הלכה מול שינויים בטבע

הרב יהושע פפר
כ"ו טבת ה'תשע"ט

 

פרשת וארא פותחת את סיפור הניסים של יציאת מצרים: ניסים שהפכו את הסדר הטבעי כדי להוציא את בני ישראל משעבוד מצרים.

בספר בני יששכר כתב על כך: “והנה זה נתפרסם ביום צאתנו מארץ מצרים, שהראה הש”י איך הוא משדד מערכות השמים וכוכבי השמים וכסיליהם, על ידי הארת חסדו לבניו” (מאמרי חודש ניסן, מאמר יב).

בימים כתיקונם, הנהגת העולם היא על פי מערכת הטבע שאותה ייסד הבורא ית’: “הנהגה השנית הוא הנהגה הטבעית, אשר מתנהגת על פי סידור הכוכבים במשמרותיהם ברקיע מבראשית” (שם). הקב”ה משגיח על מערכת הטבע, ומכוון אותה להגיע לתכליתה – אך אינו מתערב בעצם הליכי הטבע.

גם הלכות רבות שאנו מקיימים מבוססות על ידיעת הטבע שלנו: אנו יודעים מתי השמש זורחת, מתי היא שוקעת, וכך פרטים רבים של העולם הטבעי הקשורים לקיום המצוות.

אך מה קורה כאשר מול עינינו נגלה מצב טבעי השונה מזה שעליו ביססו חז”ל ופוסקים הלכות שונות? האם ההלכה תשתנה לאור ידיעת הטבע שלנו, השונה מזו של חז”ל? כיצד שינויים בטבע משפיעים על הלכות טריפות, למשל? והאם מותר להרוג כינים בשבת, כמבואר בהלכה? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

דג ובשר האפויים יחד

אחד המקורות הקדומים בנוגע לשינויים בטבע מופיע בדברי התוספות. במסכת מועד קטן (יא, ב) מובא שעדיף לאכול  דגים לאחר שעבר זמן משעת צידתם, ולא לאוכלם כשהם טריים, מיד עם הצידה. תוספות מציינים שבזמן הזה ההיפך הוא הנכון: “בזמן הזה תופסים סכנה למיכל סמוך לסירחון”. התוספות מיישבים: “ושמא נשתנו, כמו הרפואות שבש”ס שאינן טובות בזמן הזה”.

כלומר, כמו שאין אנו סומכים על הרפואות שנכתבו בגמרא, כך אין הולכים אחר ההוראה הבריאותית בנוגע לדגים, מפני שבזמן הזה נשתנו הטבעים.

דוגמא נוספת לעניין זה מצוי אף הוא בדיני אכילת דגים. במסכת פסחים (עו, ב) נאמר שאין לאפות דג עם בשר בתנור אחד, מחשש סכנת צרעת. כן נפסק בשולחן ערוך (יו”ד סימן קטז, סע’ ב). עוד נפסק בהלכות סעודה (או”ח סימן קעג, סעיף ב) שחובה ליטול ידים בין בשר לדגים, “דקשה לדבר אחר [צרעת], וחמירא סכנתא מאיסורא”.

אולם כבר כתב המגן אברהם (קעג, ס”ק א, הובא במשנה ברורה, שם, ס”ק ג) שבזמנינו אין סכנה כל כך, כי בכמה דברים נשתנו הטבעים. בשו”ת שבות יעקב (ח”ג, סימן ע) כתב שאין לסמוך בדבר זה על דברי מגן אברהם, משום שאין להקל בסכנה – אך כמובן שהמנהג הרווח הוא להקל בדבר (אם כי עדיין נוהגים להחמיר באכילת בשר ודגים יחדיו).

דוגמאות אלו מבהירות שהלכות הקשורות ישירות למציאות טבעית שאין אנו מכירים יכולות להשתנות. אך עד איזה גבול הדבר נכון, ובאיזה סוג הלכות ניתן ליישם את העיקרון?

הלכות נוספות המשתנות

נקדים כמה הלכות נוספות שבהן מצאנו שינוי לאור מציאות משתנה.

הרמ”א מתייחס ישירות לשינוי הטבע בשאלה של חודשי ההיריון והלידה. חז”ל קבעו שאישה היולדת לתשעה חודשים אינה יולדת ל’מקוטעים’ – כלומר, אינה יולדת ילדים בריאים בחצי החודש התשיעי (בניגוד לחודש השביעי), אלא בסופו (יבמות מב, א). לפי דין תורה, כאשר אדם מת כשאשתו הרה עם ילדו הראשון, ולאחר מכן נולד ילד חי, הילד פוטר את האם מייבום גם אם הוא מת זמן קצר לאחר לידתו. אולם, חז”ל קבעו שפטור זה נאמר רק כשהילד נולד בסוף החודש התשיעי, שאז מדובר בבן קיימא הפוטר מיבום, ולא בילד שנולד בחצי או תחילת החודש התשיעי.

הרמ”א (בשם התשב”ץ) קבע שהלכה זו אינה נוהגת כיום, כיון שטבע העולם השתנה: כיום נשים יולדות ילדים בריאים גם בתחילת החודש התשיעי, ולכן גם בלידה כזו הילד פוטר את אמו מיבום (אה”ע, סימן קנו, סעיף ד). יש לציין שמדובר בקולא הלכתית הנפסקת על-פי שינוי הטבע.

ישנם דינים נוספים הנובעים מתוך תפיסה של שינוי בטבע, ונמנה כמה מהם:

  1. נפסק בשולחן ערוך (או”ח, סימן קעט, סעיף ו): “אכל כל מאכל ולא אכל מלח; שתה כל משקה ולא שתה מים; ביום – ידאג מפני ריח הפה, ובלילה – מפני ריח הפה ומפני אסכרה”. למרות הלכה פסוקה זו, הביא במשנה ברורה (ס”ק יח) את דברי המגן אברהם שבזמנינו אין מקפידים על כך, מפני שנשתנו הטבעים.
  2. כתבו הפוסקים שלמרות שלפי דין הגמרא והשולחן ערוך (או”ח, סימן של, סעיף ז) אין לתינוק שנולד בחודש השמיני סיכוי לחיות, ולכן אין מחללים עליו שבת להצילו, והוא נחשב כמוקצה שאסור לטלטלו, בזמן הזה אין הלכה זו נוהגת. כיום, בוודאי שחייבים לנקוט בכל אמצעי בשביל להציל חיי תינוק שנולד בחודש השמיני להריון אמו, שכן ילד הנולד בחודש השמיני יכול לחיות חיים בריאים ומלאים. מעניין לציין שבמשנה ברורה לא העיר על הלכה זו, ולדבריו משמע שאין לנקוט בשום פעולת הצלה בתינוק שנולד בחודש השמיני להריון אמו. החזו”א (הלכות מילה, סימן קנה, ס”ק ד) כתב שנראה שכיום נשתנה הטבע, ולכן יש להציל גם את הנולד לשמונה חדשים.
  3. השלכה מעניינת נוספת של שינוי הטבע מופיע בעניין פתרון חלומות. לדברי השולחן ערוך הרב (סימן רפח, סעיף ז), השתנו כיום פתרוני החלומות מזמן חכמי הגמרא, כפי שהשתנו הרפואות ממה שהיה בזמנם. השלכה אפשרית לכך (כמבואר שם) היא לעניין צום בשבת על אותם חלומות שקבעו חז”ל כחלומות רעים, שייתכן שאין לנו לסמוך על אותם פתרונות, ולכן אין לצום עליהם בשבת.

לצד הלכות אלו, האם יש גם הלכות שאינן משתנות בשום צד?

דיני טריפות ודיני כלאים

בניגוד להלכות האמורות, כתבו הפוסקים שבדינים מסוימים אין ההלכה משתנית עקב שינוי בטבע הבריאה. אחת הדוגמאות המפורסמות היא דין טריפות בהמה.

חז”ל קבעו כללים ברורים בנוגע לאיזה מום נחשב לטריפה בבהמה, ואיזה מום אינו מחשיב את הבהמה לטריפה. הכלל, לדברי חז”ל, הוא שמום שיש לו רפואה אינו מחשיב את הבהמה לטריפה, ואילו מום שאין לו רפואה, ויגרום לבהמה למות תוך שנה – כפי שפסק הרמב”ם (הלכות שחיטה פרק יא, הלכה א) – מחשיב את הבהמה לטריפה.

כיום, ישנם מומים שחז”ל קבעום כטריפה, ואילו הרפואה המודרנית יכולה לרפאותם. בנוגע לדיני טריפות, בהם קבעו חז”ל כללים ברורים לעניין איזה מום מחשיב את בהמה לטריפה ואיזה מום אינו מחשיבה לטריפה, פסק הרשב”א (חלק א, סימן צח) שאין לזוז ממה שקבעו חז”ל, גם כשהמציאות מכחישה, לכאורה, את דבריהם.

