חנופה במקום סכנה
בהמשך הסוגיא (סוטה, שם), על מאמר הגמרא "כל המחניף לחברו סוף נופל בידו" (כלומר, שמי שמחניף לרשע, סופו להיתפס על-ידי אותו הרשע), כתבו התוספות (ד"ה כל): "יש לפרש שלא במקום סכנה, אבל במקום סכנה מותר", והביאו ראיה מהמעשה המובא במסכת נדרים (דף כב, א): "עולא במיסקיה לארעא דישראל איתלוו ליה תרין בני חוזאי בהדיה, קם חד שחטיה לחבריה, אמר ליה לעולא יאות עבדי, אמר ליה אין, ופרע ליה בית השחיטה! כי אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה דלמא חס ושלום אחזיקי ידי עוברי עבירה. אמר ליה, נפשך הצלת" [- תרגום הדברים – עולא כשעלה לארץ ישראל נלוו אליו שני בני חוזאי, קם אחד מהם ושחט את חבירו, ושאל את עולא האם יפה וכהוגן עשיתי?, ענה לו עולא, כן! ותחשוף לו את בית השחיטה (כאומר לו שכביכול יוודא את הריגתו הסופית), כשבא עולא לפני רבי יוחנן (בארץ ישראל) שאלו לר"י אולי חס ושלום החזקתי בדיבורי ידי עוברי עבירה, וענה לו רבי יוחנן שלא עבר איסור שכן את נפשך הצלת בדיבורך].
לדעת התוספות, מבואר שאיסור חנופה אינו אלא מחמת יראה, אבל מפני הסכנה, אין בכך איסור. ומכאן מתבאר מה שלא חשש יעקב אבינו לאיסור חנופה, שכן היה מקום סכנה מפני עשו המבקש את נפשו. באמת מצאנו בדברי רבנו יונה, שביאר תשעה חלקים בדבר כת ה"חנפים", שהחנופה החמורה ביותר היא הצדקת דבר עבירה (ח"ג, אות קפז), וחנופה זו לא הותרה אפילו במקום סכנה (שם, אות קפח). ודבריו הובאו בהקדמת החפץ חיים (שם) ((אבל במשנה ברורה, סימן קנו, כתב שבמקום סכנה אין איסור חנופה (כמו שהוכיחו התוס'), וצריך לכאו' לחלק בין סכנה וודאית לבין סכנה רחוקה, וכמו שיבואר בסמוך.)).
ולכאורה צ"ע, שהרי לא מצאנו חובת יהרג ואל יעבור בנוגע לאיסור חנופה, ומה עוד שכבר הוכיחו התוספות שאין איסור חנופה במקום סכנה. וכן צ"ע בדברי התוס', איזה חידוש הוא שאין איסור חנופה במקום סכנה. ובספר הערות משיעורי הגרי"ש אלישיב כתב בזה לחלק בין סכנה קרובה לבין סכנה רחוקה, שלדעת רבינו יונה יש איסור חנופה במקום סכנה רחוקה, ואילו לדעת התוס' גם בזה אין איסור ((ואעפ"כ נענשו על מעשה אגריפס הנ"ל, וראה בס' באר שבע שביאר שהוא מפני שמלך צדיק היה, ולכן י"ל שלא היה חשש סכנה כלל.)).
על דרך זו כבר חילק בספר יד קטנה (הלכות דעות י, יג), אך הוסיף דרך אחרת ((אמנם לא ברור אם ניתן לפרש כן בדברי ר' יונה עצמם.)) שיש חומרה מיוחדת באופן שנעשה הדבר ברבים, ובאופן זה חייב להכניס עצמו אפילו במקום סכנה (ובזה חטאו במעשה אגריפס). וכך מצאנו באורחות צדיקים (שער החניפות), שיש חומרה מיוחדת של חנופה ברבים, שאז גורם לחילול שם שמים.
חנופה במקום הפסד ונזק
במקום נזק והפסד, כתב היראים (סימן רמח): "חנופה שהזהירה עליה תורה, כל השומע דבר עוולה ושאינו הגון, או רואה דבר רע ואמר טוב הוא, ואינו שותק, מתוך יראה לא מגופו ולא מממונו".
ומבואר בדבריו, שגם החנופה החמורה של "אומר לרשע לא פעלת און", לא נאסרה אלא או בחונף מתוך רשעות לשמה, או בחשש להפסיד אהבתו וחסדו, אבל בחשש נזק ישיר לממונו או לגופו אין איסור חנופה. ולדעת היראים, מה שהיה האסור לחכמים להחניף לאגריפס, היה במה שלא רצו להתקוטט עמו ולהפסיד חיבתו ואהבתו אליהם.
לפי דברי הגרי"ש אלישיב הנ"ל, כתב בספר אעירה שחר שאף התוספות מסכימים לדעת היראים בזה. כי כוונתם להתיר חנופה לא רק במקום סכנה וודאית, אלא אף במקום סכנה רחוקה, כמעשה של עולא הנ"ל שאינו מוגדר כפיקוח נפש ממש לפי גדרי התורה, ומכל מקום הותר בחנופה. והיינו כי במקום נזק והפסד לא נאמר דין חנופה, כדעת היראים.
לאור הדברים הנ"ל, יש לבאר גם מה שאמרו חז"ל שמותר להחניף לרשעים בעולם הזה, וצ"ע שהרי אסור לעשות כן, ולפי דברי היראים לא קשה, כי מותר להחניף לרשעים במקום הפסד ונזק.
