נישואי בעלת תשובה לכהן בעל תשובה בחו"ל

לגבי הרישא אני אבדוק בעז"ה מחר. הרושם שלי עד כמה שאני זוכר שעסקתי בזה לא ראיתי אחד שסובר כך מלבד המשפטים ישרים שמסתפק (ועתה אתה מוסיף שגם האדרת הסתפק). אבל מזה לא ניתן לעשות אפילו לא ספק. יש גם תשובה של הרב אלישיב שמישהו העלה את זה בצירוף והוא השיב ממש בתקיפות שאפילו צירוף קל לא ניתן לעשות על סברא זו. כעת אינני זוכר באיזה חלק התשובה הזו. אבל בעז"ה אבדוק מחר. בכל אופן, ובל נשכח שכאן אנו עוסקים באיסור דאורייתא!

לגבי שאלתך מדוע אין אנו הולכים אחר הרוב. למעשה אין כל ודאות בכלל שהיא נבעלה כדי שנאמר שנבעלה לאחד מהרוב.. כלומר, בסוגיה בכתובות מדובר שאנו יודעים שהיא נבעלה ולכן השאלה היא האם נבעלה לפסול או לכשר. אבל אישה נשואה אנו לא מניחים שהיא נבעלה למישהו אחר תחת בעלה, וכך גם מבואר בסי' ז' שבעלה משמרה. ולפני הנישואין גם אנו לא יודעים שהיא נבעלה שהרי לא היתה מעוברת וכד'. אלא שההנחה היא שמן הסתם היא נבעלה ולכן אתה אומר נלך אחר הרוב, אבל צריך לשים לב שיש כאן 2 צעדים ביחד: הנחה שנבעלה, ואם כך מן הסתם לאחד מהרוב.
עכשיו, חזקה וברי מועיל נגד רוב, האישה הזו מוחזקת בכשרותה לכהונה. טענתך שהאישה הזו אינה נאמנת יכולה להיות נכונה כשדנים על עדות, ואפילו על עדות באיסורין אינה נאמנת משום שהיא חשודה באותו דבר ולכן אינה נאנמת (ואם כי גם בזה יש לדון כפי שהעיר בשו"ת אור גדול סי' כז).
מ"מ לגבי שאלתך, מדובר על אישה שתטען לגבי עצמה ולא כעדות על אחרים וזה טענת ברי. ראה בדברי הרא"ש בסוגיה של פתח פתוח, וראה עוד בשו"ת רבי אליעזר (גורדון סי' כז) שהרחיב בזה. השמעתתא גם מסביר את החילוק הזה בין אם היא טוענת לגבי עצמה ולבין אם היא מעידה על ילדיה. לכן, לא ניתן לקבוע על אישה שהיא פסולה לכהונה מדאורייתא סתם כך בגלל שהיא חילונית, אחרת לעולם לא תמצא אפילו ספק כהן מבעלי תשובה בחו"ל. בנוסף, יש לומר שהיא נאמנת במיגו שהיתה טוענת שלא נבעלה כלל לפני נישואיה, ואם היתה טוענת כך, י"ל שהיתה נאמנת.
מה שכתבת בד"ה אמנם לא הבנתי כלל.
ומה שכתבת לשם מה לשאול אותה – נסמוך על הרוב, זה לא שייך, כיצד נקבע שהוא חלל לאחר שכבר הוחזק ככהן? ונאמר שחזקתו היתה בטעות בלי לשאול אותה מילה אחת?! כיצד ניתן לעשות זאת שיש יותר מחשש סביר לאיסור דאורייתא?
לסיכום, אני לא רואה משום להיתר. לענ"ד הספק בכהונה שלו הוא בדיוק כמו כל הכהנים אלא אם כן, שאל את אמו ואמרה לו שהיא היתה פסולה לכהונה.

ומה שכתבת באות ג', ודאי שאם היא נבעלה לגוי אינו מועיל לספק חלל שלו, שהרי החזקה שלה אינה יכולה להכריע את הספק שלו. זה פשוט לגמרי. אפילו בשלח שליח לקדש אישה ומת השליח שאסור בכל הנשים שבעולם ולדעת הרמב"ן מעיקר הדין, לא מועיל חזקת פנויה של אחיותיה להתיר אותה להנשא לו, משום שחזקה קיימתא מועיל רק לספק של האדם עצמו ולא כדי להכריע ספיקות של אחרים, כש"כ בנד"ד שאין כל קשר בין החזקה שלה לספק שלו.

ברשותך אני אגיב על דבריך:
הצד הראשון ללכת אחר הרוב, וכמבואר בכ”ד שרובא וחזקה רובא עדיף
וע”ז כתבתם ש”אין כל ודאות בכלל שהיא נבעלה כדי שנאמר שנבעלה לאחד מהרוב.. ”
נ.ב. כבודו לא דק, אינני טוען רק שיש רוב גוים, אלא גם שרוב נשים נבעלות שם, כפי שנתברר לי, ורוב זה הוא כמו כמו רוב נשים מתעברות ויולדות, בריש פרק האשה בתרא, ופשוט.
אם כדבריך, רק צריך לשים לב שלעולם לא יתירו לבעלת תשובה מחו"ל להנשא לכהן. שהרי אם היא נחשבת לודאי נבעלה, עפ"י הרוב – רובא דליתא קמן שאפילו לא מועיל נאמנות ע"א נגדו כמבואר בשמעתתא ועוד אחרונים, א"כ במקום שיש רוב פסולים לא תנשא לכהן אפילו כשטוענת ברי שלא נבעלה לפסול. אני לא שולל לגמרי, אבל צריך לשים לב להשלכות שאתה אומר.
ומ”ש בסו”ד, “לעולם לא תמצא אפילו ספק כהן מבעלי תשובה בחו”ל”
איני יודע מה זו טענה
לא התכוונתי לומר שזו סיבה מדוע דבריך אינם נכונים. רק כתבתי שאף אחד לא אמר דברים כאלה וכנראה שיש סיבה.
ומ”ש כיצד נקבע שהוא חלל לאחר שכבר הוחזק ככהן?
לא הבנתי טענה זו, כיון שהספק לא התעורר אחר כך, אלא שמיד כשנשא את אם החתן הייתה לפחות בפסק זונה, ומיד כשנולד היה בספק חלל
לא מדוייק. אם נאמר שבכך שהיא אומרת שלא נבעלה לפסול היא נשארת בחזקתה, א"כ מאחר שראינו שהוא הוחזק ככהן, כיצד נבטל את החזקה שמא לא אמרה דבר. אולי היא אמרה שלא נבעלה.
שלב הבא, שכיון שנחשבת בעולה ודאי, הרי שנחשב חלל ודאי, ואין מתחשבין בדבריה, ואינו עניין לנאמנות אשה בפ”ק דכתובות
ואתם כותבים: “טענתך שהאישה הזו אינה נאמנת יכולה להיות נכונה כשדנים על עדות באיסורין כו'”
ננסה לברר מעט דברינו
א. דהנה שיטת כמה ראשונים שנאמנותה כדין עד אחד באיסורים, וכמשמעות הגמ’ “זו עדות שהאשה כשרה לה”, ראה רשב”א דף ט. ד”ה אע”פ. וראה גם ריטב”א יג:, שכ’ שהאשה כשרה ‘לעדות’ זו, ומשמע מדין עדות. וכ”פ רע”א בדרוש וחידוש יג. והש”ש שער ד (פכ”ב). וראה גם בקו”ש אות כג בבירור שיטה זו. וכיון שכן אינה נאמנת כדין שהכופר בתורה אין לו נאמנות כלל [והתלבטות האור גדול שהבאתם אינו אלא במי שמאמין בתורה אלא שעבר על איסור לתיאבון וכיוצא, לא במי שלא אכפת לו מאיסורי תורה ופשוט מאוד]
וכן מצאנו בבית מאיר סי’ ו’ סעי’ ט’ [הובא בקובץ תשובות הגריש”א זצ”ל, ח”א, קמז] שמצדד בפנויה שנתעברה וטרם שהמליטה נשתמדה והולד הוחזר לעדת ישראל דמכיון שחז”ל קראו אותו עדות ‘זו עדות שהאשה כשרה לו’ וכשנשתמדה דינה כגויה, ואף אם היא פסולה לעדות נוסף ע”ז שהיא אשה גם מצד מחמת עבירה מ”מ כשרה לעדות מ”מ מומרת כגוי חשיבא
ראה בשמעתתא שהפנתי אליו (שמעתתא ב' מפרק יז ואילך) שחילק בדעת הראשונים הנ"ל בין עדותה לכשרות בתה שזה מדין עדות, לבין עדותה על עצמה שזה מדין בעל דבר – וטענת ברי וכפי שהוכיח מכתובות עו,א. לכן בנד"ד שהנושא הוא רק היא ולא הבן שלה הנושא הוא מדין ברי, ולא מדין ע"א נאמן באיסורין, ולכך התכוונתי במה שכתבתי. (שזה ממש תולדה שנולד מפסולה. ואינו דומה כלל לספק בבתה שנולדה מאותו ביאת פנויה שיש לנו ספק אודותיה אם הוא בכשר או מפסול).
אילו הנושא היה מדין ע"א באיסורין לא היה מועיל כל המקורות שהבאת כאן, משום שהמקורות הנ"ל כתבו שהיא נאמנת גם במומרת וכד', זה רק בממזרות, להתיר את הבן לקהל או באופן שמעיקר הדין הבן כשר, וחז"ל החמירו והקילו במקום שאומרת לכשר נבעלתי.
ב. שיטה שניה שנראית מלשונות רש”י ותוס’ בכמה דוכתי משמע שנאמנת בטענתה. שכתבו שנאמנת משום “טענת ברי”. ויש להבין שיטה זו, אם איננו באים מכח נאמנות באיסורים, מה עדיפותה על שאר אינשי (כן הקשה קו”ש אות כו)
(1) ובתשובת רע”א ח”ב סי’ נד דימה עניין זה לנישאת לאחד מעדיה, וכלשון הרשב”א קידושין דף סה ע”ב ז”ל, “שאין כופין אדם על הוראת חזקה דמעיקרא, שלא הורתה תורה אלא למי שמסופק בדבר, ומי שיודע את האמת שמותר, אינו מחוייב כלל להוראת החזקה”, ובקיצור,
אדם כלפי עצמו נאמן ביודעו האמת.
ולפ”ז, אם החתן, בהיותה כופרת בתורה, ולא אכפת לה מאיסורים, לא שייך לומר “אדם שיודע האמת אינו מחויב לחזקה”, ואין דבריה אלא כמשחק
אם הנושא היה רק האמא אם היא כשרה או לא, לענ"ד דאי שהיא נאמנת לדעת הרשב"א. אולם אנו עוסקים כעת בכשרותו של הבן אז אני לא יודע אם זה שייך כלל. (למעשה האור שמח באיזה מקום כבר מקשה בסוגיה של נשאת לאחד מעדיה, כיצד זה יועיל לגבי הבנים שהם הרי לא יודעים כלום, ומסביר שם שלא יתכן שאנו נתיר לאישה להנשא לא' מעדיה והבנים יהיו ספק ממזרים. כעת איני זוכר היכן זה נמצא.
(2) מאידך בדרוש וחידוש בכתובות מסביר שיטה זו, שהנאמנות הוא מכח “בעל המעשה”, שכשבעל המעשה טוען בברי בדבר שהיה בידו, הריהו נאמן “לברר”, [עי”ש שעדיף בעד אחד באיסורים, שע”א אינו נאמן נגד רוב, אבל בעל המעשה מברר את הספק, כמי שאינו, ונאמן, ויש עוד נפק”מ].
וגם לפי דרך זו נראה, שלא נתנה תורה נאמנות מדין בעלים, אלא למי שיש לו איזושהי נאמנות, אז נאמן גם כלפי אחרים. וראיה לדבר, שהרא”ש פרק הניזקין חילוק יא, הסביר שדין נאמנות “בעלים” נפקא לן מדין וספרה לה, שכאן גילתה התורה שהבעלים על הדבר נאמן לעלמא. וממקום שבאת, החשודה על הנדה אין לה נאמנות [עי’ חוו”ד ריש סי’ קפה] וכמו שאין לה כל נאמנות באיסורים [ורק אם נאמנת, אז חידשה תורה גם לאחרים מדין בעל המעשה]
וכ”ש הכא שגרעא מחשוד לתאבון, דסו”ס אכפת לו מאיסורי ולא שביק היתרא, ועוד יש להוסיף שאינה נאמנת משום שלא דייקא באותה שעה, דמה אכפת לה לזנות עם גוי ה”י. ובלא דייק נראה שאין שום נאמנות, עי’ ספ”ב דכתובות גבי גר
לענ"ד נאמנות בעלים הנ"ל זה סוג של דין ע"א באיסורין שאכן אינו נאמן באופן שחשוד לאותו דבר. (כל נאמנות ע"א באיסורין נלמד מוספרה לה). אני מדבר על נאמנת בעל דבר מדין ברי כפי שצייתי למקורות הנ"ל ר"א גורדון, ש"ש, ויש עוד מקורות כעת איני זוכר בע"פ.
ובכל אופן, יש לתת את הדעת לנקודה נוספת, חשוד לאותו דבר שאינו נאמן באיסורין, או אפילו מחלל שבת שדינו כגוי ואינו נאמן באיסורין, לא ברור כלל שזה דין דאורייתא. כלומר, אם זה לא דין דאורייתא, חזרנו לנושא שמדאורייתא האיש כהן, ומדרבנן החמירו שלא להאמין לחשוד, זה חומרא ולא הקילו כמו בנד"ד. נדמה לי שפעם ראיתי ביביע אומר קטע שלם שהוא מהביא מקורות האם זה דאורייתא או דרבנן, והרוב סברו שזה לא דאורייתא, אבל כעת איני זוכר במדוייק.
ובדרך שניה כתבנו שאפי’ את”ל שאינו חלל ודאי, יש להכשיר מצד חזקת היתר
וע”ז כתבתם, “שהחזקה שלה אינה יכולה להכריע את הספק שלו. זה פשוט לגמרי כו'”
לא הבנתי מה עניין זה לזה, ונידון השולח שליח לקדש אשה, אסור בכל הנשים, הוא מפני שכשבא לשאת רחל, אומרים לו שמא את קרובתה לאה קידשת, וזאת ערווה עליך, ואיננו דנים על חתיכת הספק – רחל – חזקת פנויה בעצמה, שהרי איסור אחות אשה (או בת אשתו וכו’) אינו תלוי בה בפניותה, רק בקרובתה, וכיון שאתה צריך לדון על לאה, סובר הרמב”ן שחזקת פנויה של לאה לא מהני לרחל.
אבל הכא בנידון דידן אנו דנים חזקת “היתר” ביחס לכלה, וכן לכלה על החתן, וכשנבעלה לגוי ונעשתה זונה, אנו דנים האם מעשה זה אוסר אותה על החתן, ומספק אל תפקיע חזקת היתר [וחזקת היתר חזקה היא, כמבואר בחזו”א נ”ט ס”ק ח]
פשוט אני מתקשה להבין את דבריך. כיצד יתכן לומר דבר כזה. שהחזקה של הגברת תכריע את הספר של הבחור. מעולם לא שמענו דבר כזה. וכי יש חזקת שלה לפלוני ושלה לאלמוני, החזקות נוגעות רק אליה, חזקת היתר לכהונה, כלומר, שהספק הוא אצלה. וכי כל בחורה שיש לה חזקת היתר תכריע כל ספק חלל זה פשוט מופרך לגמרי.
ואם יורשה לי, יש להעיר מדוע פשוט כ”כ שספק חלל אסור מן התורה? נימא קל וחומר מספק ממזר, שחמור ממנו בכל צד ובכ”ז ספיקו מותר [ובאב”מ סי’ ד הביא שעה”מ שנחלק אם שאר פסולי קהל ספקם מותר, ושם באו מטפה פסולה וליכא ק”ו כלל]
הנידון האם ספק חלל אסור מה"ת או לא, תלוי במחלוקת אחרונים. הנוב"י נדמה לי בסי' ו' נוקט שמה"ת הוא מותר. ועד כמה שאני זוכר יש ראיה מדברי הגר"א לדעה זו.
לסיכום, אני לא רואה כל אפשרות להתיר לו לשאת את הנערה הזו. אם כבודו חושב אחרת, יעשה איך שהוא מבין. לענ"ד אין היתר.