החזו”א (יו”ד, סימן ה, ס”ק ג) מבאר (שלא כמשמעות הרשב”א בביאור הדברים) שהסיבה לכך היא משום שההלכה נסמכת על הטבע של “סוף אלפיים תורה”, כלומר, הטבע של ימי חז”ל. חז”ל קבעו את ההלכות, לפי רוח קודשם, לאור  טבע זה. לכן, למרות שינוי הטבע של ימינו, אין לנו לסור מההלכה שקבעו חז”ל (ברוח דומה עי’ בשו”ת אגרות משה, אבן העזר, חלק ב, סימן ג, אות ב).

דוגמא נוספת לקביעות ההלכה מול שינוי הטבע נמצאת בהלכות כלאי זרעים. כפי שקבע הרב קוק (משפט כהן, סימן יד), אין הולכים בעניין המינים אלא אחר קביעות של זמן התורה, ושינוי המינים לאחר זמן מתן תורה אינו מעלה ומוריד לעניין דיני כלאי זרעים.

הכלל בעניין שינוי הטבע בהלכה

האם יש כלל שלפיו ניתן להציע איזו הלכות משתנות לאור שינוי הטבע, ואיזו הלכות אינן משתנות? או במילים אחרות: איזו הלכה נקבעה לפי הטבע, ולכן שינוי הטבע גוזר את שינוי ההלכה, ואיזו הלכה היא מהותית ואינה משתנה?

עקב דיון בהלכת “מציצת דם מילה”, מציע בשו”ת מהר”ם שיק תשובה לשאלה זו. חז”ל חייבו למצוץ את מקום המילה עד שיצא דם, כדי שהתינוק לא יבוא לידי סכנה. כן נפסק ברמב”ם (הלכות מילה, פרק ב, הלכה ב) ובשאר פוסקים. אולם, בדורות מאוחרים יותר, סברו הרופאים שלא רק שאין סכנה בהימנעות ממציצה, אלא שאדרבה, לעתים יכולה להיות סכנה במציצה מחשש זיהום. בכל זאת, הכריע בשו”ת מהר”ם שיק (יו”ד, סימן רמד) שאין לבטל את המציצה בזמנינו, כי דברי חז”ל מבוססים על פי הקבלה, וסברת הרופאים היא על פי הרוב.

כלומר, אמנם הרופאים בררו שאין סכנה ברוב מכריע של מקרים, אך ייתכן שבמיעוט של מקרים יש בכך עדיין סכנה, ולכן ההלכה אינה מתבטלת לאור קביעת הרופאים.

בתוך דבריו כתב המהר”ם שיק שלמרות שמצאנו בדברי הפוסקים שנשתנו הטבעים, כלל זה לא נאמר בדבר שהוא הלכה למשה מסיני. לדעתו, גם הלכות טריפות נכללות ב”הלכה למשה מסיני”, כי הם ניתנו על-ידי הקב”ה בסיני: הקב”ה לקח בחשבון את השינויים העתידיים, ועדיין קבע לנו הלכה קבועה שאינה משתנה. כן הדין לכל דיני תורה, שאינם משתנים לאור שינוי המציאות.

כעין זה מבואר גם בדברי רבי דוד מקרלין (שו”ת שאילת דוד, סימן א): ששינוי הטבע אינו משליך על ההלכה בדברים שנמסרו בקבלה ברורה, ואין בהם מחלוקת, או בדברים שיש אודותיהם ראיה מן התורה. שינוי הטבע משפיע רק על הלכות שחז”ל גזרו מתוך הטבע עצמו, כאשר הטבע שאנו מכירים שונה ממנו.

יש לציין שהגדרות אלו אינן פותרות כל דילמה. בכמה הלכות עדיין ניתן להסתפק אם מדובר בהלכה שיסודה במסורת, או שמא מדובר בהלכה שנקבעה על-פי טבע המציאות. הדיון על השאלה של הריגת כינים בשבת מדגימה היטב את הספק.

דין הריגת כינים בשבת

נחלקו התנאים (שבת דף יא-יב; דף קז) בדין הריגת כינה בשבת. לדעת רבי אליעזר, “ההורג כינה בשבת כאילו הורג גמל”. אין הפרש בין הריגת כינה לבין הריגת חיה גדולה כגמל, והריגתה נחשבת לחילול שבת גמור. אולם לדעת חכמים ובית הלל, מותר להרוג כינים בשבת. הסיבה לכך, כפי שמבואר בגמרא, היא משום שכינים אינן נוצרות בדרך פריה ורביה כשאר בעלי החיים, אלא נוצרות מן הזיעה או מן העפר. בניגוד לכך מודים חכמים שאסור להרוג פרעוש בשבת.

התוספות (שבת יב, א, ד”ה שמא יהרוג) תיארו את הכינה המדוברת, תוך ציון מכת כינים של פרשתנו: “דכינה היינו שחורה הקופצת, דכתיב ‘והך את עפר הארץ והיה לכינים’, ודרך שחורה הקופצת לצאת מן הארץ”. הכינה הקופצת היא הכינה שמותר להרגה בשבת, ואילו הכינה הרוחשת, כפי שממשיכים התוספות, הוא הפרעוש שאסור להרגו אפילו לדעת חכמים.

בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן שטז, סעיף ט) נפסק כדעת חכמים: מותר להרוג כינה בשבת, ואסור להרוג פרעוש. במשנה ברורה (שם, ס”ק לח) מבאר שטעם דינים אלו הוא שהחיוב בהריגת בעלי חיים בשבת נלמד משחיטת “אילים מאדמים”, שהיו נשחטים במשכן לצורך עורותיהם. כשם שאילים מתרבים בדרך של פריה ורביה, כך כל איסור הריגה בשבת מוגבל למינים שפרים ורבים, “לאפוקי כינה דאינה באה מזכר ונקבה אלא באה מן הזיעה, לא חשיבא בריה”.

בנוגע לפרעוש, מסביר המשנה ברורה שלמרות שאף היא אינה פרה ורבה, “מכל מקום כיון שהווייתה מן העפר, יש בה חיות, כאלו נברא מזכר ונקבה, וחייב עליה משום נטילת נשמה”.

שאלת הריגת כינים בזמן הזה

כבר תמה הרב יצחק לאמפרונטי (מגאוני איטליה לפני כשלוש מאות שנה) בספרו פחד יצחק (צידה, דף כא ע”ב) על הלכה זו – שהרי בזמן הזה מפורסם וידוע לכל שהכינים נוצרות מביצים בדרך של פריה ורביה, ולכאורה נמצא כי המציאות מכחישה את דברי חז”ל. כיצד ניתן לסמוך על הלכת הגמרא כשידוע לנו שדברי חז”ל מנוגדים למציאות הטבע? מתוך תפיסה זו, פסק הרב לאמפרונטי: “ואם כן שומר נפשו ירחק מהם, ולא יהרוג לא פרעוש ולא כינה, ולא יכניס עצמו בספק חיוב חטאת”.

הרב לאמפרונטי הפנה את תמיהתו לרבי יהודה בריל ממנטובה, והלה השיב שחרף התמיהה המציאותית, “אין לשנות הדינים המיוסדים על קבלת קדמונינו בשביל חקירת חכמי אומות העולם, ואין לזוז ממה שנפסק על פי גמרותינו, אפילו כל רוחות החקירות האנושיות שבעולם באות ונושבות בו, כי רוח ה’ דבר בנו”. אולם ר”י לאמפרונטי הגיב כי דברים אלו הם נגד הסברא, ופעמים שגם דברי חז”ל הם “מפי השכל והחקירה האנושית ולא מפי הקבלה”. לדעתו יש אפוא להחמיר ולא להרוג כינים בשבת, משום שמציאות הדברים שונה מכפי שאמרו חז”ל.

כנגד דברי ר”י לאמפרונטי יצא הרב דסלר, מנהלה הרוחני של ישיבת פוניבז’ (מכתב מאליהו, חלק ד, עמ’ 355, הערה ד) בדבריו אודות ההסברים הטבעיים של חז”ל, באומרו “שלא ההסבר מחייב את הדין, אלא להיפך, הדין מחייב הסבר”. לדברי הרב דסלר, הטעם המוזכר בגמרא אינו הטעם היחידי האפשרי בעניין, ולפעמים חז”ל נתנו הסברים לפי ידיעת הטבע שהייתה בעיניהם. אם בזמנינו מוכח שהמציאות שונה, חובה עלינו לחפש הסברים אחרים שבהם יתקיים הדין על מכונו לפי ידיעות הטבע שבימינו.

והוא מסיים ש”גם אם לא נמצא טעם הגון, נאמין באמונה שלמה שהדין אמת, ואל ה’ נייחל שיאיר עינינו למצוא הסבר מתאים”. הרב דסלר ממשיך לתת טעם מסוים לעניין הריגת כינה בשבת, וניתן להציע שכיון שעין בלתי מזויינת אינה רואה שכינה פרה ורבה, לכן אין לנו להתייחס אליה בתור חיים ממש (עי’ גם בספר נתיב חיים (סימן פא), ובספר ויזרע יצחק בעניין זה).

המשך הדיון כיום

הדיון האמור ממשיך עד זמנינו אנו, ופוסקים הזמן דנים על הריגת כינים בשבת (אם מתוך תפיסה, כפי שמבואר בפחד יצחק, שחז”ל סברו שכינים אינם פרים ורבים ואילו כיום אנו יודעים שאין הדבר כן, ואם מתוך תפיסה שהכינים שלנו שונים מאלו של חז”ל).

הרב ניסים קרליץ (חוט שני, פרק טו) כתב שאין להקל בכך, וכך כתב בשו”ת שבט הקהתי (ח”ג, סימן קכו) בתחילת דבריו, ומביא בשם הרב יוסף שלום אלישיב זצ”ל שמאחר שרואים ביצים בכינים שבשיער אדם, יש להחמיר ולא להרגן בשבת (אך הוא מקל בריסוס שיער בשבת כאשר יש בכך צער, ובצירוף העובדה שמדובר באיסור דרבנן בלבד).

בסוף דבריו כתב שגם בדברי חז”ל מצאנו אזכור של ביצי כינים, ומשמע אפוא שחז”ל הכירו בתופעה של ביצי כינים, ולמרות זאת התירו הריגת כינה בשבת. מכאן נטה להקל בדבר. ולהלכה נקטו פוסקים רבים להקל, כמו שהביא בספר בירור הלכה (חלק ד) בשם הגר”ח קנייבסקי, וכן בשם אביו הרב בנימין זילבר בשו”ת אז נדברו (ח”א, סימן עט).

בשו”ת יזרע ויצחק מציין שצריך להבין את כוונת חז”ל במה שכינים אינן פרות ורבות, שהרי גם צמחים פרים ורבים, וחז”ל הכירו בתופעה זו. אם כן איך הקלו בהריגת כינה משום שאינה פרה ורבה? הוא מבאר שכוונת חז”ל היא שכינים אינן פרות ורבות בכוחות עצמן, וכמו שאמרו החוקרים שהכינים מתרבות על-ידי חומר המופרש מהגולגולת, ובכך הסבירו את הימצאות הכינים אצל ילדים יותר מאשר אצל מבוגרים (כי החומר מופרש אצל ילדים במידה מוגברת). לאור הביאור הנ”ל, הרי שלא השתנה הטבע מימי חז”ל לימינו אנו, וגם כיום אין איסור בהריגת כינים.

סיכום

לסיכום, הדיון על שאלת הריגת כינים בשבת מדגימה את המורכבות של שאלת שינוי ההלכה לאור שינוי המציאות, ובפרט לאור העובדה שהמציאות שלנה שונה בפרטים רבים מזו שהכירו חז”ל. נראה שבכל מקרה ועניין יש לתת הכרעה פרטנית, כמובן לפי הכרעת גדולי הפוסקים של דורנו ושל דורות קודמים.

לסיכום:

  • ישנם כמה עניינים הלכתיים, בפרט בדברים הנוגעים לגוף ולנפש (כגון ענייני אכילה, ענייני הריון ולידה, ועוד) שבהם המציאות שלנו אינה תואמת את המציאות שתיארו חז”ל. במקרים אלו, פוסקים רבים נקטו שההלכה תשתנה לאור השינוי במציאות הטבע.
  • עם זאת, יש פוסקים שכתבו שבמקום שהדבר נוגע לסכנה, אין לנו לסמוך על קביעת רופאים ומדענים, ויש להחמיר כדברי חז”ל, אפילו שהם לא נראים לנו. כך מחמירים עדיין בנוגע לאכילת בשר עם דגים, למרות שאין הסכנה ניכרת לעין.
  • יש הלכות נוספות שאין שינוי בטבע גורר אחריו שינוי בהלכה. כך נקט הרשב”א ושאר פוסקים בנוגע לדיני טריפות, וכן ראינו לעניין דיני כלאים.
  • דיון נוסף נוגע למציאות עכשווית המכחישה את דברי חז”ל: האם ניתן לומר שהמציאות שתיארו חז”ל איננה נכונה, ולהפיק קביעה הלכתית מתוך גישה זו? בנידון זה נחלקו הפחד יצחק עם אחרים, והדיון בשאלה ממשיך עד זמנינו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים