הודאה – אמצעי לזריזות
ד] מהלך נוסף לבאר את השייכות הפנימית של חיוב ההודאה לנס החנוכה יתכן על פי דברי הב"ח בהלכות חנוכה – שגזרת היונים באה מפני שבאותו הדור התרשלו בעבודה בבית המקדש.
בספר "שערי קדושה" להמהרח"ו מבאר – ששורש המידות של האדם הם ארבע יסודות – יסוד האש – שממנו הכעס והגאוה, יסוד הרוח – שממנו דברים בטלים – יסוד המים – שממנו רדיפת התענוגים – ויסוד העפר – שממנו העצבות והעצלות.
עוד מבאר במהרח"ו שם – שהעצבות נובעת מהרגשת צער על חסרון קניני העולם הזה – ותיקונה הוא על ידי השמחה בחלקו – וההכרה ש"כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד".
מבואר בדבריו – ששורש העצבות הבאה מסוד העפר הוא ההרגשה של חוסר ואין – והתיקון לזה הוא על ידי ההודאה וכח הכרת הטוב – אשר הם המתקנים את העצבות אשר שרשה ביסוד העפר.
ה"מסילת ישרים" בפרק ח' כותב – שאחת העצות להגיע לזריזות ותיקון העצלות – זו המידה של הכרת הטוב.
וז"ל שם: …ואמנם מה שיוכל להגביר ההתעוררות הזה [לקנית מידת הזריזות] – הוא ההסתכלות ברוב הטובות שהקדוש ברוך הוא עושה עם האדם בכל עת ובכל שעה – והנפלאות הגדולות שעושה עמו מעת הלידה עד היום האחרון – כי כל מה שירבה להסתכל ולהתבונן בדברים האלה – הנה ירבה להכיר לעצמו חובה רבה אל האל המיטיב לו – ויהיו אלה אמצעים לשלא יתעצל ויתרפה בעבודתו – כי הרי הואיל ואינו יכול ודאי לגמול לו טובתו יתברך – לפחות יודה לשמו ויקיים מצוותיו.. עכ"ל.
מבואר שההודאה מביאה לתיקון העצלות אשר שרשה ביסוד העפר.
יוצא אם כן שב' המידות אשר שרשן ביסוד העפר – שהן העצבות והעצלות כמו שהביא בספר "שערי קדושה" – תיקונן הוא על ידי כח ההודאה.
והנה ענין ההודאה מבאר ה"פחד יצחק" [במאמרי חנוכה] – מתפצל לשני חלקים – חלק ראשון הוא ההודאה, מלשון הודאת בעל דין – עצם ההכרה שקבלתי טובה מזולתי, בין אם מדובר בקבלת טובה מבורא העולם ובין אם הטובה באה מבשר ודם או אפילו מדומם.
לאחריה באה ההודיה – שהיא ההרגשה שהטובה שקבלתי מחייבת אותי בהכנעה כלפי הנותן ובהשבת גמול עליה.
וזהו ביאור לשון ברכת ההודאה – "מודים אנחנו לך שאתה הוא ה' אלקינו" – זהו חלק ההודאה.
וההמשך – "נודה לך ונספר תהלתך" – זהו חלק ההודיה.
ובגמ' ב"ק טז. נאמר – שמי שאינו כורע במודים אזי אחרי שבע שנים חוט השדרה שלו יהיה לנחש – הגמ' מדברת במי שאומר מודים – אבל לא כורע – הוא מודה – אבל לא מרגיש שההודאה מחייבת אותו בהכנעה.
והוא נענש על כך, מפני שלא די בהודאה – יש צורך גם בכריעה – להכיר שההודאה מחייבת.
וכך מבואר בספר "חובות הלבבות" – שיסוד החיוב של האדם לעבוד את ה' מכח השכל הוא – מחמת החיוב של הכרת הטוב.
ומעתה יתכן לומר שחלק ההודאה – ההכרה – הוא המתקן את חלק העצבות שביסוד העפר – וכמו שכתב המהרח"ו שההכרה שהכל מאת ה' – הידיעה שכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד – הם המוציאים את האדם מהעצבות.
ומאידך ההודיה – שהיא הרגשת החיוב והעול שבאה בעקבות ההודאה – היא המתקנת את מידת העצלות שביסוד העפר.
על פי מה שהתבאר בדברי ה"מסילת ישרים" שהחובה שיוצרת ההודאה היא אמצעי שלא יתעצל ויתרפה מעבודת הבורא – יש לבאר את השייכות המיוחדת של חובת ההודאה לנס החנוכה.
הב"ח בריש הלכות חנוכה כתב שעיקר הגזירה בחנוכה היתה על שהתרשלו בעבודה בבית המקדש ועל כן היתה הגזירה לבטל מהם את העבודה – כמו שמובא בברייתא, שגזר עליהם לבטל את התמיד וכן את הדלקת המנורה שנאמר בה תמיד וכמו שהובא לעיל. וכשחזרו בתשובה למסור נפשם על העבודה, הושיעם ה' על ידי הכהנים, עובדי העבודה בבית המקדש – ולפיכך לא קבעום אלא להלל ולהודות שהיא העבודה שבלב. ע"כ דבריו
על פי דברי הב"ח – שהגזרה בחנוכה באה מפני שהתרשלו בעבודה – מובן היטב מדוע תקנו בחנוכה להשתמש בכח ההודאה – שהרי כתב ה"מסילת ישרים"- שכח זה הוא אמצעי שלא להתרפות ולהתרשל בעבודה.
[מהלך נוסף בביאור התיקון של ההתרשלות בעבודה על ידי ההודאה – מבואר במאמר – "גזירת יון מפני שהתרשלו בעבודה"]
הודאה – והאור הגנוז
ה] בגמ' שבת כא: – מאי חנוכה דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון – דלא למספד בהון.
וכן בשו"ע בסימן תר"ע מתחילים הלכות חנוכה במילים בכ"ה בכסליו – ח' ימי חנוכה – ואסורין בהספד ותענית.
ומשמע קצת שאיסור הספד בחנוכה קשור למהות היום יותר מבשאר המועדים האסורים אף הם בהספד ועל כן כאשר הגמ' שואלת מאי חנוכה? היא עונה – שחנוכה זה שמונה ימים שבהם לא מספידים – והדבר צריך ביאור.
בהמשך הגמ' שם נאמר – לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.
לפי זה יתכן לבאר – שהדגשת איסור ההספד בחנוכה הוא מפני שהספד הוא דבר שהוא הפכי להודאה.
ימי החנוכה נקבעו להודאה שענינה ההכרה בטוב – ההכרה במה שיש – לעומת זאת המילה "הספד" אומר ה"חתם סופר" – יש בה את האותיות של המילה הפסד – כי ענין ההספד הוא לעסוק מה הפסדנו, בימים שנקבעו להכיר מה יש לנו ולהודות על כך – אין לעסוק בהם בהספד שענינו התבוננות במה שחסר ובמה שאין.
ובזה מתבאר גם מה שמובא בחלק מהסידורים בברכת "אהבת עולם" בשם הארי"זל – שיכוון בעת שאומר את המילים "להודות לך" – זכירת מרים, כי הפה נברא להודות – ולא לספר לשון הרע – וכך מובא במ"א.
מבואר מדברי האריז"ל שההודאה היא הפך לשון הרע.
וטעם הדבר יש לומר – מפני שכח ההודאה מהותו היא ההכרה בצד הטוב – והוא הפך סיפור לשון הרע אשר מהותו היא ההדגשה של צד הרע והגנות.
הגר"א באגרתו מביא בשם המדרש – שכל החוסם פיו מלדבר לה"ר ודיבורים אסורים – זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער.
מעתה יתכן לומר שמאחר וחנוכה הוא זמן גילוי האור הגנוז כמו שהתבאר במאמר "האור הגנוז מול וחשך זו יון" – אחד האופנים לקבל את האור הזה – הוא על ידי תיקון הפה – ותיקונו של הפה הוא כאשר הוא עסוק ב"להודות" – ולא בסיפור לשון הרע וכמו שהתבאר.
יתכן לבאר באופן נוסף – מדוע גילוי האור הגנוז הוא סיבה להודיה.
במאמר "ופינו את היכלך" התבאר ש"מנחת חביתין" אותה מביא הכהן הגדול בכל יום – היא אותה מנחת חינוך שמביא כהן הדיוט – כאשר הוא מתחיל לעבוד בפעם הראשונה – אלא שהכהן הגדול שהוא לבוש שמונה בגדים מפני שהוא במדרגת השמונה – מדרגת מעל הטבע, נמצא במצב של התחדשות בכל יום יום – ועל כן הוא מביא מנחה זו בכל יום.
על דרך זו יש לבאר – על פי המבואר בחז"ל שהאור הגנוז הוא השורש של "המחדש בטובו בכל יום תמיד – מעשה בראשית" – במבט של ההנהגה הניסית המציאות מתחדשת כל הזמן – הכרת הנס שבהנהגת השי"ת את עולמו מלמדת, שהטובה שהשי"ת משפיע לאדם, אינה דבר חד פעמי שמקבלים פעם אחת ודי – מתוך המבט של אור ההנהגה הניסית – הכרת הטוב מתגדלת עד למאד – מפני שהטובה מתחדשת בכל רגע.
על פי זה מובן מדוע תקנו חז"ל דוקא בימי חנוכה להודות – כיון שהטובה מתחדשת כל הזמן, יש כאן סיבה להודות כל הזמן – ועל כן בימים המיוחדים לפרסום ההנהגה הניסית – קבעו שמונה ימים אלו להודאה.
