גזירת יון – מפני שהתרשלו בעבודה
הב"ח בריש הלכות חנוכה כותב- שעיקר הגזירה בחנוכה היתה על שהתרשלו בעבודה – ועל כן היתה הגזירה לבטל מהם את העבודה. כמו שמובא בברייתא, שגזר עליהם לבטל את התמיד וכן את הדלקת המנורה שנאמר בה תמיד וכמו שהובא לעיל. וכשחזרו בתשובה למסור נפשם על העבודה, הושיעם ה' על ידי הכהנים, עובדי העבודה בבית המקדש – ולפיכך לא קבעום אלא להלל ולהודות שהיא העבודה שבלב. ע"כ דבריו
מבואר בדבריו שבגלל התרשלות כללית בעבודה, בטלו מהם את עבודת התמיד ואת עבודת המנורה שנאמר בה "תמיד".
והדבר צ"ב מהי המידה שכנגד מידה בכך שעל שהתרשלו בעבודה – גזרו היונים על הדלקת המנורה וקרבן התמיד.
ויש לבאר שמצוות אלו נאמר בהן תמיד מפני שהן נעשות בדרך של קביעות מתמדת – התמדה יום יומית מראה על קבלת עול והכנעה הפך ההתרשלות – ועל כן כיון שנתרשלו בעבודה היתה הגזירה על אותן מצוות ששייכות ל"תמיד" – מפני שהן מורות על הפך ההתרשלות.
ועל כן גם יצאה הגזירה לפועל על ידי יון, שנמשלה לנמר, שתכונתו עזות הפך הכנעה, כמו שכתב המהר"ל.
הקביעות וההתמדה בעבודה מראים על קבלת עול והכנעה – ועל כן יון המחוסרת הכנעה – נלחמת במצוות ששייכות ליסוד התמיד.
עוד יתכן לבאר שהתרשלות היא תולדה של חסרון בהתחדשות.
נראה שיש הן במצות הדלקת המנורה והן בקרבן התמיד – כח מיוחד של התחדשות כפי שיבואר – ועל כן העונש על ההתרשלות בעבודה היה הגזירות על מצוות אלו על ידי היונים.
בגמ' שבת כב: …מחוץ לפרוכת העדות יערוך וכי לאורה הוא צריך …אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל.
מאי עדות אמר רב – זו נר מערבי שנותן בה שמן כמידת חברותיה וממנה היה מדליק ובה מסיים.
ויתכן לבאר – על פי מה שכותב מרן החזו"א – במילים האחרונות של הספר "אמונה ובטחון".
…ר"ל שישראל זכו לגילוי שכינה – להתרומם מאוטם ההרגל ולחזות בנועם ה'…
לפי זה יש לומר – שהגילוי שכינה שהיה בזה שהנר המערבי דלק מעל חוקי הטבע – בא בכדי לרומם את המבט מאוטם ההרגל – בהסתכלות על כל שאר הששה נרות שנראה היה שדולקים בדרך הטבע וממילא לרומם את המבט על הטבע כולו.
ואם כן, כיון שאמרו חז"ל, שהנס שנעשה בכל יום בנר המערבי שבמנורה בא להראות שיש שכינה בישראל שפירושו שאין טבע אם כן סגולת המנורה היתה – להאיר לאדם את המציאות באור של התחדשות האמונה -, הפך ההרגל.
וב"בית אהרן" – קרלין כתב, על הנאמר בהדלקת נר חנוכה, עד שתכלה רגל מן השוק – רגל מלשון הרגל, הדלקת נר חנוכה מרוממת את האדם מההרגל.
ועל כן, כעונש על ההתרשלות בעבודה – נגזרה הגזרה על המנורה, שהיא שורש להתחדשות הפך ההרגל.
ואפשר להמשיך ולבאר בדרך זו את הגזרה על קרבן התמיד.
המלבי"ם בפרשת התמיד כותב על הפסוק "שנים ליום".
זה מיותר – דהא אמר "את הכבש האחד תעשה בבקר" וכו' ופי' חז"ל – מפני שהתמיד בא לבטל מהם עבודת החמה שהיו עובדים אל היום שהוא השמש – ובאשר היו פונים בעבודתו בבקר לצד מזרח שמשם זורח – ובין הערבים לצד מערב ששם שוקע – צוה שהם יפנו כנגד היום ואחוריהם אל השמש שתהיה השחיטה בבקר על קרן מערבית ובין הערביים על קרן מזרחית שהוא התנגדות אל היום ועבודת השמש עכ"ל.
מבואר בדבריו – שקרבן התמיד שמקריבים בבוקר ובערב – מכוון כנגד עובדי השמש שזורחת בבוקר ושוקעת בערב.
והנה כתב הגר"א – שהשמש היא מלך עולם הטבע – כמו שרואים בפסוקים שבהם הנהגת טבע נקראת תחת השמש – "אין חדש – תחת השמש" – "מה יתרון לאדם בכל עמלו – שיעמול תחת השמש".
ואם כן יש לומר – שמאחר וקרבן התמיד מכוון כנגד השעבוד לשמש – מלך עולם הטבע – מונח בו הגילוי שאין טבע – ועל ידו מתרוממים אל ההתחדשות שמעל הטבע.
נמצא שהמשותף לקרבן התמיד והמנורה הוא הכרה שאין טבע המביאה להתחדשות – וההתחדשות היא שמאפשרת את ההתמדה ולכן הם שייכים לסוד ה"תמיד".
ועל כן, כאשר חטאו ישראל בהתרשלות – אזי כעונש על חוסר התחדשות שהביא להתרשלות, נענשו בביטול קרבן התמיד וביטול הדלקת המנורה על ידי היונים שרואים רק את הטבע – רק את הנעשה תחת השמש ואינם שייכים להתחדשות.
במסכת סוכה נו: מובא שחכמים קנסו את משמרת בילגה שלא יוכלו להשתמש במקדש בטבעת המיוחדת למשמרת שלהם – ולא יוכלו להשתמש בחלון המיוחד להם ששם היו מניחים את סכיני השחיטה.
והביאו בגמ' שם ב' לשונות בטעם הדבר.
לפי הלשון הראשונה – נקנסו על כך שמרים בת בלגה המירה דתה ונשאה לסרדיוט אחד ממלכי יונים – וכשנכנסו יונים להיכל נהגה מנהג בזיון במזבח – ומפרש רש"י – שהיה זה בזמן מתתיהו בן יוחנן כהן גדול.
לפי הלשון השניה – הטעם שקנסו את משמרת בילגה, מפני שהיו משתהים לבא, ופירש רש"י – כשהגיע שבת שלה לא היו באים – ומוכחא מילתא שאין העבודה חביבה עליהם.
על פי דברי הב"ח יש לומר – שגם לפי הלשון השניה היה זה בזמן מתתיהו – ומאחר והם ידעו שגזרת יון באה מפני שנתרשלו בעבודה – על כן בדקו מי הם הם אלה המתרשלים בעבודת המקדש וכשמצאו שמשמרת בילגה משתהה מלבא קנסו אותה.
ויתכן להוסיף – שהעובדה שהיו מאחרים מורה על חסרון בקביעות הקשר שלהם לעבודת המקדש – ולכן לא היתה העבודה חביבה עליהם – ועל כן ענשם היה שלא יהיה להם מקום קבוע לכלי השחיטה ולשחיטה עצמה.
על פי דברי רש"י – אפשר לבאר את דברי הרמב"ם בהלכות חנוכה שמצות חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד.
בדברי רש"י כאן מבואר – שהתרשלות בעבודה – מקורה בחוסר הרגשת חביבות לעבודה.
ויש לבאר את הדבר על פי דברי התרגום אונקלוס על הפסוק "ונפשו קשורה בנפשו" שתרגם – ונפשיה חביבא ליה כנפשיה – ויש ללמוד מדבריו שחביבות היא תולדה של קשר ושייכות ועל כן חוסר חביבות הוא סיבה לרשלנות שאף היא תולדה של חוסר קשר ושייכות – ועל כן לאחר גזרות היונים כאשר חזרו בתשובה ומסרו נפשם על העבודה כמו שכתב הב"ח – אז כשכר על שחזרו להרגשת החביבות לעבודה – זכו למצות הדלקת נר חנוכה שהיא מצוה חביבה עד מאד.
ושמעתי לבאר דבר נחמד מדוע העונש על עון זה של התרשלות בעבודה – בא על ידי מלכות יון בדוקא.
בפרשת נח נאמר "ויקח שם ויפת – את השמלה" ומביא רש"י – שלכך נאמר ויקח ולא ויקחו – מפני ששם התאמץ במצוה יותר מיפת – לכן שם זכה בזכות מצוה זו לטלית של מצוה לבניו – ויפת זכה בשכרו לקבורה לבניו.
והנה עם ישראל הם מצאצאי שם אשר התאמץ במצוה – ואילו יון הם מבני יפת כמו שמובא בפרשת נח – כאשר עם ישראל התרשלו בעבודה נמצא שלא נהגו כמנהג אביהם שם אשר התאמץ במצוה – אלא כמנהג יפת אשר התרשל במצוה – על כן באה עליהן מלכות יון שהם מצאצאי יפת.
ולפי האמור יש לבאר את שכרם של שם ויפת.
המסילת ישרים [בפרק ז'] הביא את דברי המדרש על הפסוק "הוא ינהגנו על – מות" שהפירוש הוא בזריזות – כהדין עולימתא – דהיינו כעלמות צעירות המזדרזות במעשיהן.
ומבאר ה"פחד יצחק" – שיש כאן במילה "על- מות" משמעות כפולה א] לשון זריזות כמו עלמות ב] לשון "מעל – המות" – והקשר ביניהם הוא שבכל פעולה של זריזות – יש ניצול רב יותר של זמן החיים העומד לרשותו של האדם – וממילא הרי זה כאילו האדם מתעלה בזריזותו מעל המות.
לפי זה יבואר מדוע שם שהזדרז במצוה זכה לטלית של מצוה לבניו החיים – ואילו יפת שלא התעלה מעל המות על ידי הזריזות – זכה רק לקבורה לבניו המתים.
ועוד יש להוסיף – שהטעם ששכרו של שם היה דוקא הטלית הוא – מפני שתוספת התאמצות – משמעותה יותר עבדות להשי"ת – על כן זכה לטלית של מצוה שיש בה את הציצית המעידה שאנו עבדי השי"ת [כמו שכתבו התו"ס במסכת מנחות מד: תוד"ה חותם של טיט.]
על פי זה יש לבאר את דברי הפסיקתא שעל דברי הגמ' נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין הוסיפו שם "ובעה"ב בטלית מצויצת באמצע" – וצריך להבין מה הקשר והשייכות של הטלית המצויצת – מצות הדלקת נר חנוכה?
ולפי מה שהתבאר הדברים הם כפתור ופרח.
כיון שהגזירה באה עליהם מפני שנהגו מנהגו של יפת שלא התאמץ במצוה – והישועה באה כאשר חזרו בתשובה ומסרו נפש על העבודה, נמצא שהישועה באה על ידי שחזרו לדרכו של שם אשר נתאמץ במצוה וזכה בשכרה לטלית של מצוה – על כן נאה הדבר לצרף את הטלית של מצוה להדלקת נר חנוכה – שהרי זו המצוה שקבלנו בשכר היותינו מתאמצים במצוות ולא מתרשלים בעבודתו ית'.
