פסקי דינים – גניבת דעת – חלק ד’

הרב יוסף פליישמן
7 Sivan 5772

1. הנותן לעני (הראוי לקבל צדקה) כספי מעשר ואינו רוצה לביישו בכך יש שהתירו ((מקור הדין במשנה דמאי (פרק ד’ משנה ד’) בנידון מאכיל חבירו תרומת מעשר של דמאי או מעשר עני וודאי,  כתבה המשנה “ובלבד שיודיעו”, והיינו שצריך הבעה”ב להודיע לאורח שמאכילו תרומת מעשר או מעשר עני כדי שלא יטעה לחשוב שמאכילו חולין. בטעם הדבר נאמרו כמה הסברים: 1.הרמב”ם בפיה”מ ביאר שאם אינו מודיעו “יהיה כמי שמאכיל תרומה ומעשרות לאורחין או עשה מהן צרכיו”. וביאר המהר”ם שיק (יו”ד סי’ ר”ל) שנחשב עושה צרכיו מאחר שתמיד מוטל על המארח לתת אוכל לאורחיו וכשמשתמש במעשר עני ומע”ש שלו הרי משתמש הוא בהם לקיים מה שהיה מוטל עליו בלאו הכי. ולמד מכך המהר”ם שיק הלכה למעשה שהשולח לחבירו מ”ע ומע”ש בלי לגלות לו ששולח מ”ע ומע”ש לא יעבור על שום איסור כיון שלא היה מוטל עליו לשלוח כלום לחבירו. 2. הר”ש פירש שהאיסור הוא משום שיש לחשוש שחברו טמא ואסור באכילת תרו”מ. 3. הגר”א (שנות אליהו) פירש שהאיסור הוא משום גניבת דעת, וכן פירש הרידב”ז את דברי הירושלמי שהביאה בנידון משנה זו את הברייתא (בבלי חולין צד, א) “לא יסרב אדם בחבירו לארחו בשעה שהוא יודע שאינו רוצה וכו’ ” ואיסור זה הוא משום גניבת דעת וביאר דמוכח שהגמ’ הבינה ביאור המשנה כפירוש הגאון שאיסורו מטעם גניבת דעת ולכך הסמיכה את הבריתא הנ”ל שמיירי באותו ענין. וכן ביאר המשנה ראשונה וז”ל “כשאינו מודיעם הוי כמו גניבת דעת שהוא אסור שהם סבורים שמאכילם משלו”. בתפארת ישראל (בועז ס”ק ה) מפרש על דרך זה באופן שונה במקצת, וז”ל “גונב דעתו דסבר שמאכילו חולין ששוים יותר מתרומה”, וכן כתב הרש”ש שם. הרי לדידהו גניבת הדעת היא בכך ששוויו גבוה יותר משא”כ לגר”א והמשנ”ר גניבת הדעת נובעת מחמת הכרת הטוב שחושב בטעות שמאכילם משלו. א”כ לכאורה לפי הגר”א ומשנ”ר יהיה אסור לתת מתנה לחברו ממעשר כספים ולפי התפארת ישראל כיון שאין שינוי במחיר אין כאן הוכחה לדינא.)) לומר שהכספים הם מתנה ((בשו”ת מהר”ם שיק (חלק יו”ד תשו’ ר”ל) דן בנידון זה, ואף שהבין דהירושלמי למד טעם המשנה האוסרת משום גניבת דעת מ”מ כתב שהיות ולא שמענו איסור כזה וגם החתם סופר (שו”ת יו”ד רל”א) שדן במקרה דומה לא הזכיר האי איסור משמע שאין איסור מצד גניבת דעת. וביאר שאיסור גניבת דעת הוא שהמקבל מחזיק טובה לנותן בחינם, ובמקרה דידן לא שייך טעם זה שהרי אפילו אם נותן לו מעשר עני או מעשר כספים ולא חולין עדיין המקבל צריך להחזיק לו טובה כיון שיכול היה לתת המ”ע לעני אחר ולכך אינו נחשב גניבת דעת. ומה שהירושלמי פי’ את המשנה שם משום גניבת דעת אינו אלא משום שהוא אירח העני בביתו והעני עלול לחשוב שהזמינו לביתו בגלל חביבותו והאמת שעשה כן מכיון שאסור לשלוח בשבת ויו”ט מ”ע ותרומ”ע לבית המקבל.)), ויש שכתבו שאף עדיף שלא לגלות למקבל שנותן כספי מעשר ((בציץ אליעזר (חלק ט סימן א פרק ד) דן אם מותר להורים להחזיק על שולחנם בנים הלומדים בכולל מכספי מעשר שלהם. וכתב (בס”ק ו’) להתיר על פי המהר”ם שיק הנ”ל, ומוסיף (ס”ק ז) שעדיף לא לגלות להם. ומקורו בהגהות מרדכי (בבא בתרא סימן תרנ”ח) שתלמיד חכם הדואג לצרכי העיר ומתפרנס מהצדקה צריכים לשלוח לו מעשר עני מן הגורן אבל לא מתוך קופה של צדקה כיון שגנאי הוא שניכר שמתפרנס מן הצדקה.)), אלא שדעה זו דחוקה היא ((כמבואר לעיל טעמו של המהר”ם שיק להתיר הוא דבין כך יש חיוב הכרת הטוב אפילו על נתינת מעשר כספים שהרי יכול היה לתיתו לאחר, אך יש לפקפק בטעם זה שהרי הנותן ממון מעשר שאין לו בו אלא טובת הנאה הנתינה קטנה יותר מאשר נותן ממונו הפרטי, ולכאורה להטעות אדם שיחשוב שמקבל מתנה גדולה ואינו מקבל אלא מתנה קטנה יש בזה איסור גניבת דעת כיון שבכך מכיר לו חברו יותר טובה, וראיה לכך ממחלוקתם של בעלי התוס’ (חולין צד,ב ה ד”ה אמר אביי) ועוד ראשונים אם מותר ליהודי לתת בשר נבילה לגוי בתורת מתנה כשהגוי עלול לחשוב שנתן בשר שחוטה, וביאר הפרישה (יו”ד קיז ד) טעם המתירים “משום דבמתנה דלא יהיב דמי אינו מחזיק לו טובה יותר בשביל החשיבות העודפת בכשירה מבטריפה כי אם בשביל המתנה עצמה מחזיק לו טובה”. ואם כן מבואר שאין להתיר אלא כשאינו מחזיק לו יותר טובה על אף טעותו, אך בנידו”ד ודאי יחזיק לו הרבה יותר טובה שהרי נתן לו משלו ואינו דומה כלל לנתינה מכספי מעשר שבלאו הכי צריך לתיתו לעני. ולא עוד אלא שהרבה ראשונים הכריעו שגם בנותן נבלה וטועה ששחוטה היא אסור, וכן הכריעו הרא”ש והטור שם (וכ”כ הנקה”כ סה, יא בדעתו) והרשב”א בחולין שם ובתורת הבית, ולדעת הגר”א (סה,כט) השו”ע גם פסק כן. (וכ”ש בנידו”ד דמיירי בישראל, שהרי דברי הראשונים אמורים בגוי, ויש הרבה מקום להקל באיסור גניבת דעת גוי וכמש”כ בעלון 44 דין 2) ומדברי פוסקי זמנינו נראה שגם סברו כך שהרי הבאנו בעלונים הקודמים (עלון 42 הערה 5 ועלון 44 הערה 1) פסקים מהגריש”א והגרש”ז אויערבאך שאדם הבא לעיר למטרה מסוימת ודרך אגב נכנס לחתונה של חברו צריך להודיעו הגם שלהכנס לשמחה הוא טירחא קצת מ”מ כיון שבעל השמחה חושב שטרח יותר מכפי האמת יש כאן איסור. וגם ביאור דברי המשנה והירושלמי שכתב המהר”ם שיק דחוק הוא, כיון דבמשנה מיירי בכהנים שהיו רגילים לאכול אצלו ואם כן קשה לומר שיחזיקו לו טובה מיוחדת מכח מה שאוכלים אצלו ביו”ט אלא מרגישים הכרת הטוב על כל מה שהאכילם וא”כ לשיטתו כיון שאכילת יו”ט אינו אלא תוספת שהרי בין כך מוקירים לו טובה א”כ אין מקום לאסור. בנוסף לכך התפארת ישראל, המשנה ראשונה והרש”ש כתבו להדיא דהביאור במשנה שצריך להודיעו הוא מחמת שחושב שעשה לו טובה גדולה אף שהאמת שעשה לו רק טובה קטנה. עוד יש להוכיח שיש איסור בתוספת הכרת טובה, שהרי גמ’ מפורשת האוסרת לפתוח חבית עבור אורח כשחושב שנפתח בשבילו דבר הגורם הוצאה מרובה, בעוד החבית כבר נמכרה לאחר (מובא שם בירושלמי ובבבלי חולין צד) והגם שצריך האורח להחזיק טובה למארחו בלאו הכי בכ”ז יש איסור גנ”ד מחמת תוספת הכרת הטוב. א”כ ה”ה בנידון דידן שנתן לו כספי מעשר, אף שצריך להוקיר לו טובה מ”מ כיון שחושב שנתן משלו בעוד שלא נתן לו אלא טובת הנאה שהיה לו במעות, יש לאסור מחמת גניבת דעת על התוספת שמוקיר לו טובה.)) ונראה שרוב הפוסקים סוברים שחייבים להבהיר שאין כאן מתנה אלא נתינת צדקה ((בנוסף למש”כ לעיל בשם התפארת ישראל והמשנה ראשונה שחולקים על המהר”ם שיק, בספר תתן אמת ליעקב (פרק ה’ ס”ס ב’) מובא שהגרי”י פישר פסק שאסור ליתן מעשר עני ולומר שהוא מתנה ע”מ שלא לבייש את המקבל כיון שבכך מחזיק לו טובה חינם (לכך יעץ שיתנו לעני שהוא לוי ויאמר שהוא מעשר ראשון, ובכך אינו מוקיר לו טובה יותר שהרי אילו היה מעשר ראשון גם אינו נותן משלו) הרי להדיא שלא פסק כמהר”ם שיק והציץ אליעזר. וכן באוצרות ירושלים ([פרושים] חלק ד משנת תשסב עמוד כג) מובא תשובת הגאון משה אלעזר דן רלב”ג שפסק בבהמת עשיר שנוצרה בה בעיית כשרות שניתן להתירה בהפסד מרובה אך כיון שלעשיר אינו נחשב הפסד מרובה אין להתיר לעשיר באכילה, ולכך פסק שהעשיר מחוייב לתת הבשר לעני בחינם היות שלעני יהיה מותר באכילה משום הפסד מרובה. אך התנה שהעשיר חייב להודיעו טעם הנתינה, משום איסור גניבת דעת.)), למעט אם נהוג כן או שהוא דבר השכיח עד שאדם מן השורה היה מסתפק בזה ((כמבואר בהקדמה לעלון 44. וכן כתב המהר”ם שיק שם. ויתכן שזהו טעם המפרשים שלא רצו לפרש המשנה מטעם גניבת דעת כיון שהיה זה דבר שכיח.)). אמנם אם העני נצרך לקבל צדקה ובכל אופן מסרב, ודאי ניתן להטעותו ((גמ’ כתובות (סז, ב) “אין לו ואינו רוצה להתפרנס (רש”י – מן הצדקה) נותנים לו לשום מתנה וחוזרים ונותנים לו לשם הלואה… לפתוח  לו לשם מתנה” ביאור דברי הגמרא: תחילה מנסים לתת בתורת מתנה ואם מסרב נותנים לו בתורת הלוואה. מוסיפה הגמרא:”ר’ שמעון אומר.. אין לו ואינו רוצה להתפרנס אומרים לו הבא משכון וטול, כדי שתנוח דעתו עליו” – פירש”י: אף שלא אמרו שנותנים לו הלוואה מ”מ כיון שהזכירו משכון חושב שדעתם לחזור ולגבות הימנו ואין זו אלא הלואה ויטול בלא בושת, שיאמר אין לי משכון והם יאמרו טול בלא משכון. מתבאר שיש להתיר לגנוב דעתו שיחשוב שנותנים לו הלואה בעוד שהאמת שנותנים לו צדקה. ורמב”ם (מתנ”ע ז, ט) כותב “עני שאינו רוצה ליקח צדקה מערימין עליו ונותנין לו לשם מתנה” והביא דבריו הטור בסי’ רנ”ג וכתב עליו “ונותנים לו לשם מתנה דרך כבוד כאילו אינה מן הצדקה” הרי להדיא שמסתירים ממנו את העובדא שניתן לו מעות צדקה.)) ואף לשקר לו אם יש צורך בכך ((בירושלמי פאה פ”ח הל’ ח’ מסופר בהקשר לפסוק אשרי משכיל אל דל “כיצד היה ר’ יונה עושה כשהיה רואה בן טובים שירד מנכסיו היה אומר לו בני בשביל ששמעתי שנפלה לך ירושה ממקום אחר טול ואת פורע מן מאן דנסיב ליה א”ל מתנה” מתבאר ששיקר לו ששמע שנפלה לו ירושה בכדי שיקל לו לקבל את המתנה. (בדומה לזה מובא בספר תתן אמת ליעקב (פרק ו’ סעיף ד’) שהגרש”ז אויערבאך פסק לו שמותר לבעל רכב לשקר ולומר שנוסע למקום אף שקודם לא היה בדעתו לנסוע בכדי לעשות חסד עם חברו שהיה מסרב להצטרף לנסיעה אילו ידע שנוסע במיוחד בשבילו.) וצ”ע אם יהיה מותר לשקר במקרה שהעני יחזיק לו טובה בטעות, שהרי הגמ’ בכתובות והירושלמי מיירי דלא מחזיק לו טובה, שהרי הנותן מצניע את הטובה שעושה עימו, משא”כ כשאומר שנותן לו מתנה אף שהאמת היא שהם מעות מעשר הגם שמטעהו בכדי להיטיב לו אך למעשה גם הוא נהנה בכך. אמנם במקרה שמטעיהו בלא לשקר לו, יש להוכיח מהרמב”ם והטור שהבאנו בהערה הקודמת להתיר, וא”כ מסתבר שאף לשקר מותר, שהרי אם להטעותו אף שמקבל הנאה נמי מותר כמבואר, ולשקר בלא שמחזיק לו טובה מותר כמבואר בירושלמי, א”כ יותר מסתבר שבצירוף שניהם גם מותר.)). ויש פוסקים שהתירו אף אם מוכן לקבל אך מתבייש בכך ((עיין לקמן הערה 17 שמדברי החתם סופר נראה בבירור להתיר, דהגם שגונב דעת העני מ”מ מותר כיון שכוונת המטעה לטובתו, ואפילו לפי דיוקו של הספר הערות ברש”י שצריך להיות כבוד לפני הבריות כדי להתיר גניבת דעת יתכן שהבושה פה הוא חשוב כמו כבוד לפני הציבור כמבואר בכתובות (סז,ב) מעשה בגבאי צדקה שהפיל עצמו לאש כדי למנוע בושה מהעני.)).

2. אדם מבוגר הרוצה לצבוע את שערותיו הלבנות (באופנים שאין איסור של לא ילבש ((הפוסקים (המאור, לבוש מרדכי, ושרידי אש) שיובאו לקמן שדנו בנושא זה, דנו משני צדדים א’ מצד איסור גניבת דעת, ב’ מצד איסור לא ילבש, וכולם התירו מצד לא ילבש, וכן פסק האגרות משה יורה דעה (חלק ב תשובה ס”א) והביא שבספר המאור הסכים להכרעתו. טעמם כיון שהמטרה היא להשתכר ולא משום יופי. אמנם ישנם אחרונים (שואל ומשיב שיובא לקמן ועוד) הסוברים שיש איסור של לא ילבש גם בכה”ג, ואין כאן המקום להאריך בנידון זה.))) בכדי שיראה צעיר ויוכל להשכיר עצמו לעבודה, יש שהתירו ((במשנה (ב”מ ס ע”א) כתוב “אין מפרכסין לא את האדם” ובגמ’ (ע”ב) “פרכוס דאדם מאי היא, כי הא דההוא עבדא סבא דאזל צבעיה לרישיה ולדיקניה” מבואר דאסור לצבוע שערותיו של עבד בכדי שיקפצו עליו הקונים. ומבואר ברמב”ם (מכירה יח, א-ב) שהאיסור הוא אף אם אין כאן הונאה במחיר, מ”מ אסור משום גניבת דעת. וכ”כ המאירי (ד”ה אין מפקסין) “ואפילו מכרה בדמים קלים מ”מ יש כאן גניבת דעת” וכן מובא בשו”ע (רכח, ט) כדוגמא לאיסור גניבת דעת. נחלקו הראשונים באיזה עבד אסרו פרכוס, רש”י על המשנה (ד”ה לא את האדם) פירש דמיירי “בעבד כנעני העומד לימכר” וכן בע”ב (ד”ה זיבנן) כתב “קנה אותי לעבד, וכנעני היה, דעבד עברי אסור לאחר החורבן”. אמנם הרשב”א (ס”פ הזהב) הביא דהראב”ד פירש “דישראל היה ושכירות לזמן היה” ואף שטען עליו הרשב”א שמשמעות הגמרא אינה כן אך לדינא מסכים שיש איסור גניבת דעת גם בשכיר. וכן בשיטה כתוב “שכירות לשנה או לשתים”. ואף שלכאורה נראה שיש מחלוקת בין רש”י לראב”ד ולרש”י רשאי להטעות בשכירות, מ”מ ניתן לבאר דבריהם באופן שאינם חולקים לדינא, וכן הוא בשואל ומשיב (מהדורא קמא א סימן רי) שהבין שאין כאן מחלוקת בדיני גניבת דעת. אמנם בחידושי מהריעב”ץ ביאר בדברי רש”י הנ”ל שסובר שהאיסור קיים רק בעבד כנעני שגופו קנוי “אבל בעבד עברי נראה דלית לן בה כיון דאין גופו קנוי קנין עולם”. בספר המאור (חלק א’ סימן כו) דן המחבר אם מותר לאיש לצבוע שערו בכדי לאפשר לו להשתכר ולא ידחוהו עקב זיקנותו, ולאחר שפסק שאין איסור משום לא ילבש הוסיף וכתב שגם אין איסור גניבת דעת (ואף שמזכיר רק דין אונאה ולא גניבת דעת, וכבר כתבנו למעלה שהראשונים למדו שיש  גם איסור גנ”ד, מ”מ הטעמים שהביא להתיר שייכים גם לאיסור גניבת דעת). וביאר בשיטת רש”י (שיטת הראב”ד לא הביא כלל) שהאיסור שייך רק בעבד כנעני שעובד כל ימי חייו ומחירו לפי גילו ולכן אסור לעשות פעולה להטעות, משא”כ שכירות “מאי נפקא ליה מינה אם אינו צעיר כ”כ כיון דהוא עובד בעדו את המשך המדובר ופעולתו לפניו”. וכתב עוד טעם להתיר “כיון דרוב אנשים במדינה זו (ארה”ב) מסירים את שער זקנם ואם היה מסיר את שער זקנו היה נראה עוד צעיר יותר כנראה בחוש”, מתבאר שכיון שרוב אנשים היו מורידים זקנם ומחמת כן לא היה ניתן לעמוד על גילם המבוגר, א”כ בכך שאינו מגלח שערותיו אלא צובע אותם אינו יותר גרוע משאר אנשים ולכך אין במעשה זה משום גניבת דעת. (מכיון שאין המנהג אלא לגלח את הזקן לכך טעם זה שייך רק בזקן ולא בשערות הראש). יתכן שסברא זו שייכת אף לשיטת הים של שלמה (הובא בעלון הקודם הערה 10) שכתב שההיתר דאיהו דאטעי אנפשיה לא נאמר אלא במי שאינו מתכוון להטעות, וא”כ לכאורה בנידון דידן שמעוניין להטעות את המעביד המראיין אותו יש לאסור, אך לסברה זו ניתן להתיר שהרי אינו אלא מונע את ההיזק שעלול לבוא כתוצאה ממה שאינו מוריד את זקנו כנהוג, ואינו בגדר מתכוון להטעות. עוד יש לצדד להקל כיון שעיקר הבעיה של מחפש עבודה היא התחושה הראשונה בשעת הראיון אצל המעביד כיון שמבט ראשון הוא בדרך כלל המכריע, ואם יראה כזקן ירדו הסיכויים להתקבל אף שאין העובד נמנע מלגלות את גילו האמיתי. הגם שיתכן שפעולת צביעת שער זקנו מועיל יותר מהורדת זקנו כי הרואה פועל מגולח יודע שאין להסיק שום מסקנות בקשר לגיל העובד ונשאר בספק משא”כ אם צבע זקנו שחור אינו נותן מקום לספק, עם כל זאת ניתן להתיר כיון שאין זה מטרתו. ובשו”ת לבוש מרדכי (סי’ כ”ד) בתשובתו לבעל מחבר ספר המאור הנ”ל  הסכים לדבריו, אך בתנאי שבאמת יש לפועל את הכח לבצע את העבודה אך אם אינו יכול לעבוד כמו צעיר, אסור. עוד הוסיף טעם להתיר עפ”י הסמ”ע (הובא בעלון 44 דין 6 והערה 18, ועיין שם שהבאנו דעתו של הדברי מלכיאל דפליג על הסמ”ע) שאם דרך העולם להסתיר הוכחה לפגם מותר, היות שכל מי שאינו דתי שנמצא במצב דומה צובע שערו לכך גם לו מותר. ויתכן שגם הראב”ד יודה באופן שנשכר לזמן מה, ואינו אוסר אלא כשנשכר לתקופה ארוכה שעלול להיות שלא יוכל לגמור את העבודה אף שכבר קיבל כסף עבור כל תקופת השכירות. והסכים עמם האגרות משה (הנ”ל) והוסיף שאין היתר אלא בתנאי שיש לפועל את הכח לעבוד. (תנאי זה כתב גם הלבוש מרדכי, אך בספר המאור לא הזכיר תנאי כלל). אמנם בשו”ת שרידי אש (חלק ב סוף סימן פ”א) הביא את פסקו של הלבוש מרדכי להתיר גבי שכירות וטען עליו שלא משמע כן מהריטב”א (היינו הריטב”א הישן) שהרי הריטב”א מביא את שיטת הראב”ד הנ”ל שהגמרא אסרה בשכירות ולכך העלה שמותר לצבוע את הזקן רק בתנאי שיודיע למעביד את גילו האמיתי וצובע שערותיו בכדי שלא יחשבו שהוא מבוגר יותר ממה שהוא באמת, למעשה היתר זה מועיל עבור מי ששערותיו הולבנו בלא עת ובזה בלא”ה אין איסור, וכמש”כ. ובאמת נידון השאלה של השרידי אש מיירי באדם צעיר ובזה אין אנו זקוקים לדברי המאור והלבוש מרדכי ואף הראב”ד יסכים שמותר. עוד יש להעיר שהרי בתשובתו לא התיחס לסברתו השניה של המאור דכך נהגו ואף האחרים נראים יותר צעירים מחמת כן, ובאמת ע”ז אין שום פקפוק מכח דברי הראב”ד ובמקרה הזה גם לא תתעורר הסברה שהעלנו לאיסור דכיון שכתוצאה מצביעת זקנו יתכן שלא יסתפק המשכיר אודות גילו, כיון שכעת באמת משקף את גילו האמיתי. עוד יש להקשות בדבריו הרי אם השכיר יש לו כח לעבוד כמו פועל צעיר מה איסור של גניבת דעת יש כאן, וכבר נתבאר בעלון 43 (הערה 13,20,21) שאין איסור גניבת דעת כשאין שום תוצאה שלילית למוטעה מחמת טעותו.)) אף אם כתוצאה מצביעת שערו אנשים מן השורה אינם מעלים בדעתם שיתכן שהוא מבוגר ((שיטת האגרות משה (הובאו דבריו בעלון 44 הערה 9) שהגמרא האוסרת פרכוס מיירי רק בכה”ג שאין רגילות לבדוק וסביר שיבוא לידי טעות. (ועיין שם שהעלנו שאם המעביד הוא גוי יש טעם לפסוק כמותו.))), ובתנאי שיש לו את היכולת לבצע את העבודה הנדרשת ((כמש”כ בהערה 11 בשם הלבוש מרדכי.)). אך נראה שבמקרה שהמעביד צריך להשקיע בעובד כדי להכשירו לעבודה והשקעה בעובד מבוגר איננה משתלמת מבחינה כלכלית, צריך לגלות למשכיר את גילו לכל הפחות לפני שיתחיל לעבוד ((בדומה לעבד כנעני שמחירו של עבד צעיר גבוה יותר מכיון שצפוי שיעבוד יותר שנים, ה”ה בזה לפעמים אינו כדאי למעביד להשקיע בעובד מבוגר שלא יקבל ממנו תועלת לזמן ממושך, ולכן לא שייך טעמו של המאור שלא צריך להיות אכפת לו. וגם לפי הלבוש מרדכי יש לאסור שהרי התנה שמותר רק אם באפשרותו לעבוד כמו צעיר ובנידו”ד אינו שוה לצעיר מבחינת כדאיות ההשקעה. ומסתבר שאפילו לרש”י כפי שביארו היעב”ץ בכה”ג יש לאסור כיון שיש טעם לקפידת המשכיר וכמו שכתב שגם בזקנה אסר לפרכסה משום דהוי אונאה גמורה ובפרט אם אינה ראויה להוליד שהוא דומה למי שאינו יכול לעבוד. ורק נשאר הטעם השני של המאור שגם אחרים צובעים או שמגלחים זקנם. אלא דצ”ע אם ניתן לסמוך להלכה על סברא זו לחוד שהרי הלבוש מרדכי אף שדן בדברי ספר המאור לא התייחס לסברא זו, ועוד נראה שלא סבר כן כיון שהתנה שההיתר אינו אלא כשיש לו כח לעבוד כאדם צעיר ואילו היה סובר כן לא היה מחלק כן שהרי מה שונה משאר פועלים שאינם צעירים. ואולי גם המאור לא התכוון אלא כסניף כיון שהיה לו טעם נוסף להתיר. ולפעמים ישנו היתר נוסף דאיהו דאטעי אנפשיה, כגון במקום שידוע שמחפשי עבודה נוהגים להתגלח או לצבוע זקנם ולכן משכיר בדרך כלל דורש לראות תעודת הזהות של מחפשי עבודה ואולי גם במקומות כאלו לא ניתן לסמוך על היתר זה אם ידוע למעבידים שחרדים אינם עושים כן והמחפש עבודה הוא חרדי, כיון שאף שדורשים ת”ז מאחרים מ”מ אצל חרדים אינם דורשים.)). ואם הוא צעיר ((כיון שכל האיסור של גניבת דעת הוא כשמטעה אחרים אבל אם הוא באמת צעיר אלא שהתלבנו שערותיו, אינו מטעה אף א’ אלא מעמידם על האמת. וכן מבואר במאירי שם דהאיסור לפרכס אדם מיירי “דמתוך זקנתם נראין בהם סימן זיקנה והוא שער לבן” וכן בסמ”ע (רכח, יד) יש גירסא שאין האיסור אלא בזקן וכ”כ העה”ש (רכח, ה) “כגון לצבוע עבד זקן העומד למכור”.)) ששערותיו הלבינו שלא מחמת מחלה וכדומה האמורה להפריע לעבודתו, אין איסור גניבת דעת בכל מקרה.

3. אסור לתת לאדם תחושה של ידידות או הערכה כשאינו עושהו אלא מן השפה ולחוץ, ולכך אסור ((גמ’ חולין (צד,א) “תניא ר’ מאיר אומר אל יסרהב אדם לחבירו לסעוד אצלו ויודע בו שאינו סועד” וביאר רש”י (ד”ה לא יסרהב) “לא יפציר בו הואיל ויודע שלא יעשה משום דגונב דעתו להחזיק לו טובה בחינם כסבור שמן הלב מסרהב לו כן”. והיות שהאיסור הוא בהפצרות שאינם נובעים מתוך רצון אמיתי שיאכל אצלו, אם באמת רוצה שיאכל אצלו מותר להפציר בו אף שיודע שיסרב להזמנתו, וכן כתב שו”ע הרב (הל’ אונאה וגניבת דעת סעיף יד) “לא יפציר בחבירו שיסעד עמו והוא יודע שאינו סועד ואילו היה סועד לא היה מפציר בו”.)) להפציר ((כן דייק הדרישה (סי’ רכח ס”ק ז’) מתוך הלכה נוספת שהביאה הברייתא (בהערה הקודמת) “לא ירבה לו בתקרובת” שאין איסור אלא כשמרבה, ואין איסור בבקשה בעלמא. וז”ל “הא לומר לחבירו פעם אחת בוא לאכול עמי אף על פי שיודע בו שלא יאכל עמו אין בו משום גניבת דעת משום שדרך העולם לדבר כן מפני הכבוד”, וכבר ביארנו (הערה 16) שכל האיסור הוא דווקא אם אינו מתכוונן להזמינו אלא רוצה שיחשוב כן, א”כ ע”כ גם הדרישה מיירי בהכי ועכ”ז מותר להזמינו פעם א’ היות שעושה כן משום הכבוד. וכן כתב הב”ח (ס”ק ז) וז”ל “משמע דווקא הפצרה טובא אסור אבל אמירה גרידא פעם ושתים מפני הכבוד אין שם איסור” ופסק כן הסמ”ע (רכח, ח) “דווקא בכה”ג להפציר בו ולהרבות שלא כנהוג הוא דאסור אבל לדבר לו פעם אחת ושתים בא לאכול עמי מותר כי אדרבא אם לא ידבר עימו יתבזה חבירו דהרואים שנכנס ויוצא ואין מכבדו לומר לו בא ואכול עמי יאמרו שהוא מפני שפלותו כי אין הכל יודעים שנמנע מלומר כן מפני שיודע שאינו סועד”. והוכיח הדברי חמודות על הרא”ש (חולין פ”ז י”ח) כדבריו מביאורו של רש”י בלשון ‘יסרהב’ מלשון יפציר, וביאור מילת יפציר כתב רש”י בפירוש החומש על הפסוק ויעתר יצחק (בראשית כה, כא) דלשון ויעתר הוא “הרבה והפציר בתפילה”, נמצאנו למדים שכל האיסור הוא להרבות בבקשה. וכן הוכיח התורת חיים (חולין צד, א ד”ה ולא יאמר) וכן פסקו הנתיבות (חידושים ב), ערוך השלחן (רכח,ג) והרב (שם). היתר זה שהזכירו הפוסקים להתיר משום כבודו מצאנו בדברי הגמ’ שם בברייתא (הובא בהערה 2) “ואם בשביל כבודו מותר”. יש לדון בדברי הפוסקים שהתירו מטעם שכך נהוג לעשות מפני הכבוד, אם כוונתם מפני שבכך אין רגילים להכיר טובה שהרי יודעים שאינו עושה אלא לכבוד, ואם המוזמן מחזיק לו טובה אין לאסור מחמת כן כיון דאיהו דאטעי אנפשיה, או שכוונת דבריהם הוא שאם עושה כן מפני הכבוד הגם שסביר להניח שהמוזמן יטעה לחשוב שכוונתו אמיתית עם כל זאת המצוה לכבדו גובר על איסור גניבת דעת. ויש נפק”מ בין שני הצדדים, 1. כשאין נהוג להזמין כלל אך מעוניין להזמין בכדי לכבדו, אם בכל מקום של כבוד יש להתיר א”כ ה”ה הכי יש להתיר אך אם ההיתר הוא מטעם שעליו להסיק שעושה כן לכבוד א”כ כשאין נהוג כן אין להתיר. 2. לשיטת האגרות משה (הובא בעלון 44 דין 3 והערה 9) שהתיר להסתיר חיסרון במקח, בכדי להטעות קונים באופן שלקוח מן השורה היה מברר את החיסרון ומטעם שהלקוח הטעה את עצמו, א”כ בנידו”ד כשישנו רגילות להזמין משום כבוד אך אינו עושה כן משום כבודו אלא כדי לרמות אותו, ניתן לומר שאין כאן איסור שהרי הדרך הוא לכבד בכך ואם האורח טעה לחשוב שכוונתו אמיתית איהו דאפסיד אנפשיה, אך אם ההיתר כיון שמעוניין לכבדו גובר על גניבת דעתו, כאן אין להתיר שהרי אין מעוניין לכבדו, ואף שהיה עליו לחשוב שעושה כן משום כבוד, אין להתיר. מלשון הדרישה (ז) ישנה משמעות שלמד שהותר רק במקום שנהוג כן וכהאופן הראשון שביארנו, וז”ל “לומר לחבירו פעם אחת בא לאכול עמי אע”פ שיודע בו שלא יאכל עמו אין בו משום גניבת דעת משום שדרך העולם לדבר כך  פני הכבוד” וכן הנתי’ (חי’ ב) כתב “מותר כי זה דרך כבוד”. אמנם מרש”י בסוגיא נראה שביאר כהאופן השני דהיינו שהרצון לכבד מישהו דוחה האיסור של גניבת דעת, דבגמ’ מבואר שאסור להביא כלי מלא מים לבית האבל כשיחשוב שמביא יין אבל אם האבל הוא “חבר עיר” מותר, ופירש רש”י (ד”ה מותר) “דגדול כבוד הבריות” והיינו שאם כוונתו לכבד את האבל הגם שנגנבה דעתו, מותר. וכן הדרישה עצמו (בסמ”ע ס”ק ח) בדברי המחבר שכתב שלא יסרהב, הוסיף דפעם א’ מותר, דאחרת יהיה בזיון לאורח כי יחשבו שאינו חשוב, א”כ נראה דבכדי למנוע בזיון הותר איסור גניבת דעת. וגדולה מזאת מצאנו בדברי החתם סופר שפסק להתיר לגנוב דעת לא רק משום כבוד אלא כל שהוא לטובת הנגנב, כמבואר בדבריו (חולין צד,א ד”ה משום דקא גניב ליה) שהקשה מאי שנא גניבת דעת דהתירו לגנוב דעת משום כבוד, מגניבת ממון דאסור לגנוב אפילו על מנת לשלם כפל אף על פי שהוא טובתו, ויישב דשאני גניבה שמצערו ואף שאין זה אלא צער זמני מ”מ אסור, משא”כ גנ”ד משום כבודו אינו מצטער כלל. ולכאורה נראה מדברי הערוך השולחן (ס”ס ג) שסובר שאין להתיר לגנוב דעתו אף כשדעתו לכבדו, שהרי בדין זה שמותר להביא מלא מים לאבל אף שיחשוב שהוא יין כתב “שכן מנהג הכבוד במקום זה” ואילו היה סובר כרש”י היה לו להתיר אף אם אין המנהג כן, אם אכן כוונתו לכבדו. אמנם ראיתי בספר הערות (להגרי”ש אלישיב שליט”א) שעמד בביאור דברי רש”י שכתב “ואם בשביל כבודו-להודיע לבריות שחביב הוא עליו” וביאר דבריו שכוונת רש”י שלא די שרוצה לכבדו בינו לבינו בכדי להתיר איסור גניבת דעת אלא צריך שיודיע לבריות שחביב הוא עליו ובכך מכבדו, ובכך ניתן לדחות האיסור של גניבת דעת, וא”כ לפי דבריו יש לבאר גם את דברי הערוך השולחן שצמצם ההיתר רק במקום שנהוג כיון שצריך כבוד גדול בכדי להתיר גניבת דעת, וכשאין כבוד גדול יש להתיר רק אם יש מנהג. מ”מ נמצאנו למדים מדברי הגריש”א (ואולי כך גם דעתו של העה”ש) שבניגוד לחת”ס שמתיר בכל מקרה שכוונת המטעה היא לטובת הנגנב בדעתו דעת הגרי”ש אלישיב שאין להתיר לגנוב דעתו של אדם אלא באופן שאם לא יעשה כן יגרם לנגנב בזיון או באופן שכתוצאה מכך מקבל הנגנב הרבה כבוד. עוד יש לעיין בדברי הפוסקים שהתירו רק פעם או פעמיים דלכאורה קשה אם טעם ההיתר הוא מפני כבודו היה לנו להתיר אף להפציר כשכוונתו לכבדו, וניתן לבאר דבריהם שאין בבקשה מרובה כבוד יותר מאשר כשמבקש פעם א’ ולכך נקטו כן לאורחא דמילתא, וניתן לבאר באופן שונה במקצת, דאין ההיתר אלא באופן שאם לא יזמינו יגרע מכבודו ולכך אין להתיר אלא לבקש בכדי שלא להמעיט בכבודו אך אסור להפציר בכדי להרבות בכבודו, וכן משמע בסמ”ע ס”ק ח.)) בחברו שיבוא להתארח אצלו ומכיר בו שיסרב ומזמינו בכדי שיכיר טובה. אמנם אם כוונתו באמת לארחו, אף שיודע שחברו יסרב, מותר כיון שאין דעתו להטעותו ((שהרי כל האיסור הוא כיון שמרמה אותו וכמש”כ רש”י “כסבור מן הלב מסרהב לו כן” ולכן כשאין בו שקר אין בו משום גניבת דעת, וכן הוא לשון הטוש”ע “שמראה לו שעושה בשבילו ואינו עושה”, ואף במקום שיודע שחבירו יסרב כתב שו”ע הרב (שם סעיף יד) “אבל אם הוא חביב עליו בענין שהיה מרבה לו אם היה מקבל.. אע”פ שיודע עכשיו שלא יקבל. שאין זו גניבת דעת כיון שהוא חביב עליו באמת והוא מבקש באמת להנהותו”. ונראה דאין כוונתו שצריך שיהיה חביב עליו בכדי להתיר, אלא כתב כן כיון שכך הרגילות שאין מפצירים באדם אלא בחביב עליו.)). כמו כן אם נהוג מטעמי נימוס להזמין פעם או פעמיים, מותר ((נתבאר קודם (הערה 17) שמותר להזמין מפני הכבוד, וא”כ ניתן ללמוד מכך לכל מקום שנהוג כן מכל סיבה שהיא, כל עוד אינו מתכוון להטעות מותר. יש להעיר שדברי הפוסקים שכתבו שיש להתיר מפני הכבוד כתבו כן במציאות שהיה זה דבר שכיח להזמין אורחים שנמצאו בעיירה והיה בזה בזיון אילו לא היו מוזמנים, אך נראה שהמצב היום השתנה שהרי לא שכיח כ”כ אורחים שצריכים הזמנה ולכך בהרבה מקרים יהיה אסור להזמין אם יודע שלא יבוא.)). ולכן מותר להזמין לחתונה וכדומה אדם שמכירים בו שלא יבוא, אם מזמינו משום נימוס או אף אם כל כוונתו הוא רק כדי לכבדו ((חולין (צד,א) “לא ימלא מים (להוליך לבית האבל) ואם יש שם חבר עיר מותר” וכבר נתבאר (בהערה 17) ביאורו של רש”י שטעם ההיתר כשיש שם קיבוץ אנשים [חבר עיר] הוא משום כבוד הבריות. (ועיין שם שדקדקנו להתיר רק באופן שמחשיבו בעיני אחרים, ע”פ מש”כ שם בשם הספר הערות.))).

4. יש שפסקו שהאיסור להטעות אדם בדברים, כגון להפציר בו להתארח אצלו אינו אמור אלא בישראל אך מותר לעשות כן לגוי ((ז”ל הב”ח (שם ס”ק ז’) “כל זה אין איסור אלא בישראל אבל לגוי לחנופיה ליה אין איסור בדברים” מבואר דעתו דגניבת דעת באופן שאינו אלא מחניף בדברים אינו אסור בגוי, אך לא כתב הב”ח שום מקור או הוכחה לדבריו. אבל בפירושו של היקר הערך לערכין הביא המחבר בשם תלמידו הוכחה לדברי הב”ח מדיוק לשון הרמב”ם (דעות ב,ו) שהתחיל וכתב “אסור לגנוב דעת הבריות אפילו דעת הגוי” ואח”כ המשיך וכתב “ולא יסרב בחבירו” משינוי לשון הרמב”ם דייק היקר הערך שדעת הרמב”ם לאסור רק בישראל ולא בגוי. (ועיין בגליון 42 הערה 11 מספר הקובץ שהזכיר דיוק זה ועיי”ש מה שהסיק, ומה שכתבנו בדבריו.))), אך רוב הפוסקים חולקים וסוברים שאין חילוק בין ישראל לגוי ((הים של שלמה (חולין ז,יט בסופו) כותב שהגם שנחלקו הראשונים אם יש איסור גניבת דעת בנותן בשר לגוי במתנה והגוי טועה וחושב שהוא מנוקר בכ”ז להלכה יש להחמיר ואין לגנוב דעתו של גוי, ומוסיף ומביא מקור לדבריו את דברי הרמב”ם (דעות ב, ו) שלא ימכור לגוי בשר נבילה, וא”כ נראה שלא דייק לשון ‘חבירו’ שכתב הרמב”ם לאפוקי גוי. וכן חזר על הדין שם בסימן כ ובהדיא סובר שהאיסור לא יסרהב נאמר בגוי כמו בישראל. ולכאורה ניתן לדחות את הדיוק בדברי הרמב”ם שכתב “חבירו” דלא נקט כן אלא לאורחא דמילתא שהרי אין רגילות לבקש אלא מחברו. ועוד שהרי יש הכרח אחר מדוע כתב דוקא חברו שהרי יש לדייק מדבריו שדוקא לסרהב אסור אך כשאינו מפציר מותר, והרי אין דין זה אלא בחברו, וכמבואר בהערה 19.)) וכן נראה עיקר לדינא ((דברי הב”ח שחידש שאין איסור לחנפו בדברים, לכאורה תלויים במחלוקת ראשונים בפירוש הגמ’ בגיטין (סב א) שמביאה שר’ כהנא כשהיה פוגש גוי היה אומר לו “שלמא למר” ופירש רש”י שלא היה מתכוון לברכו אלא לבו היה לרבו. ובתוספות (ד”ה שלמא למר) מקשה על רש”י מדוע אינו אסור משום גניבת דעת, ומיירי שם בחנופה שהגוי חשב שרצה לכבדו אך האמת שלא התכוון אליו כלל ועכ”ז תוס’ סוברים שאסור מטעם גניבת דעת, א”כ בפשטות הוי מחלוקת רש”י ותוס’. הט”ז (יו”ד קכ יא) הביא את קושיית תוס’ וביאר בדעת תוס’ שאיסור גניבת דעת הגוי הוא ממש כאיסור גזילה מכיסו שהרי מחמת שמשקר לו הרי מחזיק לו טובה או מוותר לו ממון, וגזל גוי אסור, ומבואר מדבריו שדעת תוס’ לסבור כשיטת היש”ש. (ועיין בגליון 44 הערה 7 לעניין השתמשות במשכון של גוי אם בזה איסור גניבת דעת, ומעניין ששם שיטתם הפוכה, דעת הב”ח לאסור, והט”ז מתיר). ובספר בית אהרן בפירושו לגיטין מיישב את קושיית התוס’ וביאר שרש”י סובר כסברת הב”ח דאין איסור בחנופה לגוי, וא”כ יוצא מדבריו שדעת תוס’ כהיש”ש ומחלוקת הב”ח והיש”ש הוא במחלוקת ראשונים. וכשיטת היש”ש כתב גם התוס’ הרא”ש שכותב על דבריו של רש”י ש”דומה קצת לגניבת דעת” ומבואר דסובר בדין חנופה שהאסור גבי ישראל אסור גם בגוי אלא דשאילת שלום אינה ממש גניבת דעת. וכן מבואר מראב”ן בפירושו לגמ’ הנ”ל שכתב “אע”פ שאסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת גוי עכו”ם, אם אינו יכול להשמט שלא יכפול לו שלום יאמר כן שלמא למר ודעתו לרבו” הביאור בזה שבעצם יש איסור לחנוף לגוי אלא שעדיף לשאול בשלומו וליבו לרבו מלעבור על האיסור לשאול בשלומו (שהרי התירו לשאול בשלומו פעם א’ מפני דרכי שלום אך אסור לכפול לו שלום כמבואר בגמ’ שם). ויתכן שכך גם דעתו של רש”י, ולפי”ז אין צריך לבאר בדברי רש”י כפי שכתב הבית אהרן דסברת רש”י כהב”ח שאין איסור בגניבת דעת הגוי. וכך משמעות דעתו של הבאר שבע (סי’ נ”ט) דלכו”ע יש איסור בחנופה וגניבת דעת בגוי אלא שרש”י הוכרח לפרש שהתכוון לרבו אף שעובר בזה על גניבת דעת, מפני שדעת רש”י שאף פעם א’ אסור לשאול בשלום הגוי וא”כ מוטב לגנוב דעתו מאשר לברכו באמת. (וביאר דגירסת רש”י היתה שאסור לשאול בשלום גוי אך גרסת תוס’ היתה שאסור לכפול בשאלת שלום הגוי) וכן המהר”י ברונא (תשו’ קי”ג) סובר שיש איסור גניבת דעת בגוי בחנופה אלא בביאור דברי רש”י כתב דכיון שאינו אלא גניבת דעת בהרהור, התירו. נמצא שתוס’, תוספות הרא”ש וראב”ן וודאי אינם סוברים כהב”ח ובדעת רש”י לבאורו של הבית אהרן רש”י מסכים לב”ח, ולפי ביאורו של הבאר שבע אף רש”י אינו מסכים עם הב”ח.)).

5. באופן שאין המזמין באמת מעוניין שהאורח יקבל את הזמנתו ובנוסף לכך אילו היה האורח מקבל את ההצעה לא היה מסוגל המארח להכניסו מאחר שאין מספיק אוכל, מקומות ישיבה וכדומה, או כל אונס אחר שמגביל את המארח מלהזמין אנשים מרובים, כתבו הרבה מהפוסקים שאסור להזמין ולסמוך ע”כ שהמוזמן יסרב לבוא, ואיסור זה הוא אף אם אינו מפציר, ואף במקום שנהוג להזמין רק לשם הנימוס ((הברייתא בחולין (צד,א) הביאה כמה הלכות האסורות משום גניבת דעת וא’ מהם “לא יאמר לו סוך שמן מפך ריקן”, וביאר רש”י אסור לאדם להציע לחברו לסוך בשמן בעוד שהחבית ריקה וסומך על כך שחברו יסרב. והקשה התורת חיים מדוע נקטה הבריתא שהאיסור הוא בפך ריקן הא אפילו אם הפך מלא אסור, וכמבואר לעיל שאסור להזמין חברו ואין כוונתו לכך, ותירץ דהאיסור להזמין מי שיודע שלא יאכל אצלו אינו אלא אם מפצירו אבל לבקש פעם אחת מותר, אך ההיתר לבקש פעם א’ אינו אלא אם יש למזמין את האפשרות לתת לו אך אם אין לו את האפשרות, אסור להזמין אפילו פעם אחת. התו”ח לא ביאר טעם החילוק. גם הפרישה (ס”ק ז ד”ה סוך) התייחס לקושיא זו וגם הוא מחלק כמבואר, אלא שמוסיף (בדרישה ס”ק ז) ביאור לחילוק, דבמזמין אין איסור בפעם א’ כיון שהמוזמן היה צריך להבין שעשה כן מפני כבודו אבל בפח ריק סוף סוף יש גניבת דעת כיון שנותן למוזמן להבין שיש לו אוכל בשבילו ובאמת אין לו כלום. ונראה שגם כוונת הסמ”ע (סי’ רכ”ח ס”ק י’) והנתיבות (חידושים ס”ק ד) כדבריו, וכן הביא דבריו הדברי חמודות על הרא”ש (חולין ז, יח בס”ק פה). גם בבן יהוידע להחיד”א חילק שבפך ריק אסור לבקש אפילו פעם אחד וכדברי התורת חיים אך ביאר ביאור אחר בחילוק בין מזמין חברו ואינו מתכוון שהתירו, לבין מציע לחברו דבר שאין לו, דבפח ריק כשאומר לו לסוך ממנו הרי הוא גונב דעתו ע”י מעשה פיו שאומר לו לסוך ממנו בעוד שהוא ריק, משא”כ במזמין הוא רק גונב דעתו במחשבתו, שאינו רוצה שיאכל אצלו ונותן לו להבין שאכן מעוניין בכך, אבל יתכן שטעה בהשערתו והלה יקבל את הזמנתו, ולכן מותר. גם בהסבר הא דמזמין מותר פעם אחת כתב אחרת מהפרישה, וביאר דגניבת דעת “בלב” אינו אסור כלל, דהיינו כיון שמעשיו מותרים שהרי כך הוא הרגילות להזמין מפני הכבוד אלא שכוונתו אינה נכונה שהרי מזמין על אף שאינו רוצה שיבוא אין איסור גניבת דעת במחשבה שאינה אמיתית, אך אם מפציר אסור כיון שאז אף מעשיו אסורים שהרי אין רגילות בכך, א”כ גונב דעתו במעשה שמטעהו לחשוב שרוצה שיתארח.)) ויש מתירים ((הרב (שם ס”ק ב בקונטרס אחרון). והקשה על הסמ”ע מדברי הברייתא שהתירה להציע לסוך מפך ריק אם עושה כן מפני כבודו, שהרי לפי דעת הסמ”ע אין להתיר אף מפני כבוד. וע”כ יש לבאר בדברי הסמ”ע שסובר לחלק שאין להתיר להציע דבר שאין לו אלא במקום שנותן לו כבוד מרובה, ובהזמנה פעם אחד אין מספיק כבוד בכדי להתיר, וחילוק זה נראה דוחק להרב ולכן חלק על הסמ”ע לדינא. באמת הזכרנו לעיל (הערה 17) שהספר הערות דייק מרש”י שגם כשיש לו אפשרות לתת את מה שמציע לא התירו כל דבר משום כבודו, וא”כ גם רש”י סבר חילוק זה ואין לתמוה כ”כ על דברי הסמ”ע ובפרט לפי הסברו של הבן יהוידע שכתב שבפך ריק כיון שהוא גניבת דעת חמורה יותר לכך נדרש נתינה גדולה יותר בכדי להתיר. גם העה”ש (סעיף ג’) הסכים לרב בזה והתיר להציע פעם אחת אף אם הפך ריק שהרי התיר (ס”ס ג) להוליך לאבל פח ריק באופן שנהוג ללכת לנחם בבית אבל בכלי מלא יין. (אלא שלא כתב ליישב את קושיית התורת חיים. גם למש”כ הספר הערות בד”ה ולא יאמר, ליישב קושיית התורת חיים יוצא שאין חילוק בין מזמין לפח ריק, ואולי העה”ש למד כמותו.))). ובאופן שבאמת רצונו להזמין את חברו אלא שאין באפשרותו מכל סיבה שהיא, אף שאין כוונתו לגנוב דעת חברו שהרי באמת מחבבו ומעוניין בטובתו מ”מ יש מי שכתב גם בזה לאיסור ((מדברי שאר הפוסקים מבואר שאיסור גניבת דעת הוא במקום שאינו רוצה כלל  לארח את המוזמן ואף אם היה לו לא היה רוצה לתת, אך דעת שו”ע הרב (שם סעיף י”ד) שיש לאסור אף באופן שהיה רוצה לארחו אך אין באפשרותו. ובכך ביאר החילוק בין מזמין את חברו לאכול שהותר, לבין מזמין את חברו לסוך בעוד שהפח ריק שאסרוהו, שכל עוד יש לו אפשרות לממש את הזמנתו שיודע שהמוזמן יאלץ לסרב אך כיון שהעיכוב מחמת המוזמן אין איסור לבקש, אך במקום שאין לו אפשרות כזו אף בבקשה פעם א’ בלא להפציר יש לאסור מטעם גניבת דעת, כיון שמטעהו בכך שאומר שמזמינו בעוד שאינו יכול לקבלו כלל. (אך אם מזמינו מפני הכבוד אף כשאין לו אין איסור, שהרי כל ההזמנה היא בכדי לכבדו, ואין כאן שקר). וצ”ע בדעת שאר הפוסקים הנ”ל אם חולקים על השו”ע הרב בדין הזה.)).

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *