פתיחה
מתוך עשר המכות הנוחתות על המצרים, שבע מופיעות בפרשתנו. כידוע, המכות מחולקות לסדרות של שלוש מכות בכל סדרה. במכה הראשונה והשניה בכל סדרה, משה מתרה בפרעה, ואילו המכה השלישית בכל סדרה מגיעה ללא התראה. לכן מכת דם ומכת צפרדע הגיעו עם התראה, ואילו מכת כינים ללא התראה. הגמרא במסכת סנהדרין (סז ע"ב), מביאה מחלוקת בין רבי עקיבא לר' אליעזר, כיצד התרחשה מכת צפרדע:
"רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת היתה והשריצה, ומילאה את כל ארץ מצרים. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות (= עדיף שתתעסק בהלכה ולא באגדה). צפרדע אחת היתה, שרקה לשאר הצפרדעים והם באו (מכל העולם)."
הנזק של הצפרדעים היה בכך שהיו בכל מקום ועשו הרבה מאוד רעש. בעקבות כך נעסוק הפעם בנזקי רעש, ובשאלות: האם אפשר לחייב את השכנים לכבות את המזגן, בגלל הרעש שהוא עושה, והאם אפשר לבקש מהשכנים להשקיט את הכלב שלהם שנובך ואת הילדים שמרעישים.
קול הנכנסים והיוצאים
א. בעבר החצרות של הבתים היו בנויות בצורת ח', כאשר מספר בתים היו פתוחים לחצר אחת. כפי שמופיע במקומות רבים במשנה, החצר שימשה את בני החצר בעסקיהם, שם היו שומרים את הכלים (מעשרות פ"ג, ה) העמידו את התנורים (ב"ב פ"ג, ה) ועוד. הגמרא במסכת בבא בתרא (כ ע"ב) דנה בשאלה, האם אפשר לפתוח בחצר חנות הגורמת רעש לשאר השכנים.
למסקנה הגמרא מחלקת בין מקרה בו אדם פותח חנות, לבין מקרה בו אדם פותח תלמוד תורה. במידה והוא פותח חנות רגילה, לא התירו לו לגרום רעש לשכנים. לעומת זאת, כאשר הוא פותח תלמוד תורה, מחמת חשיבות הדבר התירו לו לפתוח גם בחצר, למרות הרעש הנגרם לשכנים בעקבות כך.
ב. בדברי המשנה, שדנה בשאלה מה מותר לפתוח בחצר אנו מוצאים סתירה בין הרישא לסיפא:
"(1) חנות שבחצר – יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן מקול הנכנסים ומקול היוצאים. (2) אבל עושה כלים, יוצא ומוכר בתוך השוק. ואינו יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים."
בתחילת המשנה כתוב (=1), שבמידה ואדם פותח חנות בחצר, חברו יכול למחות בו על הרעש הנגרם בעקבות הנכנסים והיוצאים כפי שראינו לעיל. לעומת זאת בסוף המשנה (=2) כתוב, שמותר לאדם לעבוד עם פטיש בחצרו או לטחון בריחיים, וחברו לא יכול למחות בו. מה ההבדל בין המקרים? הרי גם כאשר הוא פותח חנות בחצר הוא עושה רעש לשכנים ומפריע להם, וגם במקרה שהוא דופק עם פטיש הוא עושה רעש לשכנים ומפריע להם, אז מדוע אסור לפתוח חנות, ואילו הכאה בפטיש מותרת?! נחלקו בכך הראשונים:
מחלוקת הראשונים
א. אפשרות ראשונה ליישב את הסתירה, מופיעה במרדכי בשם ר' יואל (רמז תקיב). המחלק בין מקרה שבו האדם פועל בתוך רשותו, לבין מקרה שהוא פועל בחצר.
במקרה הראשון, החנות ממוקמת בחצר הנמצאת ששייכת לכולם, לכן על בעל החנות להתחשב בשאר השכנים, ואסור לו לפתוח חנות שתגרום לרעש. לעומת זאת, כאשר הוא מכה בפטיש או טוחן בריחיים, הוא עושה זאת ברשותו, וכאשר מדובר ברשותו הפרטית של אדם מותר לו לעשות מה שהוא רוצה גם אם הדבר גורם רעש לשכנים, ובלשונו:
"דוקא בחנות שלו יכול לתקן מלאכתו, אבל בחצר אמרינן בפרק חזקת הבתים, דכל השותפים מעכבים זה את זה (ועיין הערה[1])".
