כתובה מוגזמת

לכבוד הרבנים הגאונים שליט"א

אתמול השתתפתי בחופה ושמשתי בה כעד. לפני מעמד כתיבת הכתובה דברתי עם אביו של החתן על כך שהחתן רוצה לרשום סכום גבוה של 180 אלף שקל בתוספת ואולי זה לא נכון לרשום סכום שכזה והסכים איתי האבא ולכן הצעתי שלפני כתיבת הכתובה אדבר עם הרב המקדש שיאמר שבשביל סגולה נגד עין הרע עדיף לרשום סכום של חמש פעמים חמש דהיינו 55.555 ש"ח ואכן כך היה נגשתי לרב והסברתי לו את העניין ומשום מה כנראה אולי הבין אחרת וכשבא לרשום את תוספת הכתובה הסביר לחתן כי יש עניין לנקוב בסכום שיש בו סגולה נגד עין הרע וקבע הרב כי יש לרשום 555.000 ומחמת שמדובר ברב גדול שאימתו ויראתו על בני המשפחה כולם פחדו לפצות פה ולצפצץ הרי סוף כל סוף המעמד וגם אבי הכלה שהיה נוכח המצלמות שפעלו והחתן חתם…
רציתי לברר ב' דברים א':
האם הכתובה כשירה?
האם חלילה ביום פקודה אכן יהיה תוקף לתוספת כתובה כי כפי שהבנתי בתי הדין מגבילים את הסכום עד ל 120 אלף כשעושים הסכמי גירושין.
אשמח לקבל את תשובתכם בעניין.
תודה

תשובה:

שלום רב,

אין כללים ברורים בזה. דומני שאתה מתכוון לפס"ד שניתן ע"י ביה"ד הגדול בבעל שהתחייב סך 555,555 ש"ח, דעת הרב דיכובסקי שיש לחייב אותו רק בסך 120.000 ש"ח. אבל דומני שהוא היה בדעת מיעוט. וביה"ד חייב את הבעל במלוא הסכום. מקרים אלו עם כתובות מופרזות (הרבה יותר מהכתובה הנ"ל) מגיעים לבתי הדין מדי פעם, בדרך כלל, המגמה היא היום לחייב את מלוא הסכום, אלא אם כן מדובר בסכום דימיוני ביותר.

שיהיה במזל טוב ובברכת בנין עדי עד, כך שלא יאלצו לדון בנושא הלכה למעשה.

מקורות:

הגרח"ש שאנן שליט"א אב"ד ת"א בספרו עיונים במשפט (ח"א סי' כד) האריך בנושא, וכלל דבריו שאין להחשיב סכום כזה כאסמכתא, ויש לחייב את מלוא הסכום, אלא אם כן מדובר בסכום דמיוני שאין אפשרות שיגיע לזה אי פעם (כמו במקרה שם שהבעל התחייב 240 מיליון ₪!), שזה כמו על מנת שתעלי לרקיע.

אח"כ הובא לפניו פסק דינו של הגר"ש דיכובסקי שליט"א, וכך כתב:

הוגש ערעור וכב' בית הדין הגדול כתב בדעת רוב ע"י כב' הרה"ג דיכובסקי שהכתובה היא מוגזמת לא צירף כל מקור הלכתי לדבריו אלא טען כמשה מפי הגבורה שכתובה שמעל ש"ח שיש בה מזונות של שנה שלמה ש"ח לחודש היא מוגזמת וזה תואם את כוונת חז"ל ברור שמבחינה הלכתית אין זה נכון הסף התחתון של כתובה הוא מזונות של שנה ואין הגבלה לסף העליון.

לדבריו יש להביא בחשבון את הלחץ שבו נמצא החתן דקות לפני כניסתו לחופה ואת הרצון להרשים את המשפחה ואת האורחים הרי מדובר בכבוד בלבד כמובן שלא הביא כל מקור הלכתי כי ברור שאין כל מקור לכך וההפך הוא הנכון אין אדם יכול להשתמט מחיוב בטענה שמשטה הייתי והדבר מופיע בפוסקים לעשרות ואם לא תאמר כן לא הנחת חיוב לערבים עי' למשל שו"ת רמ"א סי' לו רכן לכתובה ולכל הנדרים והנדבות ושאר ההתחייבויות נציין לתשובת הרשב"א הובאת בבית יוסף סי' סו כתוב בתשובות הרשב"א ח"א סימן תרכ"ט על עם הארץ שבא לגרש את אשתו ואמרו לו בית דין שיפרע לה כתובתה ואמר שלא הבין כשקרא החזן הכתובה ולא הבין התנאים ושאלו את פי ה"ר מאיר והשיב דשומעין לו והוא אומר הרשב"א דאין שומעין לו דחוקה שהעידו עדים בעל פה ועל פיו חתמו בו ואם אין אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעמי הארץ ולא על הנשים שכולם יטענו כן וכתב על כך הבית יוסף ולענין הלכה נראה לי כדברי הרשב"א משום דאם לא כן לא שבקת חיי דכל עמי הארץ יאמרו כן.

ועיין שו"ת מהריט"ץ סי' ריא לגבי אדם שתרם לצדקה אחר שעשו לו משתה ויאכל וישח ויטב לבו וגם עשו לו משתה יין והוא לא היה בדעת שלמה ובמעמד גדולי העיר השפיעו עליו להקדיש נכסיו לצדקה והוא טען שלא בדעת שלמה הקדשתי ואעפ"כ ההתחייבות חלה פרט לאם היה שיכור כמו לוט.

הטענה העיקרית שהסיכוי כי המערער ישלם את הסכום הנ"ל שואף לאפס קרוב לודאי שאילו היה יודע המערער שההתחייבות בכתובה תעמוד לו לרועץ ותאלץ אותו לפשוט את כותנתו וגם להכנס למאסר לא היה מתחייב.

כאן טעה הכותב בדבר משנה כפשוטו במשנה נדרים סה ב אמרו מעשה באחד שנדר מאשתו הנאה והיתה כתובתה ת' דינרים ובא לפני ר"ע וחייבו ליחן לה כתובתה אמר לו רבי ח' מאות דינרין הניח אבא נטל אחי ד' מאות ואני ד' מאות לא דיה שתטול היא מאתים ואני מאתים א"ל ר"ע אפי' אתה מוכר שער ראשך אתה נותן לה כתובתה ובגמרא אפילו אתה מוכר שער ראשך ואוכל ובתוס' פירשו אפילו תצטרך למכור שער ראשך למזונותיך וכן בר"ן ובפירוש המשנה לרמב"ם והובא במאירי שם אפילו לא ישאר לך כלום אחר נתינת הכתובה עד שתצטרך למכור שער ראשך דרך משל כדי שתאכיל אותך תתן לה.

ועיין גם מסכת גיטין נח א אם אתה שומע לעצתי גרשה אמר לו כתובתה מרובה אמר לו אני אלווך ותן לה כתובתה עמד זה וגרשה הלך הוא ונשאה כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו אמר לו בא ועשה עמי בחובך והיו הם יושבים ואוכלים ושותין והוא היה עומד ומשקה עליהן והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן. אם כן אותו אחד בודאי לא היה לו מה לאכול ואעפ"כ הכתובה שלו לא הייתה מוגזמת.

למותר גם לציין את התוספות כתובות נד ב דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין אע"פ שאין לו שוה פרוטה.

ועיין שו"ת הריב"ש סימן קנג וחכמים ז"ל תקנו כתובה לאשה לכולן בשוה שלא לבייש את מי שאין לו ושערו בעני ואמרו שאם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף והעני אם ירצה לגרש את אשתו את כל אשר לו צריך ליתן.

עוד העלה הרב הנזכר שבימינו יש להגביל את הכתובה כיון שבתי המשפט מחלקים את הרכוש לפי החוק ואפילו מוניטין קשה מאוד להניח שחתן סביר יסכים ללקות בכפלים גם לחלק את נכסיו לפי החוק האזרחי וגם לשלם כתובה.

ברור שאין זו טענה הלכתית אבל גם עובדתית אין זו טענה מאחר והנוהג בבית הדין שמה שגבתה האשה שלא כדין תורה מנוכה מחלקה בכתובה.