אמונת חיים – קונטרס מאמרים על חנוכה

שתהא שלהבת עולה מאליה

במסכת יומא כד: מבואר שחיוב מיתה בזר שעבד – הוא רק בעבודה המסיימת את אותו ענין שעוסק בו – אבל עבודה שיש אחריה עבודה אין בה חיוב מיתה לזר.

ודנה הגמ' שם – איך הדין בזר שעבד בעבודות המנורה – ומסקנת הגמרא היא שאחרי סידור המנורה עדיין ישנה נתינת הפתילה – ואחריה עדיין ישנה נתינת השמן – ואחריה ישנה ההדלקה ואף שההדלקה מסיימת – עם כל זה זר לא יתחייב על הדלקה כיון שאינה נחשבת לעבודה.

ובתו"ס ישנים שם מבואר – שהדלקה לא נחשבת לעבודה – מפני שמצות ההדלקה היא שתהא שלהבת עולה מאליה.

בהלכות ביאת מקדש [פ"ט ה"ז] – כתב הרמב"ם – וכן הדלקת הנרות כשרה בזרים – לפיכך אם היטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ – מותר לזר להדליקו. עכ"ל.

מבואר שאע"פ שהטבת הנרות צריכה להעשות על ידי כהן – ההדלקה כשרה בזר.

ה"כסף משנה" שם – מביא בשם רש"י את הטעם שכיון שהדליק ברוב היוצא – השלהבת עולה מאליה – ולכן אע"פ שהדלקת עצי המערכה נקראת עבודה כמבואר בגמ' שם כי יש בה טורח – הדלקת המנורה אינה נקראת עבודה.

עוד הביא שם ה"כסף משנה" את דברי הריטב"א השואל – הרי נאמר דבר אל אהרון "בהעלותך את הנרות" – משמע שמצות העלאת הנרות היא בבני אהרון ומדוע כשרה בזר – ועונה הריטב"א – שכיון שלא נאמר יעלה את הנרות בלשון חיוב אלא "בהעלותך" משמע שאין ההדלקה נחשבת לעבודה.

והדבר צריך ביאור מאחר ולכאורא כל תכלית הטבת הנרות היא ההדלקה – איך יתכן שההטבה אינה כשרה בזר ונחשבת לעבודה – ואילו ההדלקה עצמה אינה נחשבת לעבודה וכשרה בזר?

ויתכן ליישב על פי מה שהתבאר.

מאחר והמנורה היא הכלי שעל ידו הגילוי של אור התורה שבעל פה – אם כן האש של המנורה היא האש של תורה שבעל פה.

על הפסוק "יערף כמטר לקחי – תזל כטל אמרתי" איתא בחז"ל "יערף כמטר לקחי" – זה תורה שבכתב "תזל כטל אמרתי" – זו תורה שבעל פה.

ומבאר רבי צדוק הכהן – שהתורה שבכתב משולה ל"מטר" שהעין רואה שמקורו מן השמים – אבל תורה שבעל פה נמשלה ל"טל" – כשם שהטל לא רואים את ירידתו מהשמים ואפשר לטעות שעלה מהארץ עליה הוא נמצא – כך תורה שבעל פה שאדם מחדש מדעתו ושכלו עלול הוא לטעות שהוא המחדש – ולא להכיר שאף הבנתו היא מתנה מהשמים ומציאה שבאה אחרי היגיעה.

ומעתה יש לומר שמאחר והמנורה היא הכלי המגלה את אור התורה שבעל פה – שהוא מתנה מן השמים – על כן אף שעבודת ההטבה עבודה היא ולכך מוטלת על הכהן – אין זה אלא משום שעמל התורה והכנת המידות וכלל המעשים הדומים לעבודת הטבת והכנת הנרות – הם בכלל העבודה המוטלת על האדם כהכנה להשגת התורה שבעל פה – אבל אחרי היגיעה – האש היורדת שהיא הבנת התורה ובודאי כח החידוש בה – היא שלהבת העולה מאליה – מתנה מן השמים – ועל כן הדלקתה איננה בכלל העבודה וכשרה בזר.

ועל פי זה תובן לנו יותר המלחמה המיוחדת של יון במצות הדלקת המנורה – ויובן לנו גם מדוע הנס היה במנורה בדוקא.

חכמת יון עומדת בדיוק כנגד נקודת אמת זו שאור יורד מהשמים לחכמי תורה שבעל פה – ולכן נלחמו בפרט כנגד המנורה שבה הגילוי של האור הזה – ועל כן הגילוי לנס הנצחון על מלכות יון היה על ידי אש של מעלה שירדה על המנורה ודלקה בה מעל דרך הטבע – לגלות שהאש של תורה שבעל פה היא הארה אלוקית עליונה השורה על חכמי התורה – שעל ידה הם יודעים את רצון הבורא ומלמדים אותו לעם ישראל.

וראה עוד במאמר "האור הגנוז מול "וחשך" זו יון" – בסופו, מהלך נוסף לבאר את מלחמתה של יון בתורה שבעל פה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *