מעשר כספים

הרב יוסף פליישמן
י"ב אלול ה'תש"ע

א. הפרשת מעשר כספים היא מעלה גדולה מאד, והיא סגולה לעושר ((מקורו הוא במדרש תנחומא פרשת ראה סי’ יח “עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר, עשר כדי שלא תתחסר רמז למפרשי ימים להפריש אחד מן עשרה לעמלי תורה”. וכן הוא בילקוט שמעוני רמז תתצג. והתוספות בתענית דף ט ע”א ד”ה עשר תעשר מביאים בשם הספרי שדרשת חז”ל בגמ’ שם עשר בשביל שתתעשר, היא על מי שמעשר אף את הכסף שמרוויח, ובהמשך מביא שם שמי שאינו זהיר בזה מפסיד. הגר”ח מוולאז’ין בספר כתר ראש סי’ קכג מביא בשם הגר”א שהמפריש מעשר מובטח לו שלא יבוא לידי הפסד, והמפריש חומש מובטח לו שיתעשר, ולכאורה המקור לדבריו הוא שמפרש את המדרש תנחומא “עשר בשביל שתתעשר עשר בשביל שלא תתחסר” שעל ידי מעשר אחד לא יתחסר ועל ידי המעשר השני יתעשר.)) ושיזכו בניו לרשת נכסיו אחריו ((כן כתב רבי שעפטיל (בן השל”ה הקד’) בספרו ווי העמודים סוף פרק טו “ומשבח אני את האשכנזים המעשרים מעותיהם ונזהרים במצוה זו במאוד מאוד והיא שעומדה להם שיורשים ומורישים נכסיהם לדור ודור”. וכן כתב בספר זכרון משה על התורה פרשת לך לך “וכן ראיתי נהוג בין רוב האשכנזים יצ”ו (שהיו זהירים במעשר) ואחר כך כשבאתי למדינות אלו ראיתי רובא דאינשי לא נזהרו במצוה זו כראוי… אמרתי בלבי אולי זו היא שראיתי על הרוב שהאשכנזים עושרם קיים בידם ומנחילים לבניהם ולבני בניהם אחריהם מה שאין כן במדינות אלו מעט מזעיר”.)).

ב. על אף שאסור לנסות את הקב”ה שנאמר (דברים ו טז) לא תנסו את ה’ אלוקיכם, מכל מקום במצוות מעשרות מותר לנסות את הקב”ה שיעשר את יבולו ובשכר זה יתעשר ((המקור בגמ’ תענית דף ט ע”א “אשכחיה רבי יוחנן לינוקא דריש לקיש אמר ליה אימא לי פסוקיך אמר ליה עשר תעשר, אמר ליה ומאי עשר תעשר, אמר ליה עשר בשביל שתתעשר, אמר ליה מנא לך, אמר ליה זיל נסי, אמר ליה ומי שרי לנסוייה להקדוש ברוך הוא והכתיב (דברים ו) לא תנסו את ה’, אמר ליה הכי אמר רבי הושעיא חוץ מזו שנאמר (מלאכי ג) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה’ צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די”. הפרישה בסי’ רמז אות יב מביא את המהרש”ל שההיתר לנסות הוא, מכיון שההבטחה שיתעשר ודאית, אין זה בגדר ניסיון.)). לדעת רוב הפוסקים (וכן פסק החפץ חיים) דין זה אמור אף לענין מעשר כספים ((אף שהפסוק במלאכי נאמר לענין מעשר תבואה, מכל מקום האור זרוע בהלכות צדקה סי’ יג מביא הדין הנ”ל לענין צדקה, הרי שסובר שמותר לנסות את הקב”ה במעשר כספים, וכן כתב בספר חסידים סי’ קמד “גדול הפרשת מעשר שאמר הקב”ה בחנוני… אותו מעשר הוא מעשר עני לתת לעניים מעשר מכל מה שירויח אדם הן בריבית והן בלהשכיר את עצמו וכו'”, וכן כתב רבינו יונה בספר היראה.)), ויש סוברים שבכל צדקה מותר ((הטור בסי’ רמז סובר יותר מכך, שבכל נתינת צדקה מותר לנסות ולא רק במעשר כספים והבית יוסף חולק עליו שלא נאמר דין זה רק במעשר כספים ולא בכל צדקה. המחבר השמיט דין זה, והרמ”א בסעיף ד מביא דעת הטור שמותר לנסות בכל צדקה ודעת הבית יוסף שרק במעשר. הערוך השולחן שם סעיף ו מכריע כדעת הטור, וז”ל: “ולענ”ד אין שום סברא לחלק בכל אלו וