שאלה:
האם ניתן להכשיר מדיח כלים בן יומו מחלבי לבשרי ולהפך? יש כאן בבית אבות רק מדיח אחד שעובד. השני מקולקל. אז עד שיתקנו הרי שכל יום אחרי ארוחת בוקר חלבית מכשירים אותו לארוחת צהריים בשרית ולאחר מכן מכשירים שוב לארוחת ערב חלבית. האם זה תקין?
תשובה:
שלום וברכה
זה בכלל לא פשוט [מה רמת חום המים, ואם נחשב כלי ראשון, ואם המים מגיעים היטב לכל מקום וכו'], ובבן יומו לא הייתי מיקל בכך, וגם באינו בן יומו זה תלוי במה מדובר.
ונפרט: באינו בן יומו, את גוף המדיח ניתן להכשיר על ידי הפעלתו על חומו המירבי עם חומרי הניקוי שלו באופן הבא: אם החלק הפנימי של המדיח והמגשים עשויים מנירוסטה או אלומיניום או בשעת הדחק גדול ובמקום הפסד אפילו הם פלסטיק, אפשר להכשיר את המדיח עם המגשים, על ידי שמנקים את כל מדיח ואת כל החריצים, עד שלא נשאר שום לכלוך ממשי, ואחר כך יש להפעיל את המדיח ולעשות שטיפה בדרגת החום הגבוה ביותר שלו. אולם מדיח שתוכו רצוף בפורצלן, אי אפשר להכשירו. [ומה שכתבנו שגם אם יש מגשים פלסטיק אפשר להכשיר, זהו משום שיש כאן הפסד מרובה ולכן מי שרוצה להקל יש לו על מי לסמוך, אבל ראוי לבעל נפש להחמיר ולא להכשיר את המגשים, בודאי לא כאשר ההכשרה היא משום פסח ולא משום בשר בחלב שאז אם לא יכשיר יצטרך לקנות חדש].
מקורות:
בענין הכשרת מדיח כלים עיין בספר הגעלת כלים פי”ג אות רכ”ה ועיין בקובץ מבית לוי ח”א עמוד ל’ ובספר קיצור שולחן ערוך (פפויפר) הלכות הכשרת כלים פרק ז’. כידוע נחלקו הפוסקים אם כלי פלסטיק ניתרים על ידי הגעלה או לא, דעת האג”מ או”ח ח”ב סימן צ”ב שכלי פלסטיק אינם נתרים בהגעלה, אולם דעת המנח”י ח”ג סימן ס”ז שאם אין סיכון שהכלי יתקלקל בהגעלה, כלי פלסטיק ניתרים בהגעלה. וכ”ד החלקת יעקב ח”ב סימן קס”ג ועיין ציץ אליעזר ח”ד סימן ו’ וחזון עובדיה הל’ הגעלה סעיף ז’ ועיין סידור פסח כהלכתו פ”ט הערה 49 בשם הגרי”ש אלישיב. ומכיון שהמגשים עולים הרבה כסף, אפשר להקל במקום הפסד ולסמוך על דעת המקילים.
שו"ת ציץ אליעזר חלק ד סימן ו: דרך הגעלת כלי פלסטיקה (ניילון וכיו"ב) לפסח – שאלה. ב"ה. עכו יום ד' ו' אדר שני תשי"א לקדם ידידי, אישי ומיודעי הרב הגאון הנודע לתהלה בזכותו לברר ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא כש"ת הר"ר אליעזר יהודה וולדנברג שליט"א ירושת"ו ידידי, אלופי ומיודעי! ירשה לי לבקש את חוו"ד דעת תורה בנוגע לכלים של פלסטיקה (ניילון, צללאיד וכיו"ב) והגעלתם לפסח (וגם בשאר ימות השנה, אם נאסרו). פניתי לבית חרשת של פלסטיקה על מדת הדחיסות ואי – בליעת הכלים הללו ותהי תשובתו: החומר הפלסטי הוא בכלל לא נקבובי ובזה דומה הוא לזכוכית. רק אסור להשאיר אותו במים רותחים (במים פושרים אפשר). בעיה זו נתעוררה אצלי עי"ז שהמשגיח בביה"ח הגעיל צלחות אחדות ברותחים כדת וכדין והכלים התקמטו ושנו את צורתם ויצא לי החשש של דלמא חייס עלייהו שבש"ע או"ח תנ"א, ז'. ואז אין להם היתר בהגעלה, ומצד שני ייתכן שאפשר לכללם בכלל דשיעי ולא בלעי ובשטיפה בעלמא סגי להו (שם סי' כ"ו). אמנם הרמ"א ז"ל, דעתו כהיש מחמירין וכן המ"א (ס"ק מ"ט שם) וכן הפמ"ג בסופו ברם בעצמו מתיר בהפ"מ =בהפסד מרובה=. וכ' דברי בעל שיירי כנסת הגדולה (שד"ח אסיפת דינים ה' ל). שאלה זו נוגעת גם למפות – שלחן של ניילון שאי אפשר לכבסן כיבוס רגיל. אם נדון את הכלים ואת המפות כדין כלי זכוכית, נוכל להתירם לדעתי עם שטיפה ורחיצה יסודית במים וסבון (שיש בו שני הדברים גם יחד: פוגם את הטעם ומנקה). אשמח לקבל ממעכ"ת חוות דעתו להלכה ולמעשה. תודתי נתונה לו למפרע שלו בהוקרה ובברכה. ברוך ישר (שליכטר).
תשובה. יום ועש"ק ח' אדר ב' תשי"א לכבוד ידידי הרב הגאון המפורסם לתהלה וכו' כש"ת מוהר"ר ברוך ישר (שליכטר) שליט"א רב העיר עכו.
אחדשה"ט באהבה וכבוד. מכתבו היקר קבלתי תמול בענג רב. ועל אף היותי כעת עסוק מאד בסיום הדפסת ספר חדש מתשובותי שחנני ה', ה"ה: ציץ אליעזר ח"ג. בכל זאת אני מוצא חובה לנפשי לתת זכות בכורה לשאלתו החשובה שהואיל לפנות אלי שאחוה את דעתי העניה עליה בהיות שהיא שאלה חדשה ונוגעת למעשה בימים אלה להורות לעם הדרך אשר ילכו בה בבואם לפני המורה הוראה לשאול המעשה אשר יעשון. והנני נגש עטוף ביראה לענות את הנלענ"ד בזה בעזרת החונן לאדם דעת. ובתוך הדברים אגע גם בדברי כת"ר.
(א) דבר ברור הוא שמדינא דתלמודא דבר שנתבשל בכלי שני הכשרו גם לכל היותר רק בכלי שני כי כלל כללו חז"ל בפסחים ד' ל' ע"ב כבולעו כך פולטו. יתר על כן משמע מתלמודין שאפילו אם לפעמים משתמשין בו בכלי ראשון בכל זאת אזלינן בתר רוב תשמישו של הכלי, כי כן אמרינן בע"ז (ד' ע"ה ע"ב): ת"ר הלוקח כלי תשמיש מן הנכרים דברים שלא נשתמש בהן מטבילין והן טהורין, דברים שנשתמש בהן ע"י צונן כגון כוסות וקיתוניות וצלוחיות מדיחן ומטבילן והם טהורים, דברים שנשתמש בהן ע"י חמין כגון היורות הקומקמוסון ומחמי חמין מגעילן ומטבילן והן טהורין וכו'.
הרי שכוסות וקיתוניות וצלוחיות הואיל ותשמישן התדירי הוא בצונן אף על פי שלא יצויר שלא ישתמשו בהם לפעמים בחמים, או שלא ישאר בהם פירורי חמץ כבושים מעל"ע =מעת לעת=, אזלינן בהו בתר רוב תשמישן וסגי להן בהדחה.
היסוד הראשון מהגמ' בפסחים שם שאמרו כבולעו כך פולטו מצינו ברי"ף שם בפסחים, שמביא מתחילה דין הגמ' דהני סכינא דפיסחא מגעיל להו ולקתייהו ברותחין ובכלי ראשון וכן עץ פרור מגעילו ברותחין ובכלי ראשון משום דכבולעו כך פולטו, ומוסיף ללמד לנו כללא מתוך זה וכותב: נקוט האי כללא בידך דמאני דאעא ומאני דפרזלא ושאר מיני מתכות ובורמי וגללי דאישתמיש בהו חמירא כולה שתא בכלי ראשון צריך למיגעלינהו בכלי ראשון, והני דאישתמש בהו בכלי שני כגון קערות וכיוצא בהן כי שדי עלייהו רותחין בכלי שני ומשהי להו בגווייהו עד דפלטן שפיר דמי דגמרינן להו מגיעולי נכרים דכתיב בהן כל אשר יבא באש תעבירו באש וטהר עכ"ל. וכך פוסק הרמב"ם מפורש בה' חמץ ומצה (פ"ה ה' כ"ג כ"ד), וכן הרא"ש בפ"ב דפסחים שם (סימן ז'). והיינו דמפסוק דכל אשר יבא באש וגו' ילפינן לה להאי כללי דגמ' דכבולעו כך כך פולטו ויוצא לנו מתוך זה ממילא הני דינא דכלי ראשון וכלי שני הנ"ל.
היסוד השני הנ"ל מהגמ' דע"ז שם שאזלינן בתר רוב תשמישו של הכלי מצינו בר"ן על הרי"ף בע"ז שם שפוסק בסכין גדולה שמספיק לה הגעלה ודלא כהירושלמי שמצריך ליבון לפי שכיון שפעמים שצולין בה הויא לה כשפוד, מפני שמגמ' דילן משמע דפליג בזה על הירושלמי וס"ל דאזלינן בכל כלי בתר רוב תשמישו שהרי כוסות וצלוחיות וקיתוניות ששנינו בהן בגמ' מדיחן אי אפשר שלעתים רחוקות לא ישתמש בהו בחמים ואפ"ה סגי להו בהדחה וסכין גדולה ג"כ אף על פי שלפעמים משתמשין בה ע"י האור אין רוב תשמישה בכך. וכך מבאר הר"ן ברי"ף פ"ב דפסחים, ומוסיף שם לענין סכין דמיהו בכלי ראשון בעי דזימנין דמעייל להו בדודא דבשרא והוה לי כעין כפא ואף על פי שבענין זה אין עיקר תשמישו, כיון שפעמים משתמש בו ע"י האור ממש ולפי אותו תשמיש צריך לבון ופעמים שהוא משתמש בו בכלי ראשון ומפני אותו תשמיש צריך הגעלה בכלי ראשון, אף על פי שהרבה פעמים הוא משתמש בו בכלי שני הקילו חכמים הכשר בינוני שהוא לתשמיש אמצעי שלו דהיינו ברותחין ובכלי ראשון, א"נ משום דאגב דוחקא דסכינא בלע טפי החמירו עליו שלא להתירו בכל שני והצריכו כלי ראשון עיין שם. ועיין במג"א באו"ח סימן תנ"א סק"ו ובסברא המחוכמת של הגהת הגרע"א שם. וכן ראיתי מ"ש בדברי המג"א בספר שבילי דוד על או"ח סי' תנ"א עפ"י ההנחה שמדין התלמוד מפורש בכלי שתיה דאזלינן בתר רוב תשמישו ורק מנהג שלנו להחמיר נגד התלמוד בזה עיין שם ואכמ"ל.
אלא שבנוגע ליסוד השני הזה מצינו שישנם מהראשונים החולקים ע"ז וס"ל לחוש גם למיעוט שמשתמשים בכלים, עיין בתוס' ע"ז (ד' ע"ד ע"ב) ד"ה דרש רבא, דס"ל דקערות צריך להגעילן בכלי ראשון משום דפעמים שתוחבים הקערות בתוך הכלי ראשון ותוך יורה מרותחת. ולכאורה יקשה על התוס' מהגמ' דע"ז הנ"ל שמוכח מפורש דאזלינן בתר רוב תשמיש הכלי, אם לא שנאמר שהתוס' פירשו שכל המדובר בגמ' הוא בסוג כלים כאלה שרובא דרובא לא משתמשין בהן בכלי ראשון ולמיעוט דמיעוטא לא חיישינן, ותחיבת הקערות בכ"ר =בכלי ראשון= הוא מיעוט המצוי, או שנאמר כדברי השבילי דוד הנ"ל שמטעם הנראה להם למיגדר מילתא ראוי להחמיר נגד התלמוד בזה, ובמרדכי פ"כ דפסחים (סימן תקע"ד) ראיתי שמביא בשם הראבי"ה שכותב על דברי הגמ' בע"ז הנ"ל דמיהו כוסות של כסף נמי יש לחוש שפעמים מרתיחין בהן יין ופלפל ובשמים אצל האור וצריך להגעילו בכלי ראשון והייתי אומר לענ"ד שאין ראיה מדברי הראבי"ה לאסור גם בקערות מה שלפעמים תוחבים אותם בתוך כלי ראשון כל זמן שאין גם חשש דמיעוטא ששמים אותם פעמים על האש ממש, דיש לומר דמה שחשש הראבי"ה בכוסות כסף הוא משום דלפעמים שמים על האש ממש, וכמו שמדגיש לכתוב יש לחוש שפעמים מרתיחין בהם יין ופלפל ובשמים אצל האור, שכמובן שבכה"ג כח הבליעה חזק בהרבה יותר מתחיבה לתוך כלי ראשון, אלא שמדברי הגהת מיימון בפ"ה מחמת ומצה אות ה' משמע שלא סבר לחלק בכך כי מביא דברי הראבי"ה לענין קערות ע"ש. ועיין ברוקח ה' פסח (סימן רמ"ח) שכותב מפורש להתיר בהדחה גם כוסות של כסף וזהב וכלי מתכות וכלי זכוכית וכלי עצם או של עצים שנשתמש בהן צונן. (כדברי הגהות מיימון הנ"ל בדעת הראבי"ה. מפרש נמי הטור באו"ח סימן תנ"א).
עכ"פ ממקור מחלוקת ראשונים אלה נובע מחלקותם של המחבר והרמ"א באו"ח (סימן תנ"א סעי' ו') שהמחבר פוסק שכל כלי הולכין בו אחר רוב תשמישו הלכך קערות אף על פי שלפעמים משתמשין בהן בכלי ראשון על האש כיון שרוב תשמישן הוא בעירוי שמערין עליהן מכ"ר כך הוא הכשרן, והרמ"א חולק ע"ז ופוסק כהיש מחמירין. וכאן אנו רואין שהרמ"א חילק את דבריו דרגות דרגות. מקודם הוא מביא פיסקא אחת להחמיר להגעיל הקערות בכ"ר, ואח"כ פיסקא שניה שה"ה בכל דבר שיש לחוש שמא נשתמש בו בכ"ר כגון כפות וכדומה לזה, ואח"כ פיסקא שלישית שיש מחמירין להגעיל כל כלי שתיה אף על פי שתשמישן בצונן משום שלפעמים משתמשין בהם בחמין, ולא כלל את דבריו כולהו בחדא מחתא לומר שיש מחמירין בכל אלה. אבל לפי דברי האמורים למעלה אפשר לומר שהרמ"א שיכל את דבריו במתכוין לחלקם מאהדדי לפי חומרת דרגתם, וקדם את החמור חמור, מתחילה הביא להחמיר את החמור יותר דהיינו קערות שהמחבר הזכיר עליהם שלפעמים משתמשין בהם בכלי ראשון על האש, ואח"כ הוסיף להחמיר גם בכפות שאע"פ שלא שמים אותם בשום פעם על האש ממש אבל מכניסין אותם לפעמים בתוך כלי ראשון, וזהו מיעוט המצוי, ולבסוף הוסיף להחמיר על כל כלי שתיה שתשמישן בצונן ולחוש לפעמים שמשתמשין בהם בחמין, ואם נרצה להוסיף לדקדק בדברי הרמ"א יש לעמוד על עוד דקדוק שלענין החומרא בכל כלי שתיה אינו כותב אפילו בלשון של וכן כמו שכותב בפיסקא השניה שהיה משמע שזה המשך הדין, אלא מתחיל בפיסקא מיוחדת בלשון ויש מחמירין להגעיל כל כלי שתיה ואינו מזכיר להגעיל בכלי ראשון ואולי יש לדקדק מזה שכוונת הרמ"א היא בכאן להצריך להן הגעלה אף על פי שתשמישן בצונן אבל אין מעכב בהן שההגעלה שלהן תהיה דווקא בכ"ר, אם לא שנאמר שלשון הגעלה הוא דווקא על כלי ראשון.
(ב) כל זה הוא בנוגע ליסוד השני, אבל בנוגע ליסוד הראשון של כבולעו כך פולטו גם הרמ"א מודה לזה שאין להחמיר יותר, ומשום כך לא הגיה כלום על פסק המחבר בסעיף ה' שפוסק דכלים שנשתמש בהן בחמים כפי תשמישן כך הכשרן אם תשמישן בכ"ר =בכלי ראשון= כגון כף שמגיסין בו בקדירה צריך להכשירן בכלי ראשון ואם תשמישן בכלי שני הכשרן בכלי שני וכלי שמשתמשין בו בעירוי שמערה מכ"ר לא סגי ליה בהכשר דכלי ב' אלא צריך לערות עליו מכ"ר.
יתר על כן מבאר הגר"א בסק"ה שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש הנ"ל לא כתבו להצריך הכשר אלא אקערות שתשמישן על ידי עירוי דאלו ודאי צריכין הכשר ג"כ על ידי עירוי, אבל כלים שנשתמשו בהם בכלי שני שלא על ידי עירוי אינן צריכין הכשר כלל, ומשיג על דברי המחבר הנ"ל בסע' זה שמצריך להן הכשר שאינן אלא להרשב"א, ומצינו בזה שאף הרמ"א סובר כן מעצם הדין, שכותב בתורת חטאת (כלל ל"ג סעי' א') שכן הוא מסקנת רוב הפוסקים דכלי שני אינו מבשל, וכן חוזר וכותב (בכלל נ"ח סעי' י"ב) דאנן קי"ל דכלי שני לא מבליע ולא מפליט אף על פי שהיד סולדת במים, ובספרו המפה ביו"ד סימן ס"ח סעי' י"א וסימן צ"ה סעי' ג' וסימן ק"ה סעיפים ב' ג' פוסק ג"כ הכי מעיקרא דדינא ורק שלכתחילה פוסק שראוי לחוש ע"ש. וזה שפוסק הרמ"א באו"ח (סימן תמ"ז סעי' ג') דיש מחמירין בכלי שני בפסח וטוב להחמיר אם היד סולדת בו, מבאר שם בביאור הגר"א ס"ק י"ח דהיינו דווקא בתוך הפסח גופא משום חומרא דחמץ, אבל קודם פסח שוה לשאר איסורין. ועל פי דברי הגר"א אלה יש לדון במה שמזכיר המנחת יעקב בתורת חטאת שם בסק"ג לומר סברא דחומרא דחמץ שאני ובסוף הספר בקונטרס סולת למנחה בהג"ה לכן המחבר כותב להשיג על מי שרצה להשיג על סברא זו מדברי רמ"א הנ"ל בסי' תמ"ז עיין שם, אבל לפי דברי הגר"א אלה אין ראיה כלל דשם המדובר בפסח גופא, אבל לפני הפסח אין הבדל בין חמץ לשאר איסורין, ועל מה שלא הגיה הרמ"א על דברי המחבר בסי' תנ"א סעי' ה, הנ"ל יש לומר שסמך א"ע על מה שכבר ביאר במקומות האחרים, כמו שמצינו לו כן בהרבה מקומות, וביותר י"ל דמכיון דלכתחילה הרי סובר להחמיר וכאן לכתחילה דמי שהרי אפשר להכשיר ולכן לא השיג, ועפי"ז יתיישב גם דברי המחבר גופא והיינו דכאן כלכתחילה דמי מכיון שאפשר בהגעלה, וכמו שכזה מיישב באמת את דברי המחבר במנחת יעקב שם, ויש להאריך, וכן עיין בשו"ע הגרש"ז (בסימן תנ"א סעי' ל"ג) שמזכיר בתוך דבריו שרבו האומרים שכל הכלים שנבלע בהם איסור ע"י חום כלי שני א"צ הגעלה כלל לפי שחום כלי שני אין בו כח להבליע כלל ע"ש. ומשמע ג"כ שלפני הפסח אינו סובר לחלק בין חמץ לשאר איסורין.
והנה המנחת יעקב שם בכלל ל"ג כותב סברא לומר דלענין פסח הוה תמיד כמו לכתחילה היות דאפשר להשתמש בו אחר פסח. וכן כותב כן ביתר פשיטות בחק יעקב (סימן תנ"א ס"ק ל"ב) עיין שם, אבל נלענ"ד דזהו דווקא על כלי יחידי ובשאפשר לקחת במקום זה כלי אחר להשתמש בפסח, אבל כשהנידון בכלים מרובים והדבר תלוי בהפסד גדול אם במקום אלו יצטרכו לקנות אחרים לפסח בכה"ג נראה שאף המנחת יעקב יודה שבא"א בהגעלה נקרא זה בדיעבד. עיין שם בחק יעקב שמתיר בכלל בדיעבד אם הכשירו כלי שני כהדעה הראשונה, וכן במשנה ברורה ס"ק מ"ז ובשער הציון ס"ק ג' שפוסק כן בשם א"ר ח"י מקו"ח והגר"ז וכותב דאף שהפרמ"ג מפקפק גם לענין דיעבד אבל פשוט דבאינו בן יומו נוכל לסמוך על כל אלו הפוסקים להקל ע"ש, ועיין בספר איסור והיתר בדיני הגעלה וטבילת כלים אות מ"ו שסובר מפורש דבכלי דלאו בר הגעלה כגון כוסות של חרס וכו' מאחר שא"א בהגעלה הוי כדיעבד, ואינו מחלק בזה בלל בין שאר איסורים לפסח אף שהמדובר בההלכה זאת שם הוא בין בשאר איסורין ובין בפסח כדאיתא שם בהדיא, ומשמע שאינו סובר לחלק בזה וגם לענין פסח נקרא זה בדיעבד.
אף ע"י עירוי מביא שם התורת חטאת בכלל ל"ג סעי' ג' בשם רבינו ירוחם דכלי נחושת אינו בולע אא"כ האש הולך תחתיו ולכן אם עירה בשר לתוך כלי חלב של נחושת אין צריך הגעלה ושכתב שכן הסכמת הפוסקים, ועיין שם במנחת יעקב ס"ק ו' שכותב שזהו ג"כ דעת בעל העיטור, ומביא שהרשב"א כתב עליו שאין דבריו נכונים בזה כלל וכן בברכת הזבח מתמיה ג"כ על דין זה שהוא נגד הש"ס והירושלמי, וכן האריך בזה הש"ך בסי' ס"ח ס"ק ל"ג והעלה מש"ס ופוסקים דאף כלי נחשת נאסר ע"י עירוי וצריך הגעלה, ומ"מ מסיק המ"י וכותב דבמקום ה"מ =הפסד מרובה= יש לסמוך על העיטור ור"י להתיר מה שנתבשל בתוכו קודם הגעלה ע"ש, וכן עיין בשו"ת מהרש"ם ח"ב (סימן צ"ח) בנידונו לענין פסח שכותב דאף דהש"ך חולק על רבינו ירוחם ונמשכו אחריו האחרונים הנה מצאתי בספר העמק שאלה על השאילתות פרשת מטות שהאריך לדחות כל ראיות הש"ך והוכיח שגם דעת בה"ג ושאילתות ורב שר שלום גאון ורב נהוראי ושאר גאונים והרי"ף והרמב"ם כדעת רי"ו וסיים שכן עיקר, וא"כ אף דבשאר מיני מתכות אין להקל כדמוכח בש"ס דנדה (ד' י"ג ע"ב) דדוקא של נחושת כמ"ש בספר תפל"מ מהש"ס הנ"ל וכ"ה בתו' מהר"י ברונא סוס"י ל"ט והביא מרש"י שבת (ד' מ"ד) וע' במש"ז א"ח סי' רע"ט סק"ג ג"כ בזה, אבל בנ"ד שהאגן של נחושת יש להקל, וגם בכנפ"י ליו"ד פסק להקל בהפ"מ כדעת רי"ו, עיין שם בהרש"ם, והדברים ארוכים.
(ג) אחרי כל הבירורים האלה נבוא בע"ה לנידוננו, ומתוך ההנחה שהכלים של הפלסטיקה אינו מעורב בהם חומר של כלי חרס. כפי ששמעתי הם נעשים מחומר של אבני פחם וא"כ הרי הם בכלל כלי אבן, ושמם מעיד עליהם, והרי כל הכלים מלבד כלי חרס ניתרים בהגעלה (בכל זאת מן הראוי שיברר כת"ר בהנהלת ביחה"ר לדעת באר היטב מאיזה חומר יסודי נעשים הכלים האלה כי אולי נכלל החומר בכלל כלי נתר עיין בע"ז ד' ל"ג ע"ב וביו"ד סי' קל"ה סעי' ה'. ובערוך ערך חפר וערך נתר. וכן עי' בספר גבול יהודה חיו"ד סימן כ"א עיין שם. ואם יוכל לברר זאת נא להודיעני). ונלך מן הקל אל הכבד.
והנה היות שכפי שתיאר כת"ר בדבריו המה מתקלקלין בהגעלתן בכלי ראשון, נראה פשוט שאפשר להתיר שיכשירו כל סוגי כלים אלה בהתאם לרוב תשמישן, ולא לחוש למיעוט תשמישן, ובפרט שהכשרת הכלים שאנו נוהגים הוא בזמן שכבר אינן בני יומן, והנידון הוא במקום הפ"מ. והיינו שכלים שרוב תשמישן ע"י עירוי כקערות וכדומה יגעילו אותן ג"כ ע"י עירוי באותו האופן שמשתמשין בהן ואינן מתקלקלין, וסוגי כלים שתשמישן ע"י כלי שני יכשירו אותן ג"כ באותו האופן של רוב שימושן, ואותן הכלים שרוב תשמישן כל השנה להשהות בתוכן חמץ מעל"ע =מעת לעת= הכשרתן ע"י מילוי ועירוי ג' ימים, דזה מותר אפילו בכלי חרס וכמו שפוסק השו"ע /או"ח/ (בסימן תנ"א סעי' כ"א) דחביות של חרס שנתנו בהם שכר שעורים מותרים בהגעלה או בעירוי ג' ימים. (ועיי"ש במשנה ברורה ס"ק י"ח שמזכיר בזה דעת הש"ך ביו"ד שבשאר איסורין אין להקל ע"י עירוי ג' ימים אם היה כבוש האיסור בכלי היתר מעל"ע ע"ש) וכן העלה לפסוק החיד"א בספרו טוב עין (סימן י"ח אות פ"ב) עפ"י דברי שו"ע אלה להכשיר ע"י עירוי ג' ימים כדים גדולים וקנקנים שא"א להגעילם ונשרה בהם פירורי חמץ מעל"ע עיין שם, וכן פוסק בשו"ע הגרש"ז בסעי' ע"ב דכלים שרוב תשמישן כל השנה הוא להשהות משקה חמץ בתוכם מעל"ע או יותר כגון חבית וכדים של שכר צריך להכשירים ע"י מילוי ועירוי או ע"י הגעלה בכלי ראשון.
והמפות שלחן של ניילון היות שנזהרים לא להשים חם ובפרט חום של כלי ראשון נלפענ"ד שסגי בהם שטיפה יסודית באופן הנאות להם, עיין במג"א בסימן תמ"ז ס"ק ט' שכותב דאם נשפך מכלי שני על צונן אין להחמיר כלל, וכן במ"ש שם הרמ"א דבאין היד סולדת לא מקרי כלי שני, ולכן בודאי דאין לחוש מה שעובר איזה חום מהצלחות ששמים על המפות או מה שנשפך לפעמים וסגי בשטיפה יסודית כנ"ל ובפרט שהמפות שיעי ואין בהם שום נקבים שפירורים יכנסו שם.
(ד) נשאר לנו לברר עוד בנוגע לכלי פלסטיקה שרוב תשמישן בכלי ראשון ככפות וכדומה שכפי שמזכיר כת"ר הרי זה דומה לפסק השו"ע /או"ח/ (בסימן תנ"א סעי' ו') שפוסק: יש מי שאומר דכפות העשויות מקרן אין להם תקנה בהגעלה דכיון שמתקלקלין במים חמים חיישינן דלמא חייס עלייהו.
והנה האמת אגיד שלא זכיתי לפענ"ד להבין הלכה זאת (ואין ח"ו בכוונתי לערער חלילה על פסק השו"ע ובפרט שהוא מוסכם כנראה מכל הפוסקים, והנני רק כמתלמד ובא), דכמו שאמרינן שיחוס עלייהו להכניסן ברותחין הרי כמו כן חס עלייהו ג"כ שלא להכניסן ברותחין כל השנה בשעת השתמשו בהם ועכ"פ ברוב הפעמים שמשתמש בהם, וא"כ מדוע לא נימא שבאותו האופן שהשתמש בהם כל השנה באותו האופן יגעילן גם כעת, וכבולעו כך פולטו, ובשלמא על הרמ"א שלא הגיה ע"ז ניחא לי שפיר והוא דלשיטתו אזיל שפסק בסעיף הקודם שלא אזלינן בתר רוב תשמישו ולכן חיישינן למיעוטא שאולי הכניס לפעמים מתוך שכחה אגב ההשתמשות לתוך כלי ראשון ועכשיו יחוס עליהם להגעילן באופן זה, ונאמר שיסבור שזה מעכב אפילו בדיעבד, אבל על המחבר תיקשי כי הרי פוסק מפורש בסעי' הקודם שהולכין בתר רוב תשמישם. וכבר עלה בדעתי מחשבה שאולי כוונת הב"י בזה דיש מי שאומר כן אבל ליה לא ס"ל, דומיא שראיתי בגט פשוט בה' גיטין (סימן קכ"ט ס"ק קכ"ד) שכותב על מה שפוסק המחבר שם: ושם הלל יש מי שאומר שיש לכותבו מלא ביו"ד /בי'/, מבלי להביא מי שחולק ע"ז, וכותב ע"ז הגט פשוט דר"ל יש מי שאומר כן ולא ס"ל למרן כן עיין שם. וכמו שהגט פשוט מוכיח שם כן מדברי הב"י בבד"ה שם ע"ש, כן יש להוכיח זה גם כאן ממה שהב"י בטור על זה שהטור מביא דין זה בשם ספר המנהיג, מוסיף וכותב כ"כ הכלבו וכתב שיש מי שחולק בדבר ע"ש, והיינו שכוונתו שאין הפסק הזה ברור.
ועיינתי בגוף ספר הכלבו וראיתי שמוסיף וכותב על הדין הזה והר"ש ז"ל כתב דכבולעו כך פולטו וכמו שחס עליהן כל השנה ואין מכניסין אותם בתוך כלי רותח שלא יתקלקלו עכ"ל ויש בדבריו חסרון מילים ואולי צ"ל וכמו כן חס עליהן כל השנה, אבל ברור שכוונתו כדברי הנ"ל שכמו שחס עליהן עכשיו כן הרי חס עליהן כל השנה ובאופן שמשתמש בהן כל השנה הרי יכול באותו האופן להגעילן גם עתה וכבולעו כך פולטו.
ואם כי כפי שכתבנו לא עולה על דעתנו חלילה כלל וכלל לערער על פסק זה, אבל יש מקום לצרף דברינו אלה בתור סניף נוסף עם שאר הצדדים שיש לדון בו בנידוננו.
והוא. ראשית מה שדן כת"ר לתת לזה דין כלי זכוכית על פי עדות המומחה שהחומר הפלסטי הוא בכלל לא נקבובי וממילא אפשר לכוללם בכלל דשיעי לא בלעי, אם כי לפענ"ד אי אפשר לסמוך להתיר משום זה בלבד. פוק חזי כמה דיותות נשפכו בדברי הפוסקים על כלי הפארפור. (פארצעלאן /חרסינה/) מכח הטענה של דשיעי ולא בלעי, והכריעו וכן פשט המנהג להחשיבם ככלי חרס, וכן על קדרות הברזל שמצופות בהיתוך מבפנים וג"כ מכח הטענה הנ"ל של דשיעי ונטו גדולי הפוסקים ובראשם משה ספרא רבא החתם סופר ז"ל להצריכם ליבון קל, עיין מכל זה בשדי חמד מערכת ה' באסיפת דינים אותיות כ"א כ"ב ל' עיין שם. איברא דבשם הנידונים משום חשש כלי חרס, אבל מצד שני בנידוננו הרי הנידון להתיר אף מבלי הגעלה, גם בעיני ראיתי צלחת – ניילון שהיה מונח בתוכו לימון שלם והריח מתוכו ריח חריף של הלימון ואף אחרי השטיפה במים צוננים, ובכלי זכוכית אין זה, לכן אני אומר דמשום זה לבד אין לקבוע מסמרות להתיר בלי הגעלה.
אלא דיש לענ"ד להוסיף על כל זה יסוד להתיר אותן שרוב תשמישן בכלי ראשון על ידי מילוי ועירוי ג' ימים, והוא היות שלא משימים אותם בשום פעם בכלי ראשון על האש ממש מכח חשש הקילקול. ומשום זה היה אולי מקום להתיר גם בההיא דכפות העשויות מקרן דשו"ע סעי' ז' הנ"ל, ואולי באמת כוונת השו"ע לאפוקי רק שאין להם תקנה בהגעלה אבל ע"י מילוי ועירוי ג' ימים יש להם תקנה, ויסוד דברי להתיר באופן זה שלא הושם בתשמישן על האש על ידי מילוי ועירוי ג' ימים הוא עם מה שראיתי בשו"ע הגרש"ז (בסימן תנ"א סעי' ע"ד) שפוסק להתיר להשתמש בפסח בכלי כסף שהיתוך הזכוכית בצד החיצון ע"י הגעלה או ע"י מילוי ועירוי, והנה ברמ"א בשו"ע בסעי' כ"ו נפסק רק בסתמא שאבל מבחוץ אינו מזיק, ועיין בהגהת הגרע"א שמזכיר בהסברו רק שלכן מותרין בהגעלה, וכן מסביר המשנה ברורה בס"ק קנ"ט שאין משתמשין בכלים חשובים כאלו ברותחין אצל האש שניחוש דעי"ז נבלע חמץ בכל הכלי וע"י עירוי שעירו לתוכה רותחין הא אינו מבליע רק כדי קליטה =בהפסד מרובה= ולא נכנס בליעת החמץ לתוך הזכוכית כלל ולכן מהני הגעלה כשאר כלי מתכות, ואינם מזכירים כלל שיועיל לזה גם עירוי, ואילו מדברי הגרש"ז אנו לומדים מפורש שסובר שמועיל לזה גם מילוי ועירוי אף על פי שהשימוש לתוכן לא היה בצונן ע"י כבישה כי אם על ידי עירוי רותחין לתוכן, וצ"ל שהתיר כן או מפני שרק לפעמים עירוי לתוכן חמץ רותח, או מפני שזה בא רק ע"י עירוי ולא בכלי ראשון ממש, דאל"כ לא היה מתיר ע"י מילוי ועירוי וכמו שפוסק בעצמו בסעי' ס"א דכלים שנבלע בהם איסור ע"י חמין או ע"י חריפות אין מועיל להן אלא הגעלה או ליבון ורק כשנבלע בהן האיסור בצונן ע"י כבישה מעל"ע =מעת לעת= הוא נפלט ג"כ בצונן ע"י מילוי ועירוי ע"ש. וכמו כן עיין בחיי אדם בה' פסח (כלל קכ"ה סעי' כ"ב) שאף שפוסק שהמנהג להחמיר בכלי זכוכית שלא מועיל להם אפילו הגעלה בכל זאת פוסק להתיר במקום שאין בנמצא כלי זכוכית ואין כוסות ושאר כלים להתירם ע"י מילוי ועירוי ג' ימים ואפילו אם נשתמשו בהם בחמין (ואזכיר בזה שמה שכותב כת"ר שפהרמ"ג /שהפרמ"ג/ מסכים להתיר כלי זכוכית בהפ"מ =בהפסד מרובה= ע"י שטיפה, הנה עיינתי בפרמ"ג וראיתי במשבצות סק"ל שדעתו להתיר בהפ"מ רק בנשתמשו בו ע"י צונן כבוש אבל בנשתמשו בחמים אין דעתו להתיר בלא הגעלה אף בהפ"מ), וכן ראיתי בספר זכות לאברהם ח"א האו"ח אות פ' לסימן תנ"א שכותב שהנכון לעשות לקנקנים של מים ושכר וכן לצלוחיות של זכוכית עירוי ג' ימים ואז יוצא מכל מיני ספק ע"ש (ואמנם זה חידוש לומר שיוצא בזה מכל מיני ספק והיינו אף לספק שלא יועיל אפילו הגעלה, ואולי יתכן זה לפי דעת הרמב"ן דמילוי ועירוי עדיף בהגעלה, עיין בטור יו"ד סימן קל"ה ובש"ך ביו"ד שם ס"ק ל"ג, וכן בט"ז שם בסימן קל"ח סק"ז, וכן בט"ז באו"ח סימן תנ"א ס"ק כ"ג ובפרמ"ג, ויש להאריך). ואזכיר מה שקשה לכאורה דברי הרוקח בה' פסח סי' רנ"ח שכותב כלי מזופף שקיבל חמץ די לו בעירוי ג' ימים ואם אינן מזופפים מגעילן. ע"ש. וקשה הא מזופפין חמירי יותר כמבואר בע"ז ד' ל"ג וביו"ד סי' קל"ה, ויש לעיין כעת.
ולכן משום כל הנ"ל נלפענ"ד שיש להתיר כלי הפלסטיקה שרוב תשמישן ע"י כלי ראשון שיגעילו אותן באופן תשמישן הרגיל בכל השנה, ואי משום שמא ברוב פעמים השתמשו בדרך תשמישן באופן שכעת יש לחוש דילמא חייס בהשים אותן בתוך רותחין כאלה שמעלין אבעבועות בעמדן ע"ג האש, ואי אפשר לשער איך שהיה תשמישן בדיוק בכל ימות השנה, יש אח"כ להכשירן גם ע"י מילוי ועירוי ג' ימים, בצירוף כל היסודות הנ"ל ובצירוף שהמה כבר אינן בני יומן ונטל"פ =ונותן טעם לפגם=. וכאמור אחרי הבירור שלא נעשים מחומר של כלי חרס. וכן צריך לברר ע"ד כלי – ניילון הצבועים בצבע אם אין בהם תערובת חמץ. וכן המפות שמריח מהם ריח חזק של לאק או ספירט אם אין בהם תערובת חמץ.
ויש להוסיף להזכיר שאם אפשרי הדבר, דהיינו שלא יתקלקלו אם יעשו באופן שאזכיר, ונקל הדבר ביותר, אפשר גם להורות להגעילם בכלי ראשון שאינו עומד כבר על האש אבל רותח. וכמו שמובא בשו"ע הגרש"ז בסימן תנ"א סעי' י"ד, וכן פוסק בשו"ת עין יצחק חיו"ד (סימן י"ג) עיין שם. והנלפענ"ד כתבתי. והנני בזה ידידו דוש"ת באה"ר ומברכו בכל מילי דמיטב. בברכת פורים שמח אליעזר יהודא וולדינברג.
תשובה. יום ועש"ק ח' אדר ב' תשי"א לכבוד ידידי הרב הגאון המפורסם לתהלה וכו' כש"ת מוהר"ר ברוך ישר (שליכטר) שליט"א רב העיר עכו.
אחדשה"ט באהבה וכבוד. מכתבו היקר קבלתי תמול בענג רב. ועל אף היותי כעת עסוק מאד בסיום הדפסת ספר חדש מתשובותי שחנני ה', ה"ה: ציץ אליעזר ח"ג. בכל זאת אני מוצא חובה לנפשי לתת זכות בכורה לשאלתו החשובה שהואיל לפנות אלי שאחוה את דעתי העניה עליה בהיות שהיא שאלה חדשה ונוגעת למעשה בימים אלה להורות לעם הדרך אשר ילכו בה בבואם לפני המורה הוראה לשאול המעשה אשר יעשון. והנני נגש עטוף ביראה לענות את הנלענ"ד בזה בעזרת החונן לאדם דעת. ובתוך הדברים אגע גם בדברי כת"ר.
(א) דבר ברור הוא שמדינא דתלמודא דבר שנתבשל בכלי שני הכשרו גם לכל היותר רק בכלי שני כי כלל כללו חז"ל בפסחים ד' ל' ע"ב כבולעו כך פולטו. יתר על כן משמע מתלמודין שאפילו אם לפעמים משתמשין בו בכלי ראשון בכל זאת אזלינן בתר רוב תשמישו של הכלי, כי כן אמרינן בע"ז (ד' ע"ה ע"ב): ת"ר הלוקח כלי תשמיש מן הנכרים דברים שלא נשתמש בהן מטבילין והן טהורין, דברים שנשתמש בהן ע"י צונן כגון כוסות וקיתוניות וצלוחיות מדיחן ומטבילן והם טהורים, דברים שנשתמש בהן ע"י חמין כגון היורות הקומקמוסון ומחמי חמין מגעילן ומטבילן והן טהורין וכו'.
הרי שכוסות וקיתוניות וצלוחיות הואיל ותשמישן התדירי הוא בצונן אף על פי שלא יצויר שלא ישתמשו בהם לפעמים בחמים, או שלא ישאר בהם פירורי חמץ כבושים מעל"ע =מעת לעת=, אזלינן בהו בתר רוב תשמישן וסגי להן בהדחה.
היסוד הראשון מהגמ' בפסחים שם שאמרו כבולעו כך פולטו מצינו ברי"ף שם בפסחים, שמביא מתחילה דין הגמ' דהני סכינא דפיסחא מגעיל להו ולקתייהו ברותחין ובכלי ראשון וכן עץ פרור מגעילו ברותחין ובכלי ראשון משום דכבולעו כך פולטו, ומוסיף ללמד לנו כללא מתוך זה וכותב: נקוט האי כללא בידך דמאני דאעא ומאני דפרזלא ושאר מיני מתכות ובורמי וגללי דאישתמיש בהו חמירא כולה שתא בכלי ראשון צריך למיגעלינהו בכלי ראשון, והני דאישתמש בהו בכלי שני כגון קערות וכיוצא בהן כי שדי עלייהו רותחין בכלי שני ומשהי להו בגווייהו עד דפלטן שפיר דמי דגמרינן להו מגיעולי נכרים דכתיב בהן כל אשר יבא באש תעבירו באש וטהר עכ"ל. וכך פוסק הרמב"ם מפורש בה' חמץ ומצה (פ"ה ה' כ"ג כ"ד), וכן הרא"ש בפ"ב דפסחים שם (סימן ז'). והיינו דמפסוק דכל אשר יבא באש וגו' ילפינן לה להאי כללי דגמ' דכבולעו כך כך פולטו ויוצא לנו מתוך זה ממילא הני דינא דכלי ראשון וכלי שני הנ"ל.
היסוד השני הנ"ל מהגמ' דע"ז שם שאזלינן בתר רוב תשמישו של הכלי מצינו בר"ן על הרי"ף בע"ז שם שפוסק בסכין גדולה שמספיק לה הגעלה ודלא כהירושלמי שמצריך ליבון לפי שכיון שפעמים שצולין בה הויא לה כשפוד, מפני שמגמ' דילן משמע דפליג בזה על הירושלמי וס"ל דאזלינן בכל כלי בתר רוב תשמישו שהרי כוסות וצלוחיות וקיתוניות ששנינו בהן בגמ' מדיחן אי אפשר שלעתים רחוקות לא ישתמש בהו בחמים ואפ"ה סגי להו בהדחה וסכין גדולה ג"כ אף על פי שלפעמים משתמשין בה ע"י האור אין רוב תשמישה בכך. וכך מבאר הר"ן ברי"ף פ"ב דפסחים, ומוסיף שם לענין סכין דמיהו בכלי ראשון בעי דזימנין דמעייל להו בדודא דבשרא והוה לי כעין כפא ואף על פי שבענין זה אין עיקר תשמישו, כיון שפעמים משתמש בו ע"י האור ממש ולפי אותו תשמיש צריך לבון ופעמים שהוא משתמש בו בכלי ראשון ומפני אותו תשמיש צריך הגעלה בכלי ראשון, אף על פי שהרבה פעמים הוא משתמש בו בכלי שני הקילו חכמים הכשר בינוני שהוא לתשמיש אמצעי שלו דהיינו ברותחין ובכלי ראשון, א"נ משום דאגב דוחקא דסכינא בלע טפי החמירו עליו שלא להתירו בכל שני והצריכו כלי ראשון עיין שם. ועיין במג"א באו"ח סימן תנ"א סק"ו ובסברא המחוכמת של הגהת הגרע"א שם. וכן ראיתי מ"ש בדברי המג"א בספר שבילי דוד על או"ח סי' תנ"א עפ"י ההנחה שמדין התלמוד מפורש בכלי שתיה דאזלינן בתר רוב תשמישו ורק מנהג שלנו להחמיר נגד התלמוד בזה עיין שם ואכמ"ל.
אלא שבנוגע ליסוד השני הזה מצינו שישנם מהראשונים החולקים ע"ז וס"ל לחוש גם למיעוט שמשתמשים בכלים, עיין בתוס' ע"ז (ד' ע"ד ע"ב) ד"ה דרש רבא, דס"ל דקערות צריך להגעילן בכלי ראשון משום דפעמים שתוחבים הקערות בתוך הכלי ראשון ותוך יורה מרותחת. ולכאורה יקשה על התוס' מהגמ' דע"ז הנ"ל שמוכח מפורש דאזלינן בתר רוב תשמיש הכלי, אם לא שנאמר שהתוס' פירשו שכל המדובר בגמ' הוא בסוג כלים כאלה שרובא דרובא לא משתמשין בהן בכלי ראשון ולמיעוט דמיעוטא לא חיישינן, ותחיבת הקערות בכ"ר =בכלי ראשון= הוא מיעוט המצוי, או שנאמר כדברי השבילי דוד הנ"ל שמטעם הנראה להם למיגדר מילתא ראוי להחמיר נגד התלמוד בזה, ובמרדכי פ"כ דפסחים (סימן תקע"ד) ראיתי שמביא בשם הראבי"ה שכותב על דברי הגמ' בע"ז הנ"ל דמיהו כוסות של כסף נמי יש לחוש שפעמים מרתיחין בהן יין ופלפל ובשמים אצל האור וצריך להגעילו בכלי ראשון והייתי אומר לענ"ד שאין ראיה מדברי הראבי"ה לאסור גם בקערות מה שלפעמים תוחבים אותם בתוך כלי ראשון כל זמן שאין גם חשש דמיעוטא ששמים אותם פעמים על האש ממש, דיש לומר דמה שחשש הראבי"ה בכוסות כסף הוא משום דלפעמים שמים על האש ממש, וכמו שמדגיש לכתוב יש לחוש שפעמים מרתיחין בהם יין ופלפל ובשמים אצל האור, שכמובן שבכה"ג כח הבליעה חזק בהרבה יותר מתחיבה לתוך כלי ראשון, אלא שמדברי הגהת מיימון בפ"ה מחמת ומצה אות ה' משמע שלא סבר לחלק בכך כי מביא דברי הראבי"ה לענין קערות ע"ש. ועיין ברוקח ה' פסח (סימן רמ"ח) שכותב מפורש להתיר בהדחה גם כוסות של כסף וזהב וכלי מתכות וכלי זכוכית וכלי עצם או של עצים שנשתמש בהן צונן. (כדברי הגהות מיימון הנ"ל בדעת הראבי"ה. מפרש נמי הטור באו"ח סימן תנ"א).
עכ"פ ממקור מחלוקת ראשונים אלה נובע מחלקותם של המחבר והרמ"א באו"ח (סימן תנ"א סעי' ו') שהמחבר פוסק שכל כלי הולכין בו אחר רוב תשמישו הלכך קערות אף על פי שלפעמים משתמשין בהן בכלי ראשון על האש כיון שרוב תשמישן הוא בעירוי שמערין עליהן מכ"ר כך הוא הכשרן, והרמ"א חולק ע"ז ופוסק כהיש מחמירין. וכאן אנו רואין שהרמ"א חילק את דבריו דרגות דרגות. מקודם הוא מביא פיסקא אחת להחמיר להגעיל הקערות בכ"ר, ואח"כ פיסקא שניה שה"ה בכל דבר שיש לחוש שמא נשתמש בו בכ"ר כגון כפות וכדומה לזה, ואח"כ פיסקא שלישית שיש מחמירין להגעיל כל כלי שתיה אף על פי שתשמישן בצונן משום שלפעמים משתמשין בהם בחמין, ולא כלל את דבריו כולהו בחדא מחתא לומר שיש מחמירין בכל אלה. אבל לפי דברי האמורים למעלה אפשר לומר שהרמ"א שיכל את דבריו במתכוין לחלקם מאהדדי לפי חומרת דרגתם, וקדם את החמור חמור, מתחילה הביא להחמיר את החמור יותר דהיינו קערות שהמחבר הזכיר עליהם שלפעמים משתמשין בהם בכלי ראשון על האש, ואח"כ הוסיף להחמיר גם בכפות שאע"פ שלא שמים אותם בשום פעם על האש ממש אבל מכניסין אותם לפעמים בתוך כלי ראשון, וזהו מיעוט המצוי, ולבסוף הוסיף להחמיר על כל כלי שתיה שתשמישן בצונן ולחוש לפעמים שמשתמשין בהם בחמין, ואם נרצה להוסיף לדקדק בדברי הרמ"א יש לעמוד על עוד דקדוק שלענין החומרא בכל כלי שתיה אינו כותב אפילו בלשון של וכן כמו שכותב בפיסקא השניה שהיה משמע שזה המשך הדין, אלא מתחיל בפיסקא מיוחדת בלשון ויש מחמירין להגעיל כל כלי שתיה ואינו מזכיר להגעיל בכלי ראשון ואולי יש לדקדק מזה שכוונת הרמ"א היא בכאן להצריך להן הגעלה אף על פי שתשמישן בצונן אבל אין מעכב בהן שההגעלה שלהן תהיה דווקא בכ"ר, אם לא שנאמר שלשון הגעלה הוא דווקא על כלי ראשון.
(ב) כל זה הוא בנוגע ליסוד השני, אבל בנוגע ליסוד הראשון של כבולעו כך פולטו גם הרמ"א מודה לזה שאין להחמיר יותר, ומשום כך לא הגיה כלום על פסק המחבר בסעיף ה' שפוסק דכלים שנשתמש בהן בחמים כפי תשמישן כך הכשרן אם תשמישן בכ"ר =בכלי ראשון= כגון כף שמגיסין בו בקדירה צריך להכשירן בכלי ראשון ואם תשמישן בכלי שני הכשרן בכלי שני וכלי שמשתמשין בו בעירוי שמערה מכ"ר לא סגי ליה בהכשר דכלי ב' אלא צריך לערות עליו מכ"ר.
יתר על כן מבאר הגר"א בסק"ה שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש הנ"ל לא כתבו להצריך הכשר אלא אקערות שתשמישן על ידי עירוי דאלו ודאי צריכין הכשר ג"כ על ידי עירוי, אבל כלים שנשתמשו בהם בכלי שני שלא על ידי עירוי אינן צריכין הכשר כלל, ומשיג על דברי המחבר הנ"ל בסע' זה שמצריך להן הכשר שאינן אלא להרשב"א, ומצינו בזה שאף הרמ"א סובר כן מעצם הדין, שכותב בתורת חטאת (כלל ל"ג סעי' א') שכן הוא מסקנת רוב הפוסקים דכלי שני אינו מבשל, וכן חוזר וכותב (בכלל נ"ח סעי' י"ב) דאנן קי"ל דכלי שני לא מבליע ולא מפליט אף על פי שהיד סולדת במים, ובספרו המפה ביו"ד סימן ס"ח סעי' י"א וסימן צ"ה סעי' ג' וסימן ק"ה סעיפים ב' ג' פוסק ג"כ הכי מעיקרא דדינא ורק שלכתחילה פוסק שראוי לחוש ע"ש. וזה שפוסק הרמ"א באו"ח (סימן תמ"ז סעי' ג') דיש מחמירין בכלי שני בפסח וטוב להחמיר אם היד סולדת בו, מבאר שם בביאור הגר"א ס"ק י"ח דהיינו דווקא בתוך הפסח גופא משום חומרא דחמץ, אבל קודם פסח שוה לשאר איסורין. ועל פי דברי הגר"א אלה יש לדון במה שמזכיר המנחת יעקב בתורת חטאת שם בסק"ג לומר סברא דחומרא דחמץ שאני ובסוף הספר בקונטרס סולת למנחה בהג"ה לכן המחבר כותב להשיג על מי שרצה להשיג על סברא זו מדברי רמ"א הנ"ל בסי' תמ"ז עיין שם, אבל לפי דברי הגר"א אלה אין ראיה כלל דשם המדובר בפסח גופא, אבל לפני הפסח אין הבדל בין חמץ לשאר איסורין, ועל מה שלא הגיה הרמ"א על דברי המחבר בסי' תנ"א סעי' ה, הנ"ל יש לומר שסמך א"ע על מה שכבר ביאר במקומות האחרים, כמו שמצינו לו כן בהרבה מקומות, וביותר י"ל דמכיון דלכתחילה הרי סובר להחמיר וכאן לכתחילה דמי שהרי אפשר להכשיר ולכן לא השיג, ועפי"ז יתיישב גם דברי המחבר גופא והיינו דכאן כלכתחילה דמי מכיון שאפשר בהגעלה, וכמו שכזה מיישב באמת את דברי המחבר במנחת יעקב שם, ויש להאריך, וכן עיין בשו"ע הגרש"ז (בסימן תנ"א סעי' ל"ג) שמזכיר בתוך דבריו שרבו האומרים שכל הכלים שנבלע בהם איסור ע"י חום כלי שני א"צ הגעלה כלל לפי שחום כלי שני אין בו כח להבליע כלל ע"ש. ומשמע ג"כ שלפני הפסח אינו סובר לחלק בין חמץ לשאר איסורין.
והנה המנחת יעקב שם בכלל ל"ג כותב סברא לומר דלענין פסח הוה תמיד כמו לכתחילה היות דאפשר להשתמש בו אחר פסח. וכן כותב כן ביתר פשיטות בחק יעקב (סימן תנ"א ס"ק ל"ב) עיין שם, אבל נלענ"ד דזהו דווקא על כלי יחידי ובשאפשר לקחת במקום זה כלי אחר להשתמש בפסח, אבל כשהנידון בכלים מרובים והדבר תלוי בהפסד גדול אם במקום אלו יצטרכו לקנות אחרים לפסח בכה"ג נראה שאף המנחת יעקב יודה שבא"א בהגעלה נקרא זה בדיעבד. עיין שם בחק יעקב שמתיר בכלל בדיעבד אם הכשירו כלי שני כהדעה הראשונה, וכן במשנה ברורה ס"ק מ"ז ובשער הציון ס"ק ג' שפוסק כן בשם א"ר ח"י מקו"ח והגר"ז וכותב דאף שהפרמ"ג מפקפק גם לענין דיעבד אבל פשוט דבאינו בן יומו נוכל לסמוך על כל אלו הפוסקים להקל ע"ש, ועיין בספר איסור והיתר בדיני הגעלה וטבילת כלים אות מ"ו שסובר מפורש דבכלי דלאו בר הגעלה כגון כוסות של חרס וכו' מאחר שא"א בהגעלה הוי כדיעבד, ואינו מחלק בזה בלל בין שאר איסורים לפסח אף שהמדובר בההלכה זאת שם הוא בין בשאר איסורין ובין בפסח כדאיתא שם בהדיא, ומשמע שאינו סובר לחלק בזה וגם לענין פסח נקרא זה בדיעבד.
אף ע"י עירוי מביא שם התורת חטאת בכלל ל"ג סעי' ג' בשם רבינו ירוחם דכלי נחושת אינו בולע אא"כ האש הולך תחתיו ולכן אם עירה בשר לתוך כלי חלב של נחושת אין צריך הגעלה ושכתב שכן הסכמת הפוסקים, ועיין שם במנחת יעקב ס"ק ו' שכותב שזהו ג"כ דעת בעל העיטור, ומביא שהרשב"א כתב עליו שאין דבריו נכונים בזה כלל וכן בברכת הזבח מתמיה ג"כ על דין זה שהוא נגד הש"ס והירושלמי, וכן האריך בזה הש"ך בסי' ס"ח ס"ק ל"ג והעלה מש"ס ופוסקים דאף כלי נחשת נאסר ע"י עירוי וצריך הגעלה, ומ"מ מסיק המ"י וכותב דבמקום ה"מ =הפסד מרובה= יש לסמוך על העיטור ור"י להתיר מה שנתבשל בתוכו קודם הגעלה ע"ש, וכן עיין בשו"ת מהרש"ם ח"ב (סימן צ"ח) בנידונו לענין פסח שכותב דאף דהש"ך חולק על רבינו ירוחם ונמשכו אחריו האחרונים הנה מצאתי בספר העמק שאלה על השאילתות פרשת מטות שהאריך לדחות כל ראיות הש"ך והוכיח שגם דעת בה"ג ושאילתות ורב שר שלום גאון ורב נהוראי ושאר גאונים והרי"ף והרמב"ם כדעת רי"ו וסיים שכן עיקר, וא"כ אף דבשאר מיני מתכות אין להקל כדמוכח בש"ס דנדה (ד' י"ג ע"ב) דדוקא של נחושת כמ"ש בספר תפל"מ מהש"ס הנ"ל וכ"ה בתו' מהר"י ברונא סוס"י ל"ט והביא מרש"י שבת (ד' מ"ד) וע' במש"ז א"ח סי' רע"ט סק"ג ג"כ בזה, אבל בנ"ד שהאגן של נחושת יש להקל, וגם בכנפ"י ליו"ד פסק להקל בהפ"מ כדעת רי"ו, עיין שם בהרש"ם, והדברים ארוכים.
(ג) אחרי כל הבירורים האלה נבוא בע"ה לנידוננו, ומתוך ההנחה שהכלים של הפלסטיקה אינו מעורב בהם חומר של כלי חרס. כפי ששמעתי הם נעשים מחומר של אבני פחם וא"כ הרי הם בכלל כלי אבן, ושמם מעיד עליהם, והרי כל הכלים מלבד כלי חרס ניתרים בהגעלה (בכל זאת מן הראוי שיברר כת"ר בהנהלת ביחה"ר לדעת באר היטב מאיזה חומר יסודי נעשים הכלים האלה כי אולי נכלל החומר בכלל כלי נתר עיין בע"ז ד' ל"ג ע"ב וביו"ד סי' קל"ה סעי' ה'. ובערוך ערך חפר וערך נתר. וכן עי' בספר גבול יהודה חיו"ד סימן כ"א עיין שם. ואם יוכל לברר זאת נא להודיעני). ונלך מן הקל אל הכבד.
והנה היות שכפי שתיאר כת"ר בדבריו המה מתקלקלין בהגעלתן בכלי ראשון, נראה פשוט שאפשר להתיר שיכשירו כל סוגי כלים אלה בהתאם לרוב תשמישן, ולא לחוש למיעוט תשמישן, ובפרט שהכשרת הכלים שאנו נוהגים הוא בזמן שכבר אינן בני יומן, והנידון הוא במקום הפ"מ. והיינו שכלים שרוב תשמישן ע"י עירוי כקערות וכדומה יגעילו אותן ג"כ ע"י עירוי באותו האופן שמשתמשין בהן ואינן מתקלקלין, וסוגי כלים שתשמישן ע"י כלי שני יכשירו אותן ג"כ באותו האופן של רוב שימושן, ואותן הכלים שרוב תשמישן כל השנה להשהות בתוכן חמץ מעל"ע =מעת לעת= הכשרתן ע"י מילוי ועירוי ג' ימים, דזה מותר אפילו בכלי חרס וכמו שפוסק השו"ע /או"ח/ (בסימן תנ"א סעי' כ"א) דחביות של חרס שנתנו בהם שכר שעורים מותרים בהגעלה או בעירוי ג' ימים. (ועיי"ש במשנה ברורה ס"ק י"ח שמזכיר בזה דעת הש"ך ביו"ד שבשאר איסורין אין להקל ע"י עירוי ג' ימים אם היה כבוש האיסור בכלי היתר מעל"ע ע"ש) וכן העלה לפסוק החיד"א בספרו טוב עין (סימן י"ח אות פ"ב) עפ"י דברי שו"ע אלה להכשיר ע"י עירוי ג' ימים כדים גדולים וקנקנים שא"א להגעילם ונשרה בהם פירורי חמץ מעל"ע עיין שם, וכן פוסק בשו"ע הגרש"ז בסעי' ע"ב דכלים שרוב תשמישן כל השנה הוא להשהות משקה חמץ בתוכם מעל"ע או יותר כגון חבית וכדים של שכר צריך להכשירים ע"י מילוי ועירוי או ע"י הגעלה בכלי ראשון.
והמפות שלחן של ניילון היות שנזהרים לא להשים חם ובפרט חום של כלי ראשון נלפענ"ד שסגי בהם שטיפה יסודית באופן הנאות להם, עיין במג"א בסימן תמ"ז ס"ק ט' שכותב דאם נשפך מכלי שני על צונן אין להחמיר כלל, וכן במ"ש שם הרמ"א דבאין היד סולדת לא מקרי כלי שני, ולכן בודאי דאין לחוש מה שעובר איזה חום מהצלחות ששמים על המפות או מה שנשפך לפעמים וסגי בשטיפה יסודית כנ"ל ובפרט שהמפות שיעי ואין בהם שום נקבים שפירורים יכנסו שם.
(ד) נשאר לנו לברר עוד בנוגע לכלי פלסטיקה שרוב תשמישן בכלי ראשון ככפות וכדומה שכפי שמזכיר כת"ר הרי זה דומה לפסק השו"ע /או"ח/ (בסימן תנ"א סעי' ו') שפוסק: יש מי שאומר דכפות העשויות מקרן אין להם תקנה בהגעלה דכיון שמתקלקלין במים חמים חיישינן דלמא חייס עלייהו.
והנה האמת אגיד שלא זכיתי לפענ"ד להבין הלכה זאת (ואין ח"ו בכוונתי לערער חלילה על פסק השו"ע ובפרט שהוא מוסכם כנראה מכל הפוסקים, והנני רק כמתלמד ובא), דכמו שאמרינן שיחוס עלייהו להכניסן ברותחין הרי כמו כן חס עלייהו ג"כ שלא להכניסן ברותחין כל השנה בשעת השתמשו בהם ועכ"פ ברוב הפעמים שמשתמש בהם, וא"כ מדוע לא נימא שבאותו האופן שהשתמש בהם כל השנה באותו האופן יגעילן גם כעת, וכבולעו כך פולטו, ובשלמא על הרמ"א שלא הגיה ע"ז ניחא לי שפיר והוא דלשיטתו אזיל שפסק בסעיף הקודם שלא אזלינן בתר רוב תשמישו ולכן חיישינן למיעוטא שאולי הכניס לפעמים מתוך שכחה אגב ההשתמשות לתוך כלי ראשון ועכשיו יחוס עליהם להגעילן באופן זה, ונאמר שיסבור שזה מעכב אפילו בדיעבד, אבל על המחבר תיקשי כי הרי פוסק מפורש בסעי' הקודם שהולכין בתר רוב תשמישם. וכבר עלה בדעתי מחשבה שאולי כוונת הב"י בזה דיש מי שאומר כן אבל ליה לא ס"ל, דומיא שראיתי בגט פשוט בה' גיטין (סימן קכ"ט ס"ק קכ"ד) שכותב על מה שפוסק המחבר שם: ושם הלל יש מי שאומר שיש לכותבו מלא ביו"ד /בי'/, מבלי להביא מי שחולק ע"ז, וכותב ע"ז הגט פשוט דר"ל יש מי שאומר כן ולא ס"ל למרן כן עיין שם. וכמו שהגט פשוט מוכיח שם כן מדברי הב"י בבד"ה שם ע"ש, כן יש להוכיח זה גם כאן ממה שהב"י בטור על זה שהטור מביא דין זה בשם ספר המנהיג, מוסיף וכותב כ"כ הכלבו וכתב שיש מי שחולק בדבר ע"ש, והיינו שכוונתו שאין הפסק הזה ברור.
ועיינתי בגוף ספר הכלבו וראיתי שמוסיף וכותב על הדין הזה והר"ש ז"ל כתב דכבולעו כך פולטו וכמו שחס עליהן כל השנה ואין מכניסין אותם בתוך כלי רותח שלא יתקלקלו עכ"ל ויש בדבריו חסרון מילים ואולי צ"ל וכמו כן חס עליהן כל השנה, אבל ברור שכוונתו כדברי הנ"ל שכמו שחס עליהן עכשיו כן הרי חס עליהן כל השנה ובאופן שמשתמש בהן כל השנה הרי יכול באותו האופן להגעילן גם עתה וכבולעו כך פולטו.
ואם כי כפי שכתבנו לא עולה על דעתנו חלילה כלל וכלל לערער על פסק זה, אבל יש מקום לצרף דברינו אלה בתור סניף נוסף עם שאר הצדדים שיש לדון בו בנידוננו.
והוא. ראשית מה שדן כת"ר לתת לזה דין כלי זכוכית על פי עדות המומחה שהחומר הפלסטי הוא בכלל לא נקבובי וממילא אפשר לכוללם בכלל דשיעי לא בלעי, אם כי לפענ"ד אי אפשר לסמוך להתיר משום זה בלבד. פוק חזי כמה דיותות נשפכו בדברי הפוסקים על כלי הפארפור. (פארצעלאן /חרסינה/) מכח הטענה של דשיעי ולא בלעי, והכריעו וכן פשט המנהג להחשיבם ככלי חרס, וכן על קדרות הברזל שמצופות בהיתוך מבפנים וג"כ מכח הטענה הנ"ל של דשיעי ונטו גדולי הפוסקים ובראשם משה ספרא רבא החתם סופר ז"ל להצריכם ליבון קל, עיין מכל זה בשדי חמד מערכת ה' באסיפת דינים אותיות כ"א כ"ב ל' עיין שם. איברא דבשם הנידונים משום חשש כלי חרס, אבל מצד שני בנידוננו הרי הנידון להתיר אף מבלי הגעלה, גם בעיני ראיתי צלחת – ניילון שהיה מונח בתוכו לימון שלם והריח מתוכו ריח חריף של הלימון ואף אחרי השטיפה במים צוננים, ובכלי זכוכית אין זה, לכן אני אומר דמשום זה לבד אין לקבוע מסמרות להתיר בלי הגעלה.
אלא דיש לענ"ד להוסיף על כל זה יסוד להתיר אותן שרוב תשמישן בכלי ראשון על ידי מילוי ועירוי ג' ימים, והוא היות שלא משימים אותם בשום פעם בכלי ראשון על האש ממש מכח חשש הקילקול. ומשום זה היה אולי מקום להתיר גם בההיא דכפות העשויות מקרן דשו"ע סעי' ז' הנ"ל, ואולי באמת כוונת השו"ע לאפוקי רק שאין להם תקנה בהגעלה אבל ע"י מילוי ועירוי ג' ימים יש להם תקנה, ויסוד דברי להתיר באופן זה שלא הושם בתשמישן על האש על ידי מילוי ועירוי ג' ימים הוא עם מה שראיתי בשו"ע הגרש"ז (בסימן תנ"א סעי' ע"ד) שפוסק להתיר להשתמש בפסח בכלי כסף שהיתוך הזכוכית בצד החיצון ע"י הגעלה או ע"י מילוי ועירוי, והנה ברמ"א בשו"ע בסעי' כ"ו נפסק רק בסתמא שאבל מבחוץ אינו מזיק, ועיין בהגהת הגרע"א שמזכיר בהסברו רק שלכן מותרין בהגעלה, וכן מסביר המשנה ברורה בס"ק קנ"ט שאין משתמשין בכלים חשובים כאלו ברותחין אצל האש שניחוש דעי"ז נבלע חמץ בכל הכלי וע"י עירוי שעירו לתוכה רותחין הא אינו מבליע רק כדי קליטה =בהפסד מרובה= ולא נכנס בליעת החמץ לתוך הזכוכית כלל ולכן מהני הגעלה כשאר כלי מתכות, ואינם מזכירים כלל שיועיל לזה גם עירוי, ואילו מדברי הגרש"ז אנו לומדים מפורש שסובר שמועיל לזה גם מילוי ועירוי אף על פי שהשימוש לתוכן לא היה בצונן ע"י כבישה כי אם על ידי עירוי רותחין לתוכן, וצ"ל שהתיר כן או מפני שרק לפעמים עירוי לתוכן חמץ רותח, או מפני שזה בא רק ע"י עירוי ולא בכלי ראשון ממש, דאל"כ לא היה מתיר ע"י מילוי ועירוי וכמו שפוסק בעצמו בסעי' ס"א דכלים שנבלע בהם איסור ע"י חמין או ע"י חריפות אין מועיל להן אלא הגעלה או ליבון ורק כשנבלע בהן האיסור בצונן ע"י כבישה מעל"ע =מעת לעת= הוא נפלט ג"כ בצונן ע"י מילוי ועירוי ע"ש. וכמו כן עיין בחיי אדם בה' פסח (כלל קכ"ה סעי' כ"ב) שאף שפוסק שהמנהג להחמיר בכלי זכוכית שלא מועיל להם אפילו הגעלה בכל זאת פוסק להתיר במקום שאין בנמצא כלי זכוכית ואין כוסות ושאר כלים להתירם ע"י מילוי ועירוי ג' ימים ואפילו אם נשתמשו בהם בחמין (ואזכיר בזה שמה שכותב כת"ר שפהרמ"ג /שהפרמ"ג/ מסכים להתיר כלי זכוכית בהפ"מ =בהפסד מרובה= ע"י שטיפה, הנה עיינתי בפרמ"ג וראיתי במשבצות סק"ל שדעתו להתיר בהפ"מ רק בנשתמשו בו ע"י צונן כבוש אבל בנשתמשו בחמים אין דעתו להתיר בלא הגעלה אף בהפ"מ), וכן ראיתי בספר זכות לאברהם ח"א האו"ח אות פ' לסימן תנ"א שכותב שהנכון לעשות לקנקנים של מים ושכר וכן לצלוחיות של זכוכית עירוי ג' ימים ואז יוצא מכל מיני ספק ע"ש (ואמנם זה חידוש לומר שיוצא בזה מכל מיני ספק והיינו אף לספק שלא יועיל אפילו הגעלה, ואולי יתכן זה לפי דעת הרמב"ן דמילוי ועירוי עדיף בהגעלה, עיין בטור יו"ד סימן קל"ה ובש"ך ביו"ד שם ס"ק ל"ג, וכן בט"ז שם בסימן קל"ח סק"ז, וכן בט"ז באו"ח סימן תנ"א ס"ק כ"ג ובפרמ"ג, ויש להאריך). ואזכיר מה שקשה לכאורה דברי הרוקח בה' פסח סי' רנ"ח שכותב כלי מזופף שקיבל חמץ די לו בעירוי ג' ימים ואם אינן מזופפים מגעילן. ע"ש. וקשה הא מזופפין חמירי יותר כמבואר בע"ז ד' ל"ג וביו"ד סי' קל"ה, ויש לעיין כעת.
ולכן משום כל הנ"ל נלפענ"ד שיש להתיר כלי הפלסטיקה שרוב תשמישן ע"י כלי ראשון שיגעילו אותן באופן תשמישן הרגיל בכל השנה, ואי משום שמא ברוב פעמים השתמשו בדרך תשמישן באופן שכעת יש לחוש דילמא חייס בהשים אותן בתוך רותחין כאלה שמעלין אבעבועות בעמדן ע"ג האש, ואי אפשר לשער איך שהיה תשמישן בדיוק בכל ימות השנה, יש אח"כ להכשירן גם ע"י מילוי ועירוי ג' ימים, בצירוף כל היסודות הנ"ל ובצירוף שהמה כבר אינן בני יומן ונטל"פ =ונותן טעם לפגם=. וכאמור אחרי הבירור שלא נעשים מחומר של כלי חרס. וכן צריך לברר ע"ד כלי – ניילון הצבועים בצבע אם אין בהם תערובת חמץ. וכן המפות שמריח מהם ריח חזק של לאק או ספירט אם אין בהם תערובת חמץ.
ויש להוסיף להזכיר שאם אפשרי הדבר, דהיינו שלא יתקלקלו אם יעשו באופן שאזכיר, ונקל הדבר ביותר, אפשר גם להורות להגעילם בכלי ראשון שאינו עומד כבר על האש אבל רותח. וכמו שמובא בשו"ע הגרש"ז בסימן תנ"א סעי' י"ד, וכן פוסק בשו"ת עין יצחק חיו"ד (סימן י"ג) עיין שם. והנלפענ"ד כתבתי. והנני בזה ידידו דוש"ת באה"ר ומברכו בכל מילי דמיטב. בברכת פורים שמח אליעזר יהודא וולדינברג.
