לתרומות לחץ כאן

פרשת וישלח – החנופה בהלכה

גדר איסור חנופה

באגרות משה (או"ח ח"ב סי' נא) ביאר רבי משה פיינשטיין את עיקר הגדר של איסור חנופה.

רבי משה נשאל אודות רופא יהודי מפורסם ובעל צדקה גדול, הנשוי לאשה נוכריה, שלא כיבדוהו בבית הכנסת בשום כיבוד. והרופא מאד נפגע מזה, והיה חשש שיגרם ע"י זה הפסד גדול לקהל וליחידים, ולכן רצו לכבדו בפתיחת ארון הקודש, ופנו לשאול את פי האגרות משה אם יש בדבר משום איסור חנופה.

בתחילת דבריו ביאר רבי משה את דברי התוספות, שהייתה 'הווא אמינא' בדברי התוספות שיש לאדם למסור את נפשו בשביל שלא לעבור על איסור חנופה. הצד שיש בכך חובת מסירות נפש, כפי שביאר שם, הוא מפני דברי המהרש"ל המפורסמים (ים של שלמה, בבא קמא, פרק ד, סימן ט) שיש לאדם למסור את נפשו ולא לסלף דברי תורה, כי כל המשנה דין תורה (מגלה פנים בתורה) כופר בתורת משה. על כן הוכיחו התוספות ממעשה של עולא שאין חובה למסור את הנפש ולא להחניף לרשעים, ומשום שמעשה חנופה אינו דומה לשינוי דין התורה, כמו עולא שרק אמר "יפה עשית", ולא שינה דין מדיני התורה.

ומתוך כך קבע רבי משה ש"כל איסור חנופה הוא רק בכגון זה, דהוא הסכמה על האיסור ועל דין שקר, כהא דהתם באגריפס שאמרו לו אחינו אתה, שנמצא שאומרים שכשר למלכות. ואף שלא היו מחוייבים למסור נפשם, נענשו משום שלא היה להם לירא שיהרגו, וכיון שלא היה חשש הריגה היה אסור להם להחניף… אבל להחניף בעניינים שלא שייכים לומר שהוא מסכים להאיסורים ודברים הרעים שעושה, אפשר שאין איסור כלל, כגון לשבחו ביופיו ובחכמתו בענייני העולם ובמידותיו, אף אם מגזימים מעט משום שצריכים לו, אפשר ליכא איסור כיון שאין זה כאלו שבגמרא".

מתוך כך פסק רבי משה בנידון הנ"ל: "וכן לכבדו בפתיחת הארון שהוא רק כבוד בעלמא, ולא נראה מזה שום הסכם למעשיו הרעים, כי להכל ידוע על מה מכבדים אותו, אין זה בכלל חנופה שאסרינן בסוטה". ולכך הסכים (כלפי עיקר איסור חנופה) הגרי"ש אלישיב שליט"א (קובץ מוריה, כב, אלול תשס"ח, עמ' סה) ((אבל הוסיף שגם אם אין בכך איסור חנופה, יש בכך משום ביזיון התורה במה שמשתמשים בתורה למטרות אחרות (לצורך הבטחת תרומות). ועיי"ש עוד בעניין ביאור ומה שאמרו "כל המחניף לחברו סוף נופל בידו", ויישוב דברי התוספות.)).

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *