לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

מתינות והתבוננות קודם עשיית המצוה – פרשת ויחי

הרב אברהם ארלנגר שליט"א

מתוך ספר [כת"י] 'בארו של אברהם' – כללי המצוות לאור הפרשה

ראובן בכורי אתה וכו' פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה (בראשית מט ג).

פתיחה

 ההתבוננות קודם עשיית המצוה

כתב החיי אדם (כלל סח סעיף כה): "שומר מצוה לא ידע דבר רע' (קהלת ח ה), רצה לומר, שמחויב כשירצה לעשות איזו מצוה לא יעשה אותה בחיפזון ובפתאום, רק שישמור וימתין כמו (בראשית לז יא) 'ואביו שמר את הדבר', ויתיישב בדבר היטב איך יעשה וכו'[1] ונראה לי שזהו גם כן מה שכתוב (שמות יב יז) 'ושמרתם את המצות. וזהו שיסדו לומר 'הנני מוכן ומזומן לקיים' וכו'[2], ורוצה לומר, שכבר אני מוכן ומזומן".

ומסיים החיי אדם: "וכבר בחנתי בניסיון, שכאשר עשיתי מצוה בפתאום לא קיימתי כראוי[3], לכן צריך להזהר בזה". עיי"ש מה שהביא מעשרה מאמרות (מאמר חקור הדין ח"ג פי"א).

עה"פ (בראשית לה א) 'קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח', פירשו הרמב"ן והספורנו (שם), ש'ושב שם' הוא בשביל שיכוון דעתו קודם המצוה של בניית המזבח.

 

ההתבוננות קודם עשיית המצוה נצרכת לכוונת המצוה

ההתבוננות קודם עשיית המצוה נצרכת לכוונת המצוה, וכמו שכתב המסילת ישרים (פרק יז): "שלא יכנס בקיום המצוה בפתע פתאום, שאין דעתו עדיין מיושבת עליו ויכולה להתבונן במה שהוא עושה, אלא יזמין עצמו לדבר, ויכין לבו במתון עד שיכנס בהתבוננות[4], ואז יתבונן מה הוא הולך לעשות ולפני מי הוא הולך לעשות, שהרי בהיכנסו בעיון הזה קל הוא שישליך מעליו הפניות החיצוניות ויקבע בלבו הכוונה האמתית הרצויה". ובפלא יועץ (ערך הכנה) כתב: "לכן האיש הירא את ה' במצותיו חפץ מאד, יתן אל לבו קודם עשותו כל מצוה וקודם כל תפלה וכל ברכה, מה המצוה הזאת, ומה טעם יש בה, ואיך ובאיזה אופן צריך לעשותה. ויעשה הכנה והתעוררות בנפשו, לעשותה ביראה ואהבה ושמחה רבה וכדת מה לעשות באופן שיעלו מצותיו לרצון למעלה ולא יגע לריק ולא ילד לבהלה אבי אבות הטומאה. זה כלל גדול לתיקון הגוף והנשמה, העמק בזה והארך בה דכולה בה, עושה אלה הנה שלום לא ימוט לעולם. לכן חזק ואמץ לעשותו, והבא ליטהר, מן השמים מסייעין אותו". ובשם רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל מובא (שערי רחמים דף ח ע"ב ובעץ החיים אות סג אשר בנפש החיים מהד' רובין): "אמר, כשאדם מכין את עצמו להתפלל או לעשות איזה מצוה לשמה, ויתעורר עצמו לקבל תוספות קדושה, הנה כפי גודל ההכנה וההתעוררות לזה כן ירגיש אח"כ בעצמו התוספת קדושה, כמ"ש קדשנו במצותיך, רק שבסוף [בכת"י רא"ל המצוה] בא לו התוספת קדושה". וראה עוד מהר"ם שיק (פרשת בא).

 

ההתבוננות קודם עשיית המצוה נצרכת למעשה המצוה

ההתבוננות קודם עשיית המצוה נצרכת למעשה המצוה, וכמו שכתב השל"ה (שם): "זו התוכחת מוסר היה מרגלא בפומיה דקדוש ה' אבא מורי זלה"ה (בספר יש נוחלין אזהרת ראיית הנולד), שאל יבהל בשום מעשה הן גדול או קטן, רק ישים עצה בלבו, ויהיה חכם רואה את הנולד, כי כל העושה בחיפזון על הרוב מקולקל, והסימן 'אמרתי בחפזי כל האדם כזב' (תהלים קטז יא), כלומר כשעושה מעשיו 'בחפזי' בלי מתון, אז 'כזב' מלשון (ירמיה טו יח) 'היו תהיה לי כמו אכזב', 'אשר לא יכזבו מימיו' (ישעיה נח יא)".

ובמהר"ל (גור אריה פרשת תולדות) פירש, שיצחק הזהיר את עשו לשחוט יפה, אעפ"י שהיה עשו בחזקת כשרות, לפי שחשש שמא במהירותו למצות כיבוד אב יכשל ולא יבדוק את הסכין היטב.

עה"פ (בראשית יח יט), "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", אומר התנחומא (וירא אות ב): "ילמדנו רבנו מי שנולדו לו שני בנים אחד בערב שבת ואחד בשבת, ושכח ומל של ערב שבת בשבת וכו' מה הוא שיהא חייב". והדברים תמוהים מה עניינה של הלכה זו לפסוק הנ"ל. יש שביאר, שכוונת המדרש לומר, שאם יעשו את המצוות במתינות, בבחינת 'ושמרו דרך ה", לא יבואו לידי מכשול למול את הנולד בערב שבת בשבת (תורת יעקב ח"ב דרוש מט אות יא, וכעי"ז במהר"ם שיק או"ח סי' קמט).

 

המתינות והזריזות אינן סותרות זו לזו

והנה, מידת המתינות ומידת הזריזות נצרכות שתיהן, ומשלימות זו את זו, וכמו שכתב בנהר שלום (לרבי מאיר שלום מפוריסוב זצ"ל): "האדם מישראל צריך שיהיה לו בעבדות השם יתברך השתי מידות הקדושות האלו, זריזות ומתינות ביחד. כי באם יהיה לו מידת הזריזות לבד ולא יהיה לו מידת המתינות גם כן, לא יתכן לקרותו כלל בשם זריזות, אך בשם מהירות, כי בפריחתו יוכל לעשות כמה היזקות ח"ו. ובאם יהיה לו מידת המתינות לבד ולא יהיה לו מידת הזריזות גם כן, לא יתכן לקרותו בשם מתינות, אך בשם עצלות, כי יוכל להפסיד כמה ח"ו בהתרשלותו הלז".

 

ביאור אחד בכמה סגנונות, מצינו במפרשים, כיצד ינהג האדם לשלב בין המידות, שלא יסתור ענין זה – להשתהות ולהמתין עם המצוה, לדין 'זריזין מקדימין למצוות'.

א) יש שחילקו, בין מצוות שעניינם ברור, כגון ההליכה לבית הכנסת ולבית המדרש, שאותם יעשה במהירות ובזריזות. לבין מצוות הצריכות התבוננות, כגון מי שיש לו כיס מלא מעות ורוצה לחלקו לכמה עניים, שלא ימהר לחלק עד שיתבונן מי מן העניים חשוב יותר וזקוק יותר (של"ה שער האותיות אות מם, דברים אחדים לרחיד"א דרוש יד ונפש חיים לרבי חיים פאלאג'י זצ"ל מערכת אות ז סי' ל[5]).

ב) ובארחות צדיקים (שער הזריזות) כתב: "והזריזות, שיהא נעור לבו ויקיץ מחשבותיו ויקלו איבריו למלאכתו, אך לא ימהר בשום ענין. וכל אלו הענינים צריכים חכמה גדולה מתי ימהר ומתי יאחר".

ג) ובשם האדמו"ר מקוצק זצ"ל כתבו (אמת ואמונה אות תקנה. וראה מלבי"ם משלי כא ה): "חזית איש מהיר במלאכתו'. לכאורה אצל מצוה צריך להיות במתינות. ונראה, כי רק ההכנה למצוה צריך להיות במתינות, אבל המצוות עצמן יותר טוב שיהיו במהירות, כדרך הבנאי אם הוא אומן משכיל, יעשה תכנית הבית על הנייר במתינות גדול, שאח"כ בעת המלאכה יכול למהר מלאכתו, וזה אמרו 'במלאכתו' ולא למלאכתו". ובבחינת 'חכמה בגויים תאמין', הביא הצמח צדיק (פי"ח) אימרה של הפילוסוף אריסטו: "היה בושש ומאוחר בלקיחת העצה, ומהיר בדברים המיועצים כבר".

ד) הבנה נוספת בעניינם של הזריזות והמתינות, כתב רבי צדוק מלובלין זצ"ל בספרו צדקת הצדיק (ריש מסכת ברכות), וז"ל: "ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחיפזון, כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחיפזון, ולא פסח דורות (פסחים צו ע"א). מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם, צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה' ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל, ואח"כ שוב ילך במתינות ולאט כדין פסח דורות". וראה עוד חתם סופר מגילה (ו ע"ב).

 

מתינות וזריזות שורשן אחד

דברי החיי אדם המובאים לעיל, ש'ושמרתם את המצות', מורה על מתינות והתבוננות קודם המצוה, צריכים תלמוד. שאמנם נתבאר לעיל שהמתינות והזריזות אינן סותרות, ואף משלימות זו  את זו, מ"מ תמוה, כיצד נלמדות שתיהן מאותו פסוק, שהרי הזריזות נלמדת גם היא מ'ושמרתם את המצות', כדרשת המכילתא (פרשת בא): "ושמרתם את המצות. רבי יאשיה אומר אל תקרא כן אלא ושמרתם את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם בא מצוה לידך עשה אותה מיד".

וצריך לומר, ששני הדברים עניינם אחד, לשמור את המצוה ולא לאבדה, אם ע"י שעושה אותה מיד, ואם בכך שמתבונן ומשתהה בה קודם קיומה.

ושמא ניתן לומר יותר מזה, והוא על פי אימרה של האדמו"ר מקוצק (שיח שרפי קדש ח"ד אות כב), שהמהירות והחיפזון מקורן בעצלות, שמתעצל להתיישב בדעתו. לדבריו נמצא, ששורש החיפזון הוא בעצלות, ואילו ההתבוננות והמתינות שורשן בזריזות. ואולי זו כוונתו של רבינו יונה בפירושו למשלי (כא ה), "שיקדים המחשבה והמתון למעשה הוא מעיקר הזריזות".

מעתה, ברור ומחוור כיצד נלמדים שני דברים הנראים כסותרים, מפסוק אחד, שבאמת לא רק שאינם סותרים וכפי שנתבאר לעיל, אלא שורשם ועניינם אחד.

ומה נעים – שבת אחים יחדיו, הפסוקים בתהילים (קיט נט-ס) שיש בהם גם מענין המתינות וגם מענין הזריזות, "חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך". "חשתי ולא התמהמתי לשמור מצותיך".

 

פחז כמים במעשה בלהה

 

ביאור מדרש פליאה בענין חטאו של ראובן

איתא במדרש (מובא בכתנות אור [לבעל הפנים מאירות] פרשת וישב ובערבי נחל שבת הגדול דרוש א): "הילד איננו, ואני אנה אני בא מחטא של בלהה, מיד וישב ראובן לשקו ולתעניתו"[6]. והוא תמוה, מה ענינה של מכירת יוסף לחטאו של ראובן במעשה בלהה.

 

ונראה בס"ד לפרש, שהנה החטא של מעשה בלהה, נבע ממהירות וחיפזון, וכדברי יעקב בברכתו לראובן (בראשית מט ג), "ראובן בכורי אתה וכו' פחז כמים אל תותר, כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה".

כשבא ראובן אל הבור וראה שהילד איננו, והבין בעצמו שאם היה מזדרז ולא מתמהמה היה יכול להציל את יוסף, קרע בגדיו ואמר: 'הילד איננו ואני אנה אני בא'. כלומר, בכך שהילד איננו, סימן הוא וראיה שחטאי במעשה בלהה שמקורו במהירות וחיפזון הבא מחיסרון בזריזות, וכמו שנתבאר לעיל, עדיין לא מתוקן. בשל כך, שב ראובן הצדיק אל שקו ואל תעניתו, להמשך תיקון החטא[7].

ביאורים אחרים לדברי המדרש, ראה כתנות אור (שם), ערבי נחל (שם), תבואות אדמה (פרשת וישב אות יח), ברכת פרץ (פרשת וישב) ועוד.

 

ואסיים בביאור מדרש (בראשית רבה פד יט) שרעשו עליו המפרשים: "א"ל הקב"ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ואתה [ראובן] פתחת בתשובה תחילה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחילה, ואיזה זה, זה הושע שנאמר (הושע יד ב) 'שובה ישראל עד ה' אלקיך". והקשו המפרשים, וכי ראובן פתח בתשובה תחילה, והלא קין היה הראשון שעשה תשובה, ואחריו אדם הראשון, וכדברי המדרש בבראשית רבה (כב יג): "פגע בו [בקין] אדם הראשון, אמר לו: מה נעשה בדינך. אמר ליה: עשיתי תשובה ונתפשרת. התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע וכו'". וראה גם עירובין (יח ע"ב). וכבר נאמרו על כך תירוצים רבים.

ונראה בס"ד לפרש (אח"כ ראיתי שעיקרי הדברים כתובים בנזר הקדש בראשית רבה פד סי' יט), שחידושו של ראובן בתשובה היה, שעשה תשובה קודם שנענש, שלא כאדם הראשון וקין ששבו לאחר שנגזר עונשם.

וזו כוונת המדרש, 'מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה', היינו תיכף וסמוך לחטא. 'ואתה פתחת בתשובה תחילה', כלומר תחילה לעונש. 'חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחילה, ואיזה זה, זה הושע, שנאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך', שזו היתה קריאתו של הושע הנביא, לשוב קודם העונש, וכדברי המדרש (המובאים ברש"י הושע שם): "תני בשם רבי מאיר שובה ישראל בעוד שהוא ה' במידת הרחמים, ואם לאו א-לוהיך מידת הדין, עד דלא יתעבד סניגוריא קטיגוריא".

ניתן לומר, שראובן בבואו לתקן את מהירותו וחפזונו במעשה בלהה, ששורשו בחיסרון בזריזות, וכנ"ל, הזדרז בתשובה מיד לאחר שחטא, ולא המתין והתעכב בתשובה.

 

[1] בספר תולדות אדם (פ"ו) מסופר על רבי זלמן זצ"ל, אחי רבי חיים מואלוזין זצ"ל, שהיה לומד דיני המצוה קודם עשיית המצוה.

[2] בספרי קבלה (סידור האר"י מהד' קארעץ דף יט ע"א, אור צדיקים סי' ה סעיף א ועוד) מובא, שקודם עשיית המצוה יאמר נוסח "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה וכו'", וכבר נתפשטה אמירתו אצל חסידים ואנשי מעשה.

בספרים הקדושים (שער התפילה לרבי חיים מצ'רנוביץ זצ"ל, מורה באצבע סי' א אות א ועוד) הפליגו בחשיבותה של אמירה זו. וראה חסד לאברהם (מהדו'ק או"ח סי' ט) שכתב שיש לאומרה אף למי שלא בא בסודן של הדברים, עיי"ש דבריו הנפלאים.

לעומת זאת, ידועה ומפורסמת דעתו הנחרצת של הנודע ביהודה (מהדו"ק יו"ד סי' צג) נגד אמירת 'לשם יחוד', והיא משום חששו שמא יקצצו בנטיעות, והיה מקפיד בדבר זה עד כדי כך שלא הסכים לתת לברכה את אתרוגו המהודר לאדם שאמר יה"ר קודם הנטילה (תשובה מאהבה ח"א סי' א).

משום קפידתו של גאון וקדוש זה, היו מגדולי ישראל שנמנעו אף הם מלומר 'לשם יחוד' (ראה שם הגדולים השלם ח"ב דף קכה ע"ב שהעיד על החתם סופר שנמנע מלומר 'לשם יחוד', והוסיף, 'עם כל זה לפעמים היה מקנא באותן האומרים אותו'. וכן מובא  בספרים על רבי חיים מצאנז זצ"ל שלא היה אומר 'לשם יחוד' משום קפידתו של הנוב"י. ועיין שפע חיים דרשות חורש"י שנה תשמ"ב עמ' רמד, שהדברי חיים התבטא בזה"ל: "צודק היה ר' יחזקאל, נכנס לבית המדרש בור ועם הארץ וצועק לשם יחוד, מה זה יחוד, מה זה קוב"ה, ומהו שכינתיה").

אריכות רבה יש בספרים על הנוסח של ה'לשם יחוד', ועל התועלות הנוספות שיש לאומרים אותו (ראה אור לישרים לרבי זרח איידליץ זצ"ל דרוש א ד"ה ולדעתי, שהאומר לשם יחוד קבה"ו עולה המצוה למעלה ואין הס"א יכולים לחטוף מהמצוה, עיי"ש. ומעניין הדבר שבראש ספר זה מתנוססת הסכמתו של הנוב"י). ויש לציין לדבריו של כף החיים (או"ח סי' ס סקי"א), שהזהיר לאומרים נוסח זה, שיאמרוהו בכוונה ולא שיתרגלו ויאמרו בלא דעת ותבונה.

יש להדגיש, שדברי החיי אדם המובאים למעלה, 'וזהו שיסדו לומר 'הנני מוכן ומזומן לקיים וכו", אינם צד במחלוקת הנ"ל, שעיקר קפידתם של שוללי הנוסח, היה על 'יחוד קוב"ה ושכינתיה וכו', שלא יבואו ח"ו לקצץ בנטיעות, ולא על ההכנה וההזמנה למצוה.

[3] במכתב ששלח רבי דב יפה זצ"ל (מובא בלעבדך באמת ח"א עמ' קצא) כותב הוא: "עוד למדנו, שההכנה לעשיית מצוה הינה דבר הכרחי ביותר, שכן אפילו החיי אדם' עצמו שהיה רגיל בהכנה והיה דבק בעבודת בוראו, מעיד על עצמו שלא הצליח לקיים מצוה כראוי באותם מקרים בודדים שבהם לא הכין את עצמו".

[4] בביאור מאור המסילה לספר מסילת ישרים (לרבי אברהם ארלנגר זצ"ל בעל הברכת אברהם) כתב: "חידוש באריכות דברי רבנו שיש הכנה להתבוננות. ונראה שיפסיק כל פעולה אחרת באופן שמוכן עכשיו רק להתבונן, ואחר שהפסיק קצת לגמור בדעתו כל מה שעשה, אז יפנה מחשבתו לגמרי למצוה".

[5] ראה ישרש יעקב (פרשת חיי שרה), שכתב שזו היתה בחינת המטבע של אברהם ושרה, שמצד אחד היה טבוע בה זקן וזקנה ומצד שני בחור ובתולה (ראה בבא קמא צז ע"ב). ללמדנו שפעמים צריכים להשתמש בכח המתינות, בבחינת זקן וזקנה, ופעמים בכח הזריזות, בבחינת בחור ובתולה.

[6] נוסח זה המועתק באחרונים אינו נמצא במדרשים שלפנינו. נוסח דומה יש במדרש לקח טוב (פרשת וישב אות ל), וז"ל המדרש: "וישב אל אחיו ויאמר וגו' ואני אנה אני בא. אמר להם: כסבור הייתי שאמצא תרופה למעשה בלהה ועתה אנה אני בא".

[7] עה"פ (בראשית לז כא) "וישמע ראובן ויצילהו מידם", מבאר הספורנו, שהצלתו של ראובן היתה בהתחזקות במידת המתינות, היינו במניעת המהירות בביצוע העונש, וז"ל: "ויצילהו מידם, במניעת הפועל הפתאומי המוליד מעוות לא יוכל לתקון שיפול בכמוהו גם הצדיק לפעמים, כענין ראובן עם בלהה כאמרו פחז כמים". עפ"י דברי הספורנו יש לומר רובד נוסף בדברי המדרש (בראשית רבה פד יט [הובא ברש"י שם פסוק כט]): "וישב ראובן אל הבור והיכן היה וכו' רבי אליעזר אומר בשקו ובתעניתו", והוא בהקדם מה שביארו בספרים את הגמרא בסוטה (ב ע"א) "כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין", שהרואה אחרים שחטאו, הוא סימן וראיה שהוא עצמו לקוי בחטא זה, ועל כן יש לו להזיר את עצמו מן היין. ראובן שהיה סבור שאחיו ממהרים בביצוע העונש, ואינם מתונים בדין, החליט שהוא סימן לו עצמו שעדיין לא נתקן ממידה זו, ועל כן עסק בתשובה ותענית על מהירותו במעשה בלהה.

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *