בס"ד

בפרשה מסופר כי יהודה שיקר למושל מצרים כי אחיו מת, בלי לדעת כי מושל מצרים הוא יוסף אחיו המת? רש"י שואל כיצד הותר ליהודה לשקר? במאמר השבוע נעסוק מתי מותר לשקר, מתי דוקא חובה לשקר? האם ילד המספר סיפורי כזב עבר על 'מדבר שקר תרחק'? ואולי דוקא המורה המעיר לו כי עבר על 'מדבר שקר תרחק' הוא זה שמשקר? כיצד עלינו לתאר כלה שאין בה יותר מדי מעלות בעיני בעלה? האם זה שקר? מה הדין בשקר לבן? האם שקר תלוי כיצד השומע מבין את הדברים? או כיצד המספר מתכוון? האם אנחנו אמורים לומר לאדם את הדברים שהוא רוצה לשמוע או שמא את האמת האמיתית בכל מחיר? כיצד נענה לאדם ששואל על קרובו האם בחיים? והאם מותר לשקר כדי שלא לצער אותו? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

מתי חובה לשקר? ומתי הדבר אסור?

כיצד הותר ליהודה לשקר?

בפרשה מסופר כי יהודה אמר ליוסף (בראשית מד כ): 'וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן, וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן, וְאָחִיו מֵת, וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ, וְאָבִיו אֲהֵבוֹ'. כלומר יהודה סיפר למושל מצרים – יוסף, שיוסף אחיו של בנימין מת, ונשאלת השאלה כיצד הותר ליהודה להוציא דבר שקר מפיו, בעוד שהוא ידע היטב שיוסף לא מת, אלא נמכר לעבד.

רש"י עמד על כך, וביאר כי מחמת היראה שמא יוסף ידרוש שיביאו גם את האח הנוסף סיפר שהאח הנוסף מת, ואי אפשר להביאו.

יש לציין כי מקור רש"י הוא במדרשים [בראשית רבה (כת"י פרשה צג סי' כ); ילקוט שמעוני (ויגש רמז קנא) שכל טוב (בראשית מד כ)] והם הביאו את הקושיה בלשון: 'אדם כיהודה אומר דבר שאינו ברור' ולא כלשון רש"י: 'מוציא דבר שקר מפיו'.

הכתב והקבלה (בראשית מד כ) עמד על החילוק בין לשון רש"י ללשון המדרש, וביאר את כוונת המדרש שיהודה אמנם הוציא מפיו שיוסף מת, אולם כוונתו היתה למשמעות מיתה בלשון הקודש, הכולל גם אדם שנפל ממדרגתו לדרגה פחותה,  כפי שאמרו חז"ל (ע"ז ה.) ארבעה חשובים כמת: סומא [עוור]; עני; מצורע; מי שאין לו בנים, ובזוהר (נשא קלה:) שכל מי שירד מדרגתו נאמר בו מיתה, ובמדרש (בראשית רבה ר"פ ויחי) נאמר: 'אין מיתה אלא לשון השפלה'.

[בדומה לכך כתבו החיד"א (פני דוד ויגש אות יב) ורבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק ויגש) כי כוונת יהודה היה שאחיו מת, הוא לפי שיהודה הסיק שיוסף כבר בודאי אינו ממשיך את דרך אבותיו [וראה שם מדוע הגיע למסקנה זו] ולכן מבחינה רוחנית הוא מת. ואילו השפת אמת (ויגש תר"מ) כתב שיהודה הרגיש שהם כבר תיקנו את עוון מכירת יוסף, ומשכך היה על יוסף להתגלות אליהם, ומשלא נגלה אמר שאחיו מת, ואכן יהודה צדק בהשערתו ומיד אח"כ יוסף אכן נגלה אליהם].

מכל מקום מדברי המדרשים נראה שהטענה על יהודה לא היה שהוא מוציא שקר מפיו, אלא שאומר דבר שאינו ברור מתוך מטרה להטעות את יוסף, ואף שהוא דיבר אמת, המדרש הקשה שגם דבר אינו מתאים ליהודה. ועל כך ביארה המדרש שרק מחמת הפחד שיוסף ידרוש להביא את האח האבוד, אמר יהודה את הדברים בצורה שהוא יבין שהוא מת.

[ויש להוסיף כי ליהודה היתה מידת של מלכות, ואדם כיהודה מדבר חד וברור, וכפי שנאמר בגמרא (ב"ב ג:) אם מלך אומר שיעקור את ההר הרי הוא עוקר את ההר להעמיד את דיבורו. ובדומה לכך מצינו (עירובין נג:) שמעלתם של בני יהודה שדיבורם צח ומדויק ומוגדר היטב, וכל אדם מבין בדיוק את כוונת דבריהם].

אמנם במדרש אגדה (מהד' בובר מד כ) נאמר: 'אמר לו יוסף 'ראיתו מת', אמר לו 'מת', 'עמדת על קברו', אמר לו 'הין' [כן], 'נתת עפר על עיניו', אמר לו 'לא'. אמר לו יוסף 'ולמה תשקר הנה יוסף אצלי". מבואר שלפי פירוש זה השקר של יהודה שאמר ליוסף שראהו מת, וכי עמד על קברו, והוא שקר גמור. ונראה שכן סבר רש"י.

אולם יש לשים לב כי לדברי מדרש זה, אף שיהודה מחמת היראה ראה צורך לשקר שהוא ראה את יוסף מת, ואף עמד על קברו, מכל מקום כאשר נשאל האם הניח עפר על עיניו, כיון שהרגיש שאף אם לא ישקר המושל המצרי כבר לא יוכל לדרוש ממנו להביא את יוסף, הוא חזר לומר אמת, ולא המשיך בשקר, והדבר מלמד אותנו כי גם כאשר אדם נזקק לשקר, אליו לבדוק כל הזמן מתי הוא יכול לשוב ולדבוק באמת, ולא להתאהב בשקר.

במאמר השבוע נבאר מתי נאמר האיסור 'מדבר שקר תרחק'? מתי יש הנהגה ראויה לומר אמת בכל מחיר? ומתי אין חובה לומר את האמת? ומתי יש אף חובה לשקר? את המאמר נחלק לשנים, השבוע נעסוק על מה נאמר האיסור של מדבר שקר תרחק, ובחלק השני נעסוק בשאר האיסורים והחיובים להצמד לאמת. ולסיום נרחיב בדוגמאות שונות לאור הדברים.

מי לא דיבר אמת המורה או התלמיד?

נפתח באבסורד מסוים, תלמיד סיפר סיפורי דמיונות בכיתה, והמורה נוזף בו בחומרה: 'עברת על מה שכתוב בתורה (שמות כג ז): 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק"! מנהל בית הספר ששמע את הדברים אמר למורה בשקט, מידת האמת מחייבת את המורה לדייק בדבריו, התורה באיסור של 'מדבר שקר תרחק' לא אסרה לספר סיפורי דמיונות, אך מידת האמת הנלמד ממקורות אחרים מחייבת לחנך אותו שלא לספר סיפורי כזב, אולם גם אתה נכשלת בכך, שהרי שיקרת לתלמיד ואמרת לו שהוא עבר על איסור מהתורה של 'מדבר שקר תרחק'. השאלה נשאלת הצדק עם מי? וכיצד ראוי להורה או מורה להגיב במצב כזה?

שיטת הסוברים שמדבר שקר תרחק נאמר רק בממון

היראים (סי' רלה) כתב בפירוש כי הפסוק (שמות כג ז): 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק' מחייב אותנו להתרחק מכל דבר שקר שיוכל לגרום לחברו נזק, וממה שציוותה התורה להתרחק נלמד שגם דברים העלולים בעקיפין לגרום לכך שדין תורה יצא מעוות, אף שכרגע הדיין אינו משקר, והביא שורה של דוגמאות לכך כפי שנדרש בגמרא (שבועות ל:) ויבואו בהמשך. אולם היראים מוסיף שהתורה לא אסרה בפסוק זה לשקר שקר שאינו יכול לגרום לחברו נזק ורעה. ולאור דברי היראים הללו, אכן המנהל צודק, אותו תלמיד לא עבר על איסור של 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק', אף שיש לחנך את התלמיד לדבר אמת, וכפי שנביא בהמשך את המקור והסיבה, על האיסור של: 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק', התלמיד לא עבר. וכפי שהתלמיד לא דקדק בלשונו, לדעת היראים גם המורה לא דקדק בלשונו.

ונראה שזו גם דעת הרמב"ם (מצוה רפא) במנין המצוות שכתב בתוך ביאור האיסור של (שמות כג א) 'לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא', שהתורה הוסיפה אזהרה נוספת על הדיין לשמוע צד אחד בלי נוכחות הצד השני, שנאמר  'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק', וכאשר דיין שומע צד אחד בלי נוכחות הצד השני, ובלי לאפשר לו להגיב מיידית על הדברים, הדיין כבר מקבל דעה ראשונה, והוא כבר אינו אובייקטיבי, ואחר כך כבר יהיה קשה  לו לשנות את דעתו. ועל כך הזהירה התורה את הדיין  'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק'.

ומאידך הרמב"ם לא מנה את 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק' כלאו או עשה בפני עצמו, ובהכרח שהרמב"ם סבר (כפי שכתב בשרש ט) שמדבר שקר תרחק הוא הנהגה ומידה נכונה וראויה לדייני ישראל, ולכן אינה מצוה בפני עצמה.

וכן הרמב"ם בספרו היד החזקה (טוען ונטען פט"ז ה"י; סנהדרין פכ"א ה"ז; פכ"ב ה"ב; פכ"ד ה"ג; עדות פי"ז ה"ו) מנה את האיסור של 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק' רק באופנים שדיין או אדם מוציא ממון שלא כדין ע"י טענה שקרית, עדות שקר, או מעשה הגורם לעוות את דין התורה.

מאידך כאשר הרמב"ם (דעות פ"ב ה"ו) מנה את האיסור לשקר, כתב: 'אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב אלא תוכו כברו, והענין שבלב הוא הדבר שבפה. ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנכרי, וכו'. ואפילו מלה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות'. כלומר כאשר הרמב"ם מונה את האיסור לשקר לגנוב דעת חברו ולפתותו כאילו הוא רוצה בטובתו יותר ממה שהוא באמת רוצה, או לדבר אחד בלב ואחד בפה, וכדומה, הרמב"ם אינו מציין כי נאמר בתורה 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק', ומדבריו משמע שהוא מידה טובה והנהגה טובה שאדם חייב לנהוג בו, אך אינו דבר שנאסר בפירוש בתורה.

יתירה מזו את החובה של אדם לקיים את הבטחותיו שאמר בפיו למרות שהוא לא התחייב בהם על פי דין, מונה הרמב"ם (דעות פ"ה הי"ג) בכלל משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה, אומר על לאו לאו ועל הן הן. ובכלל הדברים אשר אדם שעושה כל המעשים האלו וכיוצא בהן עליו הכתוב אומר (ישעיהו מט ג): 'וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר'.

כמו כן קיימים שיטת ראשונים רבים נוספים שנראה מדבריהם שהם סוברים כן.

הגר"ח קניבסקי (מסכת כותים פירוש מטהר אות ל) הוכיח כן מסוגיות רבות, ונקט כן להלכה, אולם כתב שכל זה רק לגבי העבר, כלומר לספר עלך דברים שקרו בעבר. אך אדם האומר שיעשה דבר מסוים בעתיד, אף שאינו שייך לאיסור של "מדבר שקר תרחק' מכל מקום חייב מהתורה לקיים את דבריו מכח דרשת חכמים שהן שלך צדק ולאו שלך צדק. ובהמשך נדון על כך.

שיטת האוסרים מהתורה כל שקר

אולם הרשב"ץ (זוהר הרקיע מ' נט) כתב כי יש מצות עשה שלא להוציא דבר שקר מפיו בכל ענין שהוא, והותר רק כשצריך לשנות מפני השלום. ונחלק שם על מוני המצוות שלא מנו עשה זה, וציין שחלק מהמונים אכן מנהו כמצוה בפני עצמה.

וכן נראה מדברי הסמ"ג (עשה קז) שמנה בכלל מנין המצוות מצות עשה של 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק', והוא פירט את כל האופנים שבהם שקר גורם הפסד לחברו, אף שאינו משקר כעת, אלא מעשה היכול לגרום שקר, כגון שמיעת צד אחד בלי נוכחות הצד השני. אולם הוא מוסיף כי מותר לשנות בדבר השלום (יבמות סה:), ולערב דעתו עם דעת הבריות [לומר לבריות את מה שהם רוצים לשמוע]. ומדבריו משמע ששקר שאינו יכול לגרום לאיש רעה, ולולי שהוא גורם שלום או מרצה את חברו שישמע מה שברצונו לשמוע, אסור לשקר, והדבר כלול בכלל מדבר שקר תרחק.

וכן יש לדייק מדעת כמה ראשונים שנקטו שיש איסור בכל מקרה.

וכן כתב החרדים (עשה פ"ד אות כו) בפירוש שבכלל מצות עשה של  'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק' לדבר אמת אפילו בסיפור דברים שאינו יכול לגרום נזק ממוני לאיש, ורק במקרה שע"י השקר הוא גורם לשלום בין אנשים, מצוה לשקר.

יתירה מזו במסילת ישרים (פי"א) ובחפץ חיים (שפת תמים פ"ו) מנו את דרגות השקר, ובדרגות השקר החמורות יותר מנו אדם שמבלף ומספר סיפורי כזב ללא כל תועלת, מאהבת השקר והדמיון, ואחר כך מנו את האדם שע"פ רוב אומר אמת, אולם מערב בדבריו מעט שקר או שאינו מדייק בסיפוריו, או משקר לשם שחוק  ועל כך הזהירה התורה 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק', ואילו כשאדם משקר לצורך השגת תועלת ממונית, אף שהוא איסור חמור מנו אותו כדרגת שקר קלה יותר, משום שכאן אדם משקר משום שהוא איבד את הערך לאמירת אמת, ואילו כאן אדם אינו עומד בפני הפיתוי של חמדת הממון וזה גורם לו להכשל בשקר.

וכן נקט החפץ חיים במקומות רבים () להלכה, שכל אמירת דבר שאינו אמת בלי קשר אם גורם בכך נזק, עובר על מצות עשה מהתורה של  'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק'.

ההוכחה שבכל דבר נאמר איסור  'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק'

היראים (סי' קלה) הקשה על שיטתו שהאיסור נאמר רק במקרה והוא מוציא ממון שלא כדין, שהרי בגמרא (כתובות יז.) מובא מחלוקת בית שמאי ובית הלל כיצד יש לשבח כלה בעיני בעלה, בית שמאי סוברים שיש לשבח אותה כמות שהיא, כלומר לומר את המעלות האמיתיות שיש בה כלה, ואם מדובר בכלה לא מוצלחת, והמשבח אינו מכיר מעלה אמיתית שהוא יכול לשבחה, עליו לשתוק, ואילו בית הלל סברו שיש לפרגן לה שהיא כלה נאה וחסודה אף שאינה כזו. עוד מובא בגמרא שבית שמאי טענו לבית הלל שהרי נאמר בתורה  'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק', ובית הלל השיבו לבית שמאי שהרי אדם שקנה דבר, האם מוטל עלינו לשבח את מקחו בפניו או לגנותו בפניו.

ועל כך השיב היראים שגם במקרה זה, הרי הוא מטעה את הבעל שיחשוב על כלתו שיש בה מעלות שאין בה, ויתכן שהדבר יגרום נזק מסוים, ולכן סברו בית שמאי שהוא בכלל האיסור.

בגמרא לא מבואר כיצד בית הלל השיבו לבית שמאי מדוע אין איסור של 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק'. אמנם במסכת כלה (רבתי פ"ט ה"א) מובא שבית הלל סברו שמסתבר שבכל כלה יש מעלות מסוימות, אם היא אינה נאה היא נאה במעשיה, ואם גם אינה במעשיה יש להניח שאבותיה היו נאים וחסודים במעשיהם, ואף שהמשבח אינו מכיר את אבותיה, יש חזקת כשרות שהם היו אנשים כשרים.

במסכת כלה מובא אף תשובתם של בית שמאי, בית שמאי אמרו שאילו היה נאמר בתורה 'משקר תרחק', היה אפשר להבין כדברי בית הלל, אולם ממה שנאמר 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק' נלמד כי כל דיבור של שקר נאסר, ועלינו להיצמד לאמת האבסולוטית בכל מחיר. אולם בית הלל השיבו כי בפסוק נאמר (שמות כג ז): 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג', כלומר מה שהתורה אסרה דיבורי שקר הם רק באופן שהם גורמים לנזק לנקי וצדיק.

הגר"ח קניבסקי (מסכת כותים מטהר אות ל) עומד על כך שנראה כי במחלוקת זו נחלקו בית שמאי ובית הלל, האם התורה אסרה רק שקר הגורם להוצאת ממון שלא כדין, או שכל שקר נאסר. אמנם לדעת הסוברים שגם דיבור של שקר נאסר אלא אם כן הוא מביא תועלת כגון המשקר מפני דרכי שלום, או לצורך קיום מצוה, וכוונת בית הלל שנאסר רק שקר הגורם נזק, או מרגיל את האדם לשקר, אך כאשר אדם חושב על טובת הזולת, אינו מוגדר כשקר שיש להתרחק ממנו.

השבט הלוי (ח"ה סי' ב; ח"ח סי' רפג; דרשות שער קי אות י) לעומת זאת ביאר שדעת בית שמאי שיש גזירת הכתוב שכל שקר נאסר, ואף שכוונתו לאמת, כגון שהוא מתכוון שהיא נאה במעשיה, או נאה במעשי אבותיה, כיון שהדיבור לפי הבנת השומע אינו נכון יש בכך שקר. ואילו בית הלל סוברים שהתורה לא אסרה שקר שהאדם יכול להלביש עליו סיפור אמת, כשהוא נעשה לתועלת. ולכן כתב שגם לשקר מפני הבושה מותר, אף שאינו גורם תועלת לאחר, ובתנאי שיכול לחשוב בלב על פירוש אחר לדברים שהוא אומר, אף שיודע שהשומע יפרש את הדברים בצורה שונה מהאמת.

נעיר כי מאידך במספר סוגיות בגמרא משמע שעל מקרים שונים של שקר אין איסור של מדבר שקר תרחק, אלא רק ענינים שונים, ובכך נעסוק בעזרת השם במאמר של שבוע הבא.

מדוע התירו לשקר כדי לשבח כלה לבעלה?

להלכה הריטב"א (כתובות יז.) כתב שמותר לשקר כיון שהוא דרכי שלום. המהר"ל מפראג (חידושי אגדות כתובות טז: נתיבות עולם נתיב האמת פ"א) ביאר כיון שהחתן בחר בכלתו, בהכרח שבעיניו היא נאה וחסודה, ומשכך מותר לשבח אותה כך. בדומה הפרישה (אה"ע סי' סה אות א) והבית שמואל (סי' סה) כתבו שאין בכך 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק', כיון שהמשבח יכול לחשוב שהיא נאה במעלה מסוימת, וכדומה.

והט"ז (אה"ע סי' סה) כתב שכיון שהחתן לקחה לאשה, בהכרח שכלפיו יש לה חוט של חסד, ולכן ניתן לשבחה כך, ואילו בית שמאי אסרו לעשות כן כיון שהשומעים לא מבינים משמעות זו מהדברים, אך בית הלל סוברים כיון שהכל יודעים שמשבחים את הכלה כפי שהיא בעיני בעלה, אינו נחשב נחשב שקר.

האם מותר לענות לשקר לאדם שקרובו בחיים כדי שלא יצטער

אולם למעשה המהר"ם רוטנברג (הל' שמחות סי' קנב; הובא במרדכי מו"ק רמז תתקלג) כתב שאף שראוי שלא להודיע לאדם שקרוביו ממדינה אחרת נפטרו, שלא לצערו לחינם, אולם במידה והוא שואלו האם קרובי בחיים, אסור לשקר לו שנאמר 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק'. וכן פסקו השלחן ערוך (יו"ד סי' תב סעיף יב) ופוסקים נוספים (כגון חכמת אדם כלל קעא ועוד).

סיכום

לאור הדברים הללו ובין אם כוונת מהר"ם רוטנברג והשלחן ערוך לפסוק כשיטת הסוברים כי 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק', כולל גם סיפור שלכאורה אין בו שום נזק לחבר, ולהיפך הסיבה שהוא משקר הוא לטובת החבר שלא יצטער, ובין אם כוונתם שאמנם אין בכך איסור, והתורה דיברה רק על הוצאת ממון, אולם מכיון שאדם המתרגל לנהוג כן יגיע בסופו של דבר לידי הנהגה של שקר בממון, ראוי לאדם להמנע מלהוציא דבר שקר מפיו גם במקרה זה, ומכך ניתן ללמוד כי מותר למורה להעיר לתלמיד כי בסיפורי כזבים הוא עובר על  'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק', וכפי שפסק השלחן ערוך.