למי שייך כסף שאישה מרוויחה

שאלה:

שלום
עברתי רשלנות רפואית ונגרם לי נזק ובית חולים שילם לי פיצויים על הנזק הרפואי ועל הסבל שעברתי .. עכשיו האם מותר לבעלי להשתמש בכסף זה ללא רשותי האם הכסף שניתן לי שייך לבעלי או לי?

תשובה:

שלום רב,

תשלום הפיצויים שייך לאישה. אולם המרכיב הרפואי – הוצאות רפואיות הגלומות בתשלום הפיצויים שייך לבעל. וראה במקורות, את הנימוקים ועוד פרטים בנידון.

מקורות:

ראשית, עלינו לסקור את סוגיית משכורתה של האישה בזמנינו כאשר בדרך כלל אינה עוסקת במלאכות המוטלות על האישה. האם באופן זה מעלה ידיה שלה או של בעלה, ויש לזה מעט השלכה לגבי תשלומי הפיצויים הרפואיים.

לדעת הרשב"א כאשר האישה עוסקת במלאכה שאינה מחוייבת בה, מעשה ידיה שלה: וכך כתב בענין אלמנה שעסקה בקרקעות היתומים והשביחו: "הרי האשה אינה חייבת לטרוח לסתור ולבנות לעקור ולנטוע ולא להתעסק בריבית, אלא לעשות בצמר, ואם רוצה הבעל לשנותה למלאכה אחרת אינו רשאי, שאינה אצלו כעבדים וכו', וכיון שכן, אם ניזונת משל יתומים, אם השביחה או הרוויחה במעות למה אנו דנים שבח ורווח זה במעשה ידיה להיות ליתומים וכו'". וכ"כ הטור (סי' צה) בשם הראב"ד. אולם, מדברי הרשב"ם (בבא בתרא קמג,ב) נראה שגם במקרה זה מעשה ידיה לבעל. ראה שם בגמ': "וכן האשה שהשביחה את הנכסים (שהניח בעלה לאחר מותו ואף היא מקבלת מקצתם בכתובתה), השביחה לאמצע. ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הרי אני עושה ואוכלת, השביחה לעצמה". ופי' רשב"ם: "והוא דלא שקלה מזוני, דאי שקלה מזוני לא, דתנן, אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהם". ומבואר מדבריו, שכאשר היא ניזונת מנכסי היתומים דדינם כאביהם ליטול את מעשה ידיה כנגד המזונות, שבח זה שהשביחה בנכסים שלהם הוא, אף שעבודת הקרקע אינה מן המלאכות שהאשה חייבות לעסוק בהן למעשה ידיה. העולה מדבריו שאף על פי שהבעל אינו רשאי לתובעה לעסוק במלאכות אלו, כל שעשתה כן מרצונה – מעשה ידיה לבעל. וראה עוד בדברי הרא"ש בתשובותיו (כלל נ, הובאו הדברים בבית יוסף סי' קס): "באותן ג' חודשים שהיא ניזונת, מעשה ידיה ליבם בכל מה שתרוויח, בין ממלאכה או סרסורית ובכל דבר, ואינה יכולה לקנות חפצים או מלבושים במעשה ידיה בלא רשות היבם". הנה להדיא מדבריו, שלא רק מעשה ידיה של טווית הצמר לבעל אלא אף אלו שהרוויחה במסחר וכדו'. אולם מהטור שם נראה שהרא"ש אינו חולק על הרשב"א דכל שאין הבעל רשאי לכופה אין מעשה ידיה מאותה המלאכה שלו, אלא דכך היא כוונת דבריו, דהואיל ואלמנה זו השביחה את נכסי היתומים, לא גרע דינה מכל יורד לשדה חבירו, דאינו נעשה שותף בקרקע אלא נוטל שכר טורחו ויוצא, ואה"נ, דאף כאן, כיון שאין היתומים זוכים במעשה ידיה [מחמת סברת הרשב"א], עליהם לשלם לה את שכר טורחה. ומ"מ בשו"ע (סי' צה סעי' ז) הביא את השיטות הללו ולא הכריע ביניהם, ואילו ברמ"א שם פסק כהרא"ש.

נמצא שבזמנינו מאחר שמנהג הנשים שעוסקות במלאכות שאינן מיוחדות לנשים בדווקא זה תלוי במחלוקת הראשונים הנ"ל, האם מעשה ידיה שלה או של בעלה.

אולם בנידון דידן, שההכנסה אינה נובעת מחמת מלאכה שהיא עסקה בה, אלא פיצויים בגין רשלנות רפואית, נראה שאין זה שייך לבעל כלל. שהרי גופה אינה ברשותו לדרוש את הפיצויים אליו. וגם עפ"י החוק הפיצויים משולמים לזה שנפגע – קרי האישה.

ראה שו"ע אבה"ע סי' פג: החובל באשת איש (אדם אחר שחבל באשת איש), השבת והריפוי לבעלה, והצער, שלה והבשת והנזק, אם בגלוי הוא, כגון שחבל בפניה ובצוארה או בידה וזרועותיה, השליש שלה ושני שלישים לבעל, ואם בסתר הוא הנזק, השליש לבעל וב' שלישים לאשה. של בעל, נותנין לו מיד; ושל אשה, ילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות. ואינה יכולה למחול, לא על חלקו ולא על חלקה; ואם מחלה, אינה מחילה, ומ"מ אינו יכול לתבוע חלקה אלא בהרשאתה".

כלומר, ריפוי שייך לבעל משום שהבעל חייב ברפואתה, לכן ברור שהתשלום שייך לבעל. והשבת גם הוא שייך לבעל משום שהיא הושבתה ממלאכתה ולא יכלה לעשות את המלאכות שהיא חייבת לעשות עבור בעלה, לכן גם תשלום זה שייך לבעל. לכן כתב שם הבית שמואל (ס"ק א') שאישה שעושה מלאכות שאין הבעל יכול לחייבה לעשותן (כנהוג בזמנינו – כנ"ל). אין השבת של הבעל אלא של האישה.

לכן, אני לא יודע כיצד מורכב תשלום הפיצויים. אני מניח שהוא מורכב מכמה סעיפים. אז עקרונית הכל שייך לאישה משום שהיא זוכה בזה והיא זו שמקבלת את זה ישירות מהביטוח של הרופא או מהגוף הרפואי שהאישה תבעה אותם. אולם מה שיש לדון הוא בחלק הרפואי במקרה שהוא מגולם בתוך תשלום הפיצויים. האם זה שייך לבעל או לא. לכאו' לאור האמור, הסכום הזה שייך לבעל, כי הוא זה שמחוייב ברפואתה. אולם במקרה שיש איזה פער בין התשלומים. כלומר, הוצאות הרפואיים היו X וסעיף התשלום עבור ההוצאות הרפואיות במרכיב הפיצויים היה גבוה יותר, אז יש לדון על החלק הזה למי הוא שייך.

ראה ברא"ש כתובות (פ"ו סי' א): "ואי אמדוה לה' יומי ועבדו לה סמא חריפא ואיתסית בתלתא יומי וכו', המותר לדידה הוי". כלומר, האישה ציערה את עצמה ובכך העלות ירדה, המותר שלה. והוסיף הרא"ש שהרמב"ם חולק על כך. וראה שם בקרבן נתנאל שתמה על הרא"ש מנין לו שהרמב"ם יחלוק. בכל אופן, על הפער הזה בנד"ד אם הוא קיים, יש לעיין אם זה דומה להנ"ל או לא.