בס"ד

מאמר השבוע עוסק בשאלה איזה חולה מוטל עליו לקיים בו מצוות ביקור חולים? האם אדם שיש לו שבר חייבים לבקרו? האם המצוה היא עד שיסירו לו את הגבס? האם אדם שכואב לו העיניים או הראש, או איבר אחר, חייבים לקיים בו מצות ביקור חולים? מהו בעצם מצוות ביקור חולים? מה הבדל בין ביקור חולים למצוות גמילות חסדים רגילה? מנין נלמד מצות ביקור חולים? מדוע ה' לא ביקר את אברהם אבינו ביומיים הראשונים שלאחר ברית המילה? איזה מבקר חולים פטור ממצות סוכה? ואיזה חייב? מתי המבקר את החולה פטור מהחיוב של תפילה? איזה חולים אסור לבקרם? וכיצד בכל זאת נסייע להם? בשאלות אלו ועוד יעסוק מאמרנו השבוע.

איזה חולה מחייב ביקור חולים?

בגמרא (סוטה יד.) נאמר כי מצות ביקור חולים נלמד ממה שיש חיוב להדבק בדרכו של הקב"ה, וכיון שהתורה מספרת בתחילת הפרשה כי כאשר אברהם אבינו חלה מחמת מילתו בא הקב"ה לבקרו. במאמר השבוע פרשת וירא תשפ"א עסקנו בהרחבה על מצות ביקור חולים, השנה נעסוק בזוית נוספת של המצוה, איזה מיהו החולה שאנחנו מחוייבים לבקר אותו?

חולה באבר אחד

הפרשה כאמור פותחת בפסוק (בראשית יח א): 'וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם' רש"י (שם) מביא את דברי הגמרא (ב"מ פו.) בשם רבי חמא בר חנינא כי הקב"ה בא לקיים מצות ביקור חולים, ובא ביום זה משום שהיה הדבר ביום שלישי למילתו של אברהם אבינו.

המהר"ל מפראג (גור אריה בראשי, יח א) ביאר שהגמרא דקדקה לומר שהמדובר הוא ביום השלישי למילה, משום שביומיים הראשונים של המילה האדם אינו מוגדר כחולה, אלא רק חולי של אבר, ורק ביום השלישי למילה האדם מוגדר כחולה מסוכן, כלומר שהאדם מוגדר כחולה בכל גופו, ולכן יש חיוב לבקר אותו.

המהר"ל מפראג ביאר שביום השלישי הזיהום מחמת המכה מתפשט, והמכה מתחילה להעלות מוגלה, וכן כרישי דם מתחילים להצרר במקום, ולכן ביום השלישי כל הגוף חולה מחמת המילה. [נדגיש כי בימינו עקב תנאי ההיגיינה ואמצעי החיטוי המודרניים רמת הזיהום נמוכה או לא קיימת כלל, והתינוק גם ביום השלישי כבר אינו בהכרח חולה].

בכל אופן מדברי המהר"ל נלמד כי אדם שקיבל מכה באחד מאיבריו גם אם יש לו שבר והוא מגובס וכדומה, כל עוד וכל שאר הגוף מתפקד היטב, ואינו מושפע מהשבר, אין מצות ביקור חולים כלפיו.

הגרי"ח סופר (זרע חיים סי' כ) כתב על דברי המהר"ל שהדברים מופיעים גם בכתבי רבינו האריז"ל (שער המצות פר' ויחי יד:) שכתב שיש חיוב לבקר את החולה כיון שחסר לו שער החמישים, ולכן שכינה מראשתיו, ולכן הוא נופל בחולי על המיטה שהוא מט – ה, כלומר נשאר לחולה רק מ"ט [49] שערים, וה' על ראש המיטה. לא ננסה להבין עניני קבלה שאנחנו לא מוסגלים להבין אולם הגרי"ח סופר מוכיח מדברי האר"י הללו שהוא סובר כמהר"ל שביקור חולים הוא רק בחולה שמחמת החולי הוא שוכב במיטה.

וכן הורה הגרי"ש אלישיב זצוק"ל הלכה למעשה (מצות ביקור חולים [פרבשטיין] פ"ז אות ז) שחיוב ביקור חולים אינו כשאחד מאיבריו חולה, כגון כאב עינים כאב אוזנים שבר וכדומה, ובהמשך נראה באיזה תנאים גם חולי באחד מהאיברים מחייב ביקור חולים.

ההבדל בין ביקור חולים לגמילות חסדים

אולם נשאלת השאלה האם אדם ששבר את ידו או רגלו, גובס ומרגיש מצוין פיזית, אולם הוא אינו יכול לתפעל את הבית, מרותק למיטה או לכורסא בסלון, בודד וחסר חברה, האם אין מצות ביקור חולים באדם זה?

התשובה לכך היא שאמנם בוודאי קיימת מצות גמילות חסדים, כפי שיש חובה לבקר ולסייע לכל אדם במצוקה, ובפרט כאשר אינו יכול לתפקד, אולם המצוה המיוחדת של ביקור חולים לא קיימת במקרה זה.

קיימם כמה הבדלים בין מצוות ביקור חולים למצוה לבקר אדם שכואב או שהוא מוגבל שיש בכך מצוות גמילות חסדים:

א. במצות ביקור חולים נאמר שגם אם יש סכנה קלה למבקר, המבקר חייב לבקר את החולה. הדוגמא שהובאה בגמרא (ב"מ ל:) כאשר אדם שהוא בן מזלו המדויק של החולה מבקרו, הוא נוטל 1/60 מהחולה מהחולה ומעבירו לעצמו, ומכל מקום חייב לבקר את החולה.

ב. במצות ביקור חולים נאמר (נדרים מ.) שהנמנע מלבקר את החולה כאילו שופך דמים, משום שלעיתים החולה נתון במצוקה ואין מי שינקה ויאוורר את החדר, או יעודד את רוחו, או יתפלל עליו, והוא עלול להפטר מהעולם, ולכן בכל חולה חובה עלינו לחשוש שמא זה מצבו, ולבא לבקרו. אולם במקרה והמדובר בשבר או חולי של אבר מסוים, כל שלא ידוע לנו שאם נמנע מלסייע ליהודי זה עלולה לגרום לו סכנה, לא נאמר על מי שנמנע מלגמול חסד שהוא שופך דמים, אף שביטל מצוה חשובה של חסד.

ג. במצות ביקור חולים נאמר הכלל שהעוסק במצוה פטור מהמצוה, דבר שלא נאמר במצות גמילות חסדים, וראה להלן הכללים בזה.

ד. במצוות ביקור חולים נאמרו כמה כללים כיצד עושים זאת, באיזה שעה ביום, מה חובה לדבר עם החולה ועוד. [הלכות אלו התבארו בשולחן ערוך (יו"ד סי' שלה) ועסקנו בהם במאמר השבוע פרשת וירא תשפ"א]. אולם הלכות אלו לא נאמר במי שמסייע לאדם מוגבל עקב שבר או חולי שונה באיבר אחד מהגוף.

קו' הפסקי תשובה מחלצתו חמה

הפסקי תשובה (ח"ב פיטיורסקי, סי' רמב) הביא את דברי המהר"ל הלכה למעשה, אולם בהערה למטה הקשה על סברת המהר"ל, שהרי נאמר בגמרא  (נדרים מא.) שאין מבקרים חולה אלא עם "חלצתו חמה" – הגדרה של חולי כבד שעלה החום וכל הגוף חולה [רש"י והר"ן (שבת קלז.) מפרשים שנחלץ ממנו החולי ע"י החום, תוס' (נדרים מא.) מפרשים שהחום התחזק]. ושואלת הגמרא מה הכוונה, ומבארת הגמרא שהכוונה שאסור לבקר חולה במחלת מעיים, מחלת עיניים וכאב ראש. וביארה הגמרא את הטעם משום שאדם עם שלשול מתבייש ממצבו, ואילו אדם עם מחך עיניים או כאב ראש קשה עליו לדבר, והביקור מטריד אותו.

והקשה הפסקי תשובה לפי המהר"ל מפראג מדוע לא ביארה הגמרא בפשטות שהכוונה שרק חולי גמור ש"חלצתו חמה" מחייב ביקור, ולא חולי מקומי כמו כאב עיניים. [ראה לדוגמא (יבמות עא.) שתינוק ש"חלצתו חמה" אסור למול במשך 7 ימים מאז שהתרפא. אולם אם הוא סבל מכאב עיניים, מיד כשהוא מתרפא מותר למולו].

ובנוסף בגמרא מבואר שבכאב עינים אסור לבקר את החולה רק משום שהדיבור קשה עליו, אך אין בעיה לבקר אותו בלי לגרום לו לדבר. ואכן בשלחן ערוך (יו"ד סי' שלה סעיף ח) נאמר שבמקרים אלו יבקרו את החולה בחדר החיצוני, ויבדקו שיש לו את כל מה שהוא זקוק לו, ויתעוררו להתפלל עליו, בלי להכנס לחדר הפנימי כך שבמקרה של חולי מעיים הוא לא יתבייש, ובמקרה של קושי לדבר הוא לא יצטרך לדבר עם המבקרים.

אמנם נראה כי הגמרא כתבה כי במקרים אלו קיים איסור לבקר את החולה, ואילו המהר"ל דיבר על מצבים שבה אין חיוב של ביקור חולים אך יש מצוה של גמילות חסדים, ולכן לא שייך לפרש את דברי הגמרא במקרה זה משום שאין בכך איסור.

לסיכום: חיוב של ביקור חולים יש רק במקרה והאדם חולה בכל גופו, אולם איסור לבקר יש רק במקרים שבהם לחולה יש קושי או אי נעימות בביקור.

ממתי יש לבקר את החולה

הלכה נוספת נפסקה בשלחן ערוך (יו"ד סי' שלה סעיף א) כי ביומים הראשונים למחלה רק קרובי המשפחה והחברים הקרובים של החולה יבקרו אותו, ואילו מהיום השלישי ואילך על כל הציבור מוטל החובה לבקר את החולה. אמנם אם החולי החמיר כולם מבקרים כבר ביום הראשון.

ונחלקו הפוסקים בטעם הלכה זו, בלבוש (יו"ד סי' שלה סעיף א) משמע שהטעם הוא משום שהוא עדיין אינו חולה עד היום השלישי, ולכן רק החברים הקרובים היכולים לעשות לו נחת רוח נכנסים אליו. אולם החל מהיום השלישי שהוא חולה החיוב מוטל על כולם לבקרו. ואילו הט"ז (יו"ד סי' שלה סק"א) סבר שהטעם הוא משום שאם לא הכביד עליו החולי יש ענין שלא יתפרסם שהוא חולה, משום שהפרסום מזיק שהוא חולה מזיק למזלו של החולה, ורק לאחר שלשה ימים שהדבר כבר התפרסם מצוה על כולם להכנס לבקרו.

למעשה הטעם הראשון תואם את דעתו המהר"ל מפראג כי מצות ביקור חולים הוא רק כאשר האדם חולה, אולם כאשר אינו חולה אלא רק חלש, או שלקה מאחד מאיבריו אין מצות ביקור חולים אלא רק מצות גמילות חסדים המוטלת על חבריו וקרוביו היכולים לשמח אותו.

וכך גם נראה מהרמב"ם (אבל פי"ד ה"ה) שפסק בהלכות ביקור חולים רק את הדין שיש לבקר את החולה מיום השלישי למחלתו והלאה, ותמה הכסף משנה שהרי מקור הלכה זו הוא בירושלמי (פ"ג דפאה ה"ז) ושם נאמר שקרובים וחברים מבקרים מהיום הראשון. אולם אם ההלכה שחברים וקרובים מבקרים ביום הראשון מדין גמילות חסדים, אך החובה של לבקר חולה הוא רק מהיום השלישי, מובן היטב מדוע בהלכות ביקור חולים לא מנה הרמב"ם את ההלכה הזו, ואילו בהלכות גמילות חסדים הדבר פשוט שאם חבר או קרוב לא חש בטוב חובה להכנס ולעודד את רוחו.

מתי יש פטור של עוסק במצוה

במשנה (סוכה כה.): נאמר 'שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה. חולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה'. הגמרא (סוכה כו.) מבארת כי הדין שחולים ומשמשיהם פטורים מהסוכה אינו אמור דוקא בחולה שיש בו סכנה, אלא גם בחולה שאין בו סכנה, ואפילו חולה של כאב עינים או כאב ראש. ומספרת הגמרא כי רבן שמעון בן גמליאל העיד שפעם אחת בהיותו בקיסריה בסוכות חש כאב עינים, ורבי יוסי בריבי התיר לו ולמשמשו לישון מחוץ לסוכה. הגמרא מוסיפה כי אף אדם המצטער פטור מהסוכה, אולם ההבדל בין מצטער לבין חולה הוא כי הפטור של חולה כולל את משמשיו הבריאים, ואילו אדם המצטער אף שהוא פטור מהסוכה, במידה והוא נזקק לאדם שישמש אותו, אותו אדם אינו פטור מלאכול ולישון בסוכה מחמת כך.

הפטור של החולה הוא מצד תשבו כעין תדורו

הראשונים (רבינו יהונתן מלוניל סוכה כו. ד"ה ואפילו; תלמיד הרמב"ן (מהד' בלוי סוכה כו. ד"ה אפילו; הרא"ה סוכה כו. ד"ה אמרי; הריטב"א סוכה כו. ד"ה פרצה; רבינו מנוח הל' סוכה פ"ו ה"ב; קרית ספר שם) ביארו שהפטור של חולה הוא משום שנאמר בתורה שהישיבה בסוכה צריכה כעין הצורה שאדם דר בביתו, ואדם בביתו כאשר הוא חולה עובר יחד עם משמשיו למקום נח יותר או מתאים יותר לתהליך הריפוי אף שאינו בביתו, ולכן זו היא סיבה שגם מהסוכה מותר לצאת. [ראה שערי תשובה (או"ח סי' תרמ סק"ג) בשם השבות יעקב (ח"ג סי' מז)].

הפטור משמשי החולה הוא מצד שלוחי מצוה

מאידך בקובץ שעורים (ח"ב סי' מו סק"א) הוכיח ששיטת הגאונים (מהד' ליק תרכד, סי' נא) שסיבת הפטור הוא משום שמשמשי החולה עסוקים במצווה ולכן הם פטורים מסוכה, ע"פ הכלל שכל העוסק במצוה אחת פטור מלקיים מצוה אחרת. ומסיבה זו הגאונים כתבו שאם החולה אינו יכול להתפלל מחמת החולי, גם משמשי החולה פטורים מתפילה, שהרי הם עסוקים במצוות טיפול וריפוי בחולה. בקובץ שיעורים מבאר שהמצוה היא מה שמבואר בגמרא שאם מצוות השבת אבידה כוללת את השבת ממונו של חבר, כל שכן שהיא כוללת השבת גופו, כולל במקרה ואדם יכול למנוע נזק רפואי לחבירו, או לרפאותו, הוא מחוייב בכך.

בדומה לכך המשנה ברורה נקט להלכה (סי' תרמ סק"ו-ז) : שהחולה עצמו פטור מהסוכה משום שאילו היה חולה כל השנה, היה עוזב את ביתו למקום שהכי יקל עליו את החולי. (רבינו מנוח. שעה"צ סק"ט). ואילו המלווה פטור משום שהוא עוסק במצות ביקור חולים, ולכן הוא פטור מן מצוות סוכה. (לבוש שעה"צ סק"י).

האם משמשי חולי של אבר עוסקים במצוה

ונשאלת השאלה לפי המבואר במהר"ל מפראג שכאב של אבר בודד כגון כאב עיניים אינו נחשב חולה, מדוע משמשי אדם זה נחשבים שהם עוסקי במצוה, ופטורים מהסוכה, והרי מצות ביקור חולים הוא רק כאשר אדם חש בכל גופו ומוגדר כחולה?

למעשה הדבר תלוי במחלוקת האם כאב באחד מאיברי האדם פוטר את משמשיו מהסוכה, שיטת המאירי  (סוכה כו. ד"ה כבר ביארנו) כי כוונת הגמרא לומר שאף שאין סכנה במחלתו, ואף אם אינו מחלה גמורה אלא חש בראשו או בעיניו או בכל אחד משאר איבריו, מכל מקום הוא ומשמשיו פטורים מהסוכה.

ואילו מהר"י עייאש (לחם יהודה סוכה פ"ו ה"ב), כתב שדווקא מיחוש הראש והעין שהם אברים ראשיים בגוף, אבל מיחוש יד או רגל וכדומה אינו פוטר את המשמשים מהסוכה. [וכפי שנאמר בגמרא (שבת יא.): 'כל מיחוש ולא מיחוש ראש', וכן נאמר בגמרא שעל כאב עיניים (ע"ז כח:) מחללים את השבת, משום שהלב תלוי בעיניים, וכאב עיניים עלול להגיע ללב. ולדבריו כוונת הגמרא שדוקא כאב ראש או עיניים נחשב חולי שחובה לבקרו, אך לא מכה בשאר איבריו, וכפי שכתב המהר"ל מפראג.

החילוק בין ביקור חולים למשמשי חולים

אולם יתכן שגם לדעת המאירי ישנו הבדל בין משמשי חולה לביקור חולים, ויש בכך חילוק עקרוני בהבנת המצוה, משום שיש שני חיובים שונים:

• ביקור חולים הוא מלשון ביקורת – וכפי שחכמים כותבים מבקרים את הקרבן, כלומר על המבקר לחקור ולהתבונן מה הוא יכול לעשות להקל את החולה. וכפי שנאמר בהלכה שלאחר שהוא רואה את יסוריו של החולה, מוטל עליו להתפלל לשלומו. וכן מוטל עליו להתבונן האם הכל בסדר אצל החולה, או שמא הוא זקוק שינקו לו את החדר ויאווררו אותו, או ידאגו לו למזון ושתיה. או שהוא זקוק שיעודדו את רוחו. כלומר המצווה אינה בהכרח לסייע לחולה, אלא להיות במקום לוודא שהכל תקין. ומצוה זו קיימת רק כשהאדם מוגדר כחולה ולא כשחש כאב מאחד מאיבריו.
• אולם קיים מצוה שונה, והוא כי קרוביו או חבריו של החולה צריכים לשמש אותו ולסייע בכל מה שנדרש. לנקות לו את חדרו ולהביא לו מזון כמעשה דרבי עקיבא ותלמידו, וכדומה (נדרים מ.). ואילו משמשי החולה הוא רק כשידוע במה יכול לשמשו ולסייע שלא יחלה טפי. ומצוה זו קיימת גם כשאדם סובל סבל רק באחד מאיבריו.

ואכן המשנה ברורה (סי' תרמ ס"ק יא) כתב כי חולה קל כגון חש בעיניו או בראשו הפטור למלווה של החולה מסוכה הוא רק בזמן שהחולה זקוק לאדם המשמש אותו, אך חולה גמור הנמצא בחשש סכנה, הפטור של המלווה מסוכה הוא אף כשהחולה אינו צריך לו, והוא נמצא שם רק כדי שאם יקרה משהו והחולה יצטרך עזרה הוא יהיה זמין.

דוגמא נוספת הוא חולי מעיים שקיים איסור לבקרו (שו"ע יו"ד סי' שלה סעיף ח) או יש חיוב לשמש אותו (שם סעיף י), משום שביקור לשם ביקורת לחוד תעמיד אותו במצב לא נעים, אולם בודאי יש חיוב לטפל ולדאוג לרפואתו למרות האי נעימות של מצבו.

סיכום:

מצות ביקור חולים מהותו להעביר ביקורת על מצבו של החולה, ולוודא שהוא אינו זקוק לדבר מה, וזה כולל לטפל במקום המצאותו כגון נקיון ואוורור, לוודא שדואגים לתזונתו הראויה, לוודא שמצב רוחו טוב, ואם יש צורך לעודד את רוחו, ובפרט להתפלל עליו. מצוה זו קיימת משעה שהכביד החולי על האדם, אך אינו בכאב מקומי, ואף שבר וכדומה, והוא מוטל על כל יהודי באשר הוא, קיום מצוה זו גם פוטר את המבקר ממצות עשה אחרת כגון סוכה או תפילה.

קיימת מצוה אחרת להעניק סיוע לאדם הסובל, וחיוב קיים גם כשאדם אינו מוגדר עדיין כחולה.