו חיים והחסידים התלמידים הבאים אחריהם, כיון שבמהרי"ק הנזכר בשם רבינו האי מתיר לכבוד התורה בשמחת תורה אף שהוא משום שבות וכו,' וא"כ י"ל גם בכל שמחת יו"ט ריקודין וסיפוקין מותר."

    בתפארת ישראל (ביצה פ"ה מ"ב) כתב הטעם שהתירו לרקד בשמחת תורה, דכיון שמרקד לכבוד התורה אימת התורה יזכירהו שלא לעשות כלי שיר (כהא דאמרינן בפסחים יא. איהו גופיה מחזר עליו לשרפו מיכל אכיל מיניה). ובזה יש לומר דגם בריקוד שהוא לכבוד שבת ויו"ט לא שייך לגזור, כיון שכל הריקוד לכבוד שבת שנצטווינו בו על השביתה איך נחוש שישכח שהיום שבת ויתקן כלי שיר, הרי אימת שבת עליו.

    בפרי מגדים כתב דהטעם שנהגו להקל בשמחת תורה הוא, לפי שאין הריקודים כל כך כדרך המשוררים.

    בערוך השולחן גם כתב כטעם זה והוסיף על פי זה דסיפוק וריקוד שלנו לא נאסרה מעולם. דבזמן חז"ל היה סדר הריקודים מתוכנן בשילוב כלי שיר על פי סדר השיר, אבל בזמנינו הדרך לשורר בפה שירי שמחה ומטפחים כף אל כף שלא על פי סדרי השיר, וגם הריקוד בעת השמחה אינו כריקוד שלהם בסדר כריקודי נשים רק מרקדים בלא סדרים, ובזה לא גזרו שמא יתקן כלי שיר דאין בזה שום שייכות לכלי שיר, ולא על זה גזרו חכמים.

    העולה מזה שיש כמה צדדים להתיר ריקודים או מחיאת כפיים העולים מלהבת אש קודש, ובפרט בתפילה קבלת שבת כו', ואין זה סותר דברי רבותינו הפוסקים. עכ"פ לאשכנזים (ולכל מי שסר למשמעתו של הבעש"ט זי"ע, שהנהיג כן).

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *