תארים מופלגים
האם מותר לכתוב תארים מופלגים בראשית מכתבי תורה, כפי שנהוג מאד בתשובות הלכתיות וכדו', או שמא יש בדבר משום חנופה? לפי מה שנתבאר לעיל, נראה שלא יהיה בכך משום איסור, שכן עיקר איסור חנופה נאמר רק לעניין רשעים, ולא לעניין הפלגת תארים לצדיקים.
אולם באגרת שכותב לבנו אודות הוצאת תשובות לאור, מבקש רבי עקיבא איגר (מכתב מח) להשמיט כל תואר והפלגה הכתובה בראש התשובה, ולא להשאיר אלא תואר פשוט כגון "הרב", ותו לא. הסיבה לכך, כפי שכותב שם, הוא שבריבוי תארים יש משום "אבק חנופה", ובקבלת התארים יש משום "אבק גאות". בנוסף לכך, כיון שנהגו בהם, יש במיעוט התארים חשש פגיעה בזולת – ולכן הוא יוצא נגד כל עניין התארים ((גם בשדי חמד, מערכת ח (אות קמ) כתב שיש בריבוי תארים משום חנופה, ומאריך שם בעניין מנהגו בכתיבתם.)).
ונראה שדברי רע"א נכתבו מתוך ענוותנותו המופלגת, כי בודאי שמעיקר הדין איסור חנופה אינו אלא בהסכמה לדבר איסור, ולמצער, בנוגע לדברי שבח ואהדה המכוונים לרשעים וחוטאים. ובתשעה חלקים שמנה רבנו יונה בכת החנפים (שערי תשובה, ח"ג, אותיות קפז-קצו), מנה מקרים הנוגעים לרשעים, ולמעשי רשע ועול, כגון המסכים למעשה איסור (החלק הראשון), המהלל רשע בפני בני אדם (החלק השני), המהלל רשע בפניו (החלק השלישי), המתחבר לרשע (החלק הרביעי), מינוי אדם שאינו מתאים לתפקידו (החלק החמישי), מי שבידו למחות על מעשה עבירה ואינו מוחה (החלק השישי), וכך הלאה.
לאור הגדרות אלו, בודאי שאין איסור חנופה כפשוטו בכתיבת ריבוי תארים לגדולי תורה, אבל יהיה איסור במקום שכותב תארים ושבחים לאדם רשע ובעל עבירות.
חנופה בחיי היומיום
ויש לשים לב שאיסור חנופה נוגע לחיי היומיום, ואינו רחוק שאדם ייכשל בו לעיתים לא נדירות.
החפץ חיים נותן דוגמה לכך: "כגון, אם מתכון בסיפורו הלשון הרע והרכילות כדי להחניף להשומע, שהוא יודע שיש לו על אותו פלוני שנאה מכבר, ועל ידי זה ימצא חן בעיניו". גם מי שמתחבר למדברי לשון הרע, עובר על איסור חנופה, כמו שהבאנו מדברי ר' יונה (החלק הרביעי).
לסבר את האוזן, נזכיר ציורים נוספים לאיסור חנופה. בספר לרעך כמוך תיאר את המקרה הבא (חלק א, פרק ב): "בעת קבלת טיפול אצל רופא שיניים המפורסם כמומחה גדול, שכגודל מומחיותו כך גודל רשעותו בכל הקשור לתורה ומצוות, נענה המטופל ואמר: 'אתה מאד אנושי ומתחשב, רק במרפאה שלך הטיפול כמעט ואינו כואב, ירבו כמותך בישראל!'" במה שמסיים "ירבה כמוך בישראל", עובר על איסור חנופה בינו לבין הרשע (החלק השלישי הנ"ל בדברי ר' יונה). דוגמה נוספת היא ביהודי הנשוי לנוכריה, ונולד להם ילד. מי שמאחל "מזל טוב!" ליהודי על לידת בנו, מסכים בעקיפין לעבירה שבידו, ועובר משום איסור חנופה (כן פסק הגרח"פ שיינברג).
וכבר העיר החפץ חיים (משנה ברורה, סימן רלט, ס"ק ט) שצריך להיזהר מאד מאיסור מצוי זה: "כתבו הספרים שבלילה קודם השינה נכון לאדם שיפשפש במעשיו שעשה כל היום, ואם ימצא שעשה עבירה יתודה עליה ויקבל ע"ע שלא לעשותה עוד, ובפרט בעונות המצויים כגון חניפות שקרים ליצנות לשה"ר, וכן עון בטול תורה צריכים בדיקה ביותר".
חנופה של מצווה
אולם, חשוב להוסיף שלא כל חנופה אסורה או שלילית, ויש אפילו חנופה שהיא מצווה, כמו שכתב בילקוט שמעוני (קו"א, רמז כח): "צריך אדם להחניף לאשתו משום שלום ביתו, ולבעל חובו שלא ילחצנו, ולרבו שילמדנו תורה". הדברים הובאו בספר ארחות צדיקים (שער החניפות), שהוסיף: "וכן כל אדם שהוא סבור שימשכנו אליו שישמע לו לקיים המצוה, ואם יבוא עליו בכעס לא ישמע לו, אלא בחניפות יקבל תוכחתו, מצוה גדול להחניף לו, כדי להוציא יקר מזולל".
כמו בהרבה גופי תורה, ובפרט אלו הנוגעים אל המידות והמעשים השכיחים, קו הגבול בין איסור לבין היתר, ואפילו בין מצווה לבין עבירה, עשוי להיות דק, וצריך האדם להיזהר בכך, ולכלכל את מעשיו במחשבה תחילה.
