פרשת כי תבא
לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי (דברים כו יב-יג)
רש"י: "ולא שכחתי מלברכך על הפרשת מעשרות"
האם כל המצוות טעונים ברכה לפניהן
מתוך קטע בדברי הירושלמי נראה שהתשובה לשאלה זו האם יש חובת ברכה לפני עשית כל אחת מתרי"ג מצוות היא בחיוב.
וכך שנינו (ירושלמי ברכות מא ע"ב): "רבי חגי ורבי ירמיה סלקון לבי חנוותא [-נכנסו לחנות לבדוק את המידות והמשקלות אם הינם מדוייקים ((בחז"ל מבואר שתפקיד זה של בדיקת המשקלות היתה חובה על בית הדין של אותו מקום, לבדוק שאכן המוכרים יש להם מידות מדויקות, ראה באריכות בנידון חובת הדיוק במשקלות מאמר על פרשת כי תצא.))] קפץ רבי חגי ובירך עליהן, אמר ליה רבי ירמיה יאות עבדת [-נכון עשית] שכל המצות טעונות ברכה". לא נתברר בדברי הירושלמי איזו ברכה קפץ רבי חגי ובירך. אבל בפירוש של בעל החרדים לירושלמי כתב לפרש שבירך ר' חגי ברכה מקורית, "אשר קדשנו במצוותיו וציונו לבדוק המידות והמאזנים ולתקן השערים".
הסיבה שבירך ר' חגי ברכה זו, כפי שפירש החרדים, הוא משום שיש לברך ברכת המצוות קודם לקיום כל מצווה ומצווה. וכך היא המשמעות הברורה של דברי הירושלמי עצמם (שם), בו נכתב כי "כל המצוות טעונות ברכה לפניהן".
בעל החרדים המשיך להביא דעה הסוברת להלכה שיש לברך ברכת המצוות קודם לכל קיום מצווה – דעה המתאימה לשיטת הירושלמי: "כן מצאתי לרבינו אליהו שהיה מברך כשהיה נותן צדקה או מלוה לעני, וכן בכל המצות". אולם, סיים החרדים וכתב שאין מנהג העולם כן: "ולא נהגו כן העולם, אלא במקצת מצות מברכין ובמקצת אין מברכין, וכבר נשאל הרשב"א על הדבר ((דברי הרשב"א יובאו להלן.)), ונדחק לתת טעם מה נשתנו אלו מאלו".
נמצינו למדים שלדעת הירושלמי יש לברך ברכת המצוות קודם לקיום כל מצווה ומצווה. אבל "לא נהגו כן העולם", אלא חילקו בין מצווה ומצווה – יש שמברכים עליה, ויש שאין מברכים עליה. וצריך לתת טעם לחריגת המנהג מדברי הירושלמי ש"כל המצוות טעונים ברכה לפניהן".
המקור לברכת המצוות: דין תורה או דרבנן
ייתכן והתשובה לדבר נעוצה בשורש החובה לברך ברכות המצוות.
מדברי הכתוב בפרשת ווידוי מעשרות למדו רבותינו (ספרי, כפי שהובא ברש"י) את החובה לברך ברכת המצוות: "לא שכחתי מלברכך על הפרשת מעשרות". מלשון חז"ל משמע שחובת ברכת המצוות היא דין תורה. וכן נראה מדברי התלמוד ירושלמי, בו למדו חובת ברכות המצוות מדברי פסוק אחר: "מנין שכל המצות טעונות ברכה? רבי תנחומא רבי אבא בר כהנא בשם רבי אלעזר, 'ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה', הקיש תורה למצות, מה תורה טעונה ברכה, אף מצות טעונות ברכה". משמעות הדברים היא שברכות המצוות דין תורה הן, שכן נלמדו מפסוק בתורה ((עם זאת, יש מי שכתב (פמ"ג, פתיחה כוללת להלכות ברכות, פרק טו) שכוונת הירושלמי היא לאסמכתא בלבד, ועיקר חובת הברכות אינה אלא דרבנן, ובעיקר הדין אם ברכות התורה חיובם מן התורה או מדרבנן, ראה בשו"ת יביע אומר (ח"ח או"ח סי' ה אות ג) שהביא בזה את שיטות הראשונים והאחרונים.)).
מאידך, בדברי הבבלי מצאנו אמרה מפורשת הקובעת שחובת ברכות המצוות אינה דין תורה, אלא דין דרבנן בלבד. הגמרא מתארת את שיטת ר' יוסי, הסובר שאדם הקורא את השמע, ולא השמיע את מילות השמע לאוזניו, לא יצא ידי חובתו. הגמרא מסבירה שאין הדבר דומה לדיני ברכות, כגון הברכה קודם הפרשת תרומה, שאינה מעכבת את קיום המצווה: "עד כאן לא קאמר ר' יוסי לא יצא אלא גבי קריאת שמע דאורייתא, אבל תרומה משום ברכה הוא, וברכה דרבנן, ולא בברכה תליא מילתא". והרי לנו מקור מפורש מדברי הגמרא שברכות המצוות אינן חובה דאורייתא, אלא מצוה דרבנן בלבד.
ייתכן שמכאן נובעת חריגת "מנהג העולם" מדברי הירושלמי ש"כל המצוות טעונות ברכה לפניהן". לפי דעת הירושלמי, חובת ברכות המצוות היא חובה דאורייתא, ומשום כן אין לחלק בין מצווה לבין חברתה: כל המצוות טעונות ברכה לפניהן. מאידך, דעת הבבלי היא שחובת ברכות המצוות אינה חובה דאורייתא אלא מצווה דרבנן. בתפיסת חובת הברכות כדין דרבנן, מובן היטב שישנם מצוות בהן תיקנו חז"ל חובת ברכה, וישנם מצוות בהן לא תיקנו חז"ל חובת ברכה, וכמו שיבואר לפנינו כמה כללים בכך.
ומעניין לציין שבמקום אימרת הירושלמי ש"כל המצוות טעונות ברכה לפניהן", מצאנו בבבלי אימרה אחרת (פסחים ז ע"ב), "כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן". בניגוד לדברי הירושלמי, אין כאן הוראה מפורשת שיש לברך קודם לעשיית כל המצוות. בפירוש מצמצם, הכוונה היא רק שבכל מקום שמברכים ברכת המצוות, יש לברכה עובר לעשייתן.
"אשר קדשנו במצוותיו וציוונו"
כאמור, המנהג ברור שאין אנו מברכים על מצוות רבות, ויש לעמוד על הסיבות לכך: על איזו מצוות יש לברך, ועל איזו מצוות אין לברך?
בשו"ת בנימין זאב (סימן קסט) התייחס למצוות כיבוד אב ואם, שלא מצאנו שתיקנו עליה ברכה, ואין המנהג לברך עליה. ולכאורה צריך עיון, שהרי כל מעשה כיבוד אב ואם, כגון הגשת מזון ומלבוש, וכדומה, יש בו משום קיום מצוות התורה, ולמה אין לברך עליה? ויישב שם שאין לברך על מצוות כיבוד אב ואם משום שגם אומות העולם מכבדים את הוריהם, ומקיימים מצוות כיבוד או"א, ואין לנו לברך אלא על מצווה שאנו מקודשים בה בין האומות.
לדברי שו"ת בנימין זאב, כוונת תיבות הברכה, "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", היא למה שהקב"ה קידש ו"הבדיל" אותנו מן הגוים במערכת תרי"ג המצוות. מטבע ברכה זו, לדבריו, אינה שייכת אלא במצוות בהן נבדלים אנו מן העמים, ולא באותן מצוות שגם העמים מקיימים אותן. פירוש דומה מצאנו בדברי הרוקח (סימן שסו), וזה לשונו: "כל המצוות שהן חוקות וגזירה צריך לברך וכו' אבל כל דבר שגם בני נח הוזהרו עליו, כגון גזל וגניבה, אין צריך לברך, וכן עשית מעקה, ודינים, ותיקון מאזנים ומדות, א"צ לברך, שהברכה אשר קדשנו במצותיו וצוונו, ולא גויים" (וראה גם בערוך השולחן, שפירוש הברכה היא שעל-ידי המצוות יהיה היכר בין ישראל לעמים).
ובאמת רבים הם המפרשים והפוסקים שכתבו שעל מצוות "שכליות" לא מברכים, ולא נקבעה ברכה אלא על מצוות שלא היינו מקיימים על דרך השכל. כן כתבו "רבינו בחיי" בפירושו לתורה (במדבר טו, לח), הגאון רע"א בגליון שו"ע (יו"ד, סימן רמ ס"א), "טהרת המים" (מערכת כ, כלל לה), "שם אריה" (או"ח ס"א), "ערוך השולחן" (חו"מ סימן תכז, סעיף י).
על ביאור זה יש להקשות ממצוות עשיית מעקה, שכתבו פוסקים רבים שיש לברך עליו, ושלא כדעת הרוקח הנ"ל (ראה בשדה חמד, ברכות אות טז, שליקט דעות רבות שיש לברך על עשיית מעקה, וראה בערוך השולחן, שם). ובערוך השולחן התקשה בברכת מצוות מעקה, וכתב ליישב שמצוות מעקה אינה מצווה "שכלית", כי לפי השכל על ההולך להיזהר. ועדיין קשה, שהרי רואים אנו שכל הגוים מקפידים בעשיית מעקה, וכמו כן יש להעיר שתחול חובה "שכלית" להקים מעקה משום קטנים שאינם יכולים להיזהר, וצ"ב.
שלא כדעות הנ"ל שאין לברך על מצוות "שכליות", יש לבאר כוונת מילות הברכה באופן שתצדק בנוגע לכל המצוות. כי מה שמברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", יש לומר שאין הכוונה בהכרח לדברים שאין האומות עושים, אלא הכוונה שאפילו בדברים הנעשים על-ידי הגוים, הרי שעל-ידי המצוות אותם הדברים מתקדשים ומתעלים לדרגה של קדושה.
וכבר העיר בשו"ת שבט הלוי (ח"ב, סימן קיא, אות א) שטעם שו"ת בנימין זאב צריך עיון, שהרי אדרבה, יש לנו לברך על מצוות כיבוד אב ואם להורות שאין אנו מכבדים את ההורים משום שכך היא דרך העולם, אלא משום שכך היא מצוות הבורא ית'.
מצוות בין אדם לחבירו
הרשב"א (ח"א, סימן רנד) התייחס לשאלת השוני בין מצוות לגבי ברכת המצוות, והשיב בזה הלשון: "שאלת לבאר לך על אי זו מצוה מברכין על עשייתה ועל אי זו אין מברכין, כגון צדקה ושאר גמילות חסדים? דע, כי כל מצוה שאי אפשר לו בגמר עשייתה להעשות בינו לבין עצמו, אלא צריכה אחר עמו, אין מברכין עליה, כגון צדקה ובקור חולים וכיוצא בזה – שאם אין לקבל או שאינו רוצה לקבל, וכן בקור חולים שאם אין חולה לבקרו או שאינו רוצה בבקורו, אי אפשר לו לעשותה, אין מברך עליהם. וכן כל כיוצא בהן".
בסימן יח הוסיף הרשב"א לבאר שכל מצווה שתלויה ביד אחרים אין לברך עליה, משום שבידם לעקור מצווה זו, וכל מצווה שאפשר לעקרה, אע"ג שכעת לא נעקרה, אין מברכים עליה. משום טעם זה מובן היטב מה שאין אנו מברכים על מצוות כיבוד אב ואם, כי ההורים יכולים למחול על חובת הכבוד ((על דרך זה ראה בביאור הגר"א (או"ח ריש סימן ח), שמשמע שאין לברך על כיבוד או"א כי שמא לא יקבל האב.)).
דברי הרשב"א הם מפתח גדול לכמה מצוות שאין מברכים עליהן, כגון מצוות צדקה, גמילות חסדים, משלוח מנות, ועוד, כפי שהאריכו בזה הפוסקים. ומעניין לציין שבפתחי תשובה (יו"ד סימן קנז, ס"ו) הביא כי אדם מישראל המוסר את עצמו למיתה על קידוש ה' צריך לברך לפני הריגתו "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקדש שמו ברבים", ואין אנו אומרים שכיון שהמצווה תלויה באדם ההורג, שוב אין לברך עליה. וצריך לומר שמצווה זו אינה נחשבת כתלויה באחרים (כמו מצוות צדקה, וכדומה), ונחוש שמא יניחנו הגוי ולא יהרגנו, משום שכיון שמסר עצמו למיתה הרי קידש את ה' ברבים, וגם אם לא יהרגנו קיים את המצווה.
מצוות אחרות
בנוסף על מצוות התלויים באחרים, ישנם מצוות רבות שנהגו שלא לברך עליהם: כתיבת ספר תורה, שלש סעודות בשבת ועונג שבת, הגעלת כלים, סיפור יציאת מצרים, שמחת יו"ט, וכהנה רבות. מצוות אלו אינן תואמות את הכלל של מצוות בין אדם לחבירו, וצריך פירוש למה לא מברכים עליהן ברכות המצוות?
וכבר התייחס לזה הרשב"א (במקום אחר, ח"ג סימן רפג), וכתב שאין כלל אחד לכולם, אלא צריכים לדון על כל מצווה בפני עצמה. וכן מצאנו במפרשים טעמים רבים ומגוונים למצוות הנ"ל לפרש למה אין מברכים עליהם.
נמשיל את הדבר במצוות הגעלת כלים. רבינו יונה (איסור והיתר, הגעלת כלים, אות קד) כתב שאין מברכים על הגעלת כלים משום שאין מברכים על איסור לאו (וכ"כ הרשב"א, שם), ואילו רבינו מנוח (הלכות חמץ ומצה, פ"ה, הלכה כו) כתב שאין מברכים על הגעלה משום שאפשר לאדם להשתמש בכלים ישנים, ועל דרך זה כתב הארחות חיים (חו"מ, סימן צה). מאידך, ברבבות אפרים (או"ח, סימן רצא) ציין למנהג בקהילות מסוימות שכן נהגו לברך על הגעלת כלים.
וראוי להעיר שהראשונים ואחרונים שדנו בברכות המצוות לא דנו באם לברך על מצוות אם לאו, אלא דנו בטעם שלא נהגו לברך על מצוות מסוימים, והיסוד בזה הוא שהולכים אחר המנהג בכל מקום. וכבר הורה לנו הרשב"א (שם) את הכלל בכל הזה: "וסוף דבר זה פוק חזי מאי עמא דבר".
לסיכום:
- לדעת הירושלמי נראה שברכות המצוות הן מצוה דאורייתא, ונראה לדעת הירושלמי שיש לברך ברכת המצוות על כל המצוות. לדעת הבבלי ברכות המצוות הן מצוה דרבנן, ואין מקור שיש לברך על כל המצוות.
- להלכה, פוסקים רבים ציינו את דברי הרשב"א, שאין מברכים על מצוות שבין אדם לחבירו.
- לדעת שו"ת בנימין זאב, וכמה פוסקים, אין מברכים על מצוות "שכליות" שאין בהן היכר בין ישראל לאומות העולם.
- הכלל בכל דיני הברכות הוא שהולכים אחר המנהג, ולא באו המפרשים אלא לפרש את המנהג לברך על מצוות מסוימות, ושלא לברך על מצוות אחרות.