ב. אפשרות שונה נמצאת ברמב"ן (ד"ה הא) וברשב"א (ד"ה מתני'). הם טענו, שלמרות שהמשנה כותבת בפירוש, שהבעיה בפתיחת חנות בחצר קשורה לרעש שעושים הנכנסים והיוצאים, לא זאת כוונת המשנה והבעיה היא לא ברעש, שהרי אם זאת הייתה הבעיה, המשנה הייתה צריכה לאסור גם הכאה בפטיש או טחינה בריחיים!
לדעתם הבעיה בפתיחת חנות בחצר היא, שהחנות והלקוחות מרבים את הילוכם של יושבי החצר. כלומר, בעקבות החנות והלקוחות שבחצר, השכנים צריכים להאריך את דרכם בכדי לעקוף אותם ולהגיע לביתם. ממילא כאשר השכן פועל בתוך ביתו, הוא לא מאריך על אף אחד את הדרך, לכן אין בעיה שהוא יטחן שם בריחיים או ידפוק בפטיש, ובלשונם:
"חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסים והיוצאים, לא מקול הנכנסים ממש קאמר (= אין הכוונה שאסור בגלל הרעש), דהא (= שהרי) אינו יכול לעכב מחמת קול הפטיש והריחים… אלא טעמא (= אלא הטעם) משום רבוי דרך, כלומר איני יכול לעמוד ולישן מפני רגל הרבים שמרבים עלינו את הדרך, והכין איתא בירושלמי (= וכך מופיע גם בירושלמי)."
ג. הרמב"ם (שכנים ו, יב) ורבינו ירוחם (נתיב לא, ו) סוברים, שאין חילוק בין המקרים, וכמו שאפשר למחות במי שפותח חנות בחצר, כך אפשר למחות באדם הדופק בפטיש בביתו. אם כן מדוע המשנה חילקה בין המקרים? מסביר הרמב"ם, שיש לחלק בין מקרה בו אחד השכנים גורם לרעש, ורק לאחר זמן מה מתלוננים השכנים. לבין מקרה, שבו ברגע שהשכן התחיל לעשות רעש, מיד השכנים התלוננו.
כאשר המשנה דנה בפתיחת חנות בחצר, מדובר שהשכנים מחו מיד על הרעש שנגרם, ולכן יש חובה לסלק את החנות. לעומת זאת כאשר המשנה דנה בהכאה בפטיש ובריחיים, היא דנה במקרה שבו השכן כבר עבד שם זמן מה ושאר השכנים לא מחו בו, ופתאום לאחר זמן, הם נזכרו למחות בו על הרעש שהוא עושה. בכהאי גוונא הוא לא צריך להפסיק, כי בכך שהם לא מחו בו על ההתחלה הוא זכה בזכות להשתמש בחצר[2] (הרמב"ם לשיטתו בחזקת תשמישים, עיין הלכות שכנים ח, ו – ז).
להלכה
להלכה נחלקו השולחן ערוך והרמ"א (חו"מ קנו, ב). השולחן ערוך פסק כדעת הרמב"ם, שהחילוק הוא בין מקרה שמחו בו מיד על הרעש, לבין מקרה שלא מחו בו מיד . הרמ"א לעומת זאת פסק כדעת המרדכי, שהשאלה היא איפה עושים את הרעש, אם ברשות הפרטית או בחצר:
"חנות שבחצר, יכולים השכנים למחות בידו ולומר לו: אין אנו יכולים לישן מקול הנכנסים והיוצאים, אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר לשוק. אבל אינם יכולים למחות בידו ולומר: אין אנו יכולים לישן מקול הפטיש או מקול הריחים, מאחר שכבר החזיק לעשות כן ולא מיחו בידו. הגה (= רמ"א): ויש אומרים דכל מה שעושה בחנותו ובביתו, אפילו לכתחלה אינן יכולין למחות (מרדכי)."
חולה
תוספות חשוב לסוגיה שנפסקה ברמ"א ובנתיבות, מופיע בריב"ש (סי' קצו). הריב"ש טען, שפסק המרדכי (ובעקבותיו הרמ"א), שאי אפשר למחות במי שעושה רעש בדירה שלו, זה רק במקרה ששאר הדיירים בחצר בריאים, אבל במקרה בו הרעש גורם נזק לבריאותו של אחד מהשכנים, אזי הוא יכול למחות בשכנו להפסיק להרעיש בכל מצב.
מקורו של הריב"ש הוא בגמרא נוספת בבבא בתרא (כג ע"א). הגמרא מביאה שרב יוסף אמר לרופאים, שיפסיקו להוציא דם מהחולים שלהם מתחת לדקלים שלו, כיוון שהעורבים נמשכים לדם, ואז הם יושבים על הדקלים אוכלים מהם ומלכלכים אותם, ובלשון הגמרא:
"רב יוסף הוה ליה הנהו תאלי דהוו אתו אומני ויתבי תותייהו (= היו לו תמרים שישבו תחתיהם רופאים), ואתו עורבי – אכלי דמא וסלקי אבי תאלי ומפסדי תמרי (= באו עורבים לדם החולים והיו יושבים על התמרים ומפסידים אותם), אמר להם רב יוסף: אפיקו לי קורקור מהכא (= תסלקו את העורבים מכאן, כלומר תפסיקו לרפא כאן)."
מקשה הגמרא, כיצד רב יוסף יכל לסלק את הרופאים משם? הרי הם משתמשים כבר הרבה זמן באותו מקום להוצאת דם, והוא לא מחה בהם, ואם כן ברשותם לרפאות שם את החולים שלהם! מתרצת הגמרא, שמכיוון שרב יוסף היה רגיש (איסטניס), מותר לו למחות ברופאים למרות שהיו שם כבר מזמן.
אומר הריב"ש, כשם שרב יוסף שהיה רגיש יכל למחות ברופאים ולסלקם מהתמרים שלו, למרות שהם כבר שהו שם הרבה זמם, כך אדם חולה יכול למחות בשכנו שיפסיק לעשות רעש, למרות שהוא עושה את הרעש בביתו (ויש להעיר על ההשוואה, ואכמ"ל).
יש לציין שערוך השולחן כתב (חו"מ קנה, לג), שלא כל אדם יכול לטעון שהוא חולה ולדרוש משכנו שיפסיק את הרעש מביתו. ואם נתרגם את הדבר למושגים של ימינו, נדרוש אישור רפואי למחלה וכדומה. לעניין שינה, פוסקי זמנינו קבעו, שכל בני אדם נחשבים חולים, לכן במידה והרעש פוגע בשעות השינה המקובלות של השכן, הוא יכול להתלונן.
דברי החזון אי"ש
החזון אי"ש (ב"ב סי' יג) צמצם את דברי הריב"ש, וכתב שישנם מקרים בהם למרות שיש שכן הרגיש לרעש, יהיה מותר לעשות רעש. הוא טען, שכל דברי הריב"ש אמורים רק במקום שבו יש אדם שעושה דברים חריגים בתוך ביתו, אבל במידה ואדם חי את חייו בטבעיות ומתוך כך הוא עושה רעש, אין הוא חייב להפסיק להרעיש גם אם הדבר מפריע לחברו החולה (ועיין מאירי ב"ב כ ע"ב).
למשל, אדם שעושה מסיבות בביתו באופן קבוע, יכול השכן החולה לדרוש ממנו שיפסיק לעשות רעש, כי בדרך כלל בבית פרטי לא עושים מסיבות. לעומת זאת, במידה וכאשר הילדים רצים, הם גורמים רעש לשכן מהקומה למטה, לא ניתן לדרוש מהם להפסיק לרוץ בביתם, שהרי זהו השימוש הסביר והנורמלי בבית, ובלשון החזון אי"ש:
"נראה דאין דברי הריב”ש אלא בעושה דבר שאינו עיקר דירה, כמו בעושה אריגה וכיוצא בזה (= כלומר שהוא פתח בביתו בית חרושת), שאין מעשה זה מצוי בכל אדם ולא ברוב בני אדם. אבל אם עושה דברים שרוב בני אדם עושים, ולפעמים שימושם ודיבורם משמיע קול שמפריע את החולה, אינו יכול הניזוק למחות, ורשאי אדם לבנות בית אצל חבירו ולהכניס את העוללים והיונקים שצועקים בלילה, ואין החולה יכול לעכב עליו, שהרי אינו חייב לצאת מדירתו."
לפי הדברים הללו, נראה שלא ניתן לדרוש מהשכן שיפסיק את השימוש במזגן למרות הרעש הנגרם ממנוע המזגן, שהרי בימינו רבים נוהגים להשתמש במזגנים במהלך כל שעות היממה (אלא אם כן מדובר במזגן ישן מאוד, שעושה רעש חריג, שאז זה כבר לא נחשב שימוש רגיל). כמו כן, אם באופן חד פעמי, עושה השכן מסיבה, נראה שאי אפשר להתלונן על הרעש, מכיוון שזהו השימוש הסביר בבית. אם כי ברור, שבמידת האפשר יש להשתדל לצמצם את הרעש, כדי להתחשב בזולת.
הפרדה של רשות רבים
עד כה דנו במקרה, שבו כל השכנים גרים בחצר אחת (או בבניין אחד), אולם מה יהיה הדין ביישוב בו אין חצרות משותפות, אלא כל בית נמצא ברשות אחרת? האם בכהאי גוונא יהיה אפשר להגביל את הרעש שהשכן עושה?
הדברי חיים (א, יז) דן בשאלה מעין זו וכתב, שכאשר הבתים נמצאים ברשויות נפרדות, מותר לשכן לעשות רעש שבדרך כלל לא עושים בבית נורמאלי. לכן גם דברי החזון אי"ש שראינו לעיל, שמתירים לאדם לעשות רק את תשמישיו הרגילים בדירה לא יהיו שייכים כאן, ויהיה מותר לעשות גם רעשים חריגים.
דוגמא לכך: הרב אשר וייס פסק (שיעור 'בקול הלשון'), שכאשר יש לאדם בריכה בחצרו הפרטית ביישוב, מותר לו לעשות מסיבות בבריכה ולהזמין אורחים, למרות שהדבר גורם רעש חריג לשכנים (שהרי בדרך כלל לאנשים אין בריכה בבית), מכיוון שכל בית נמצא ברשות נפרדת.
אמנם הוא סייג את דבריו ואמר מסברא, שלא ייתכן שבגלל שמפרידה רשות הרבים בין הבתים, לא יהיה גבול לרעש שאפשר לעשות, ואף אם הותר לעשות רעש חריג שבדרך כלל לא עושים בבתים, גם לכך יש גבול[3] (יש לדון עוד מצד דינא דמלכותא דינא, ואכמ"ל).
שבת שלום!
[1] קשה מאוד בסברא לומר, שמכיוון שמדובר בדירה פרטית אפשר לעשות רעש בלי הגבלה, ומסתמא גם במקרה כזה יש לחלק בין רעש שמזיק לרעש בלתי נסבל, וכך אכן שמעתי מהרב אשר וייס (שיעור 'בקול הלשון'), אם כי ציין שאין לכך מקור מפורש בפוסקים. אכן מפשט הגמרא משמע שאין חילוק בין כמות הרעש, שהרי טחינה בריחיים ודפיקה בפטיש גורמים להרבה רעש, ולמרות זאת הגמרא התירה פעולות אלו.
[2] אמנם נראה שאפשר שהשכנים יטענו, שבתחילה סברו שהם יכולים לסבול את הרעש ולהתמודד איתו, ולכן הם לא מחו בו, ורק לאחר זמן התברר להם, שהם בעצם לא יכולים להתמודד עם הרעש. אך אם בכל זאת הם ממשיכים לגור שם, מוכח שלא כל כך אכפת להם.
[3] [3] רעש מפריע: רעש שעוצמתו יותר מ-60 דציבלים. רעש הפוגע באיכות החיים: רעש שעוצמתו גבוהה מ-65 דציבלים. רעש מזיק: רעש גבוה מ-70 דציבלים. סף הכאב: רעש בעוצמה 130 דציבלים ומעלה. כדי לסבר את האוזן, צופר של מכונית עוצמתו 90 דציבלים, ואילו ירי ברובה עוצמתו 160 דצבילים. למשל נראה, שיהיה אפשר לגרום רעש באופן קבוע ברמה של 65 דצבילים, אבל יהיה אסור לגרום רעש באופן קבוע ברמה גבוהה מ70 דצבילים.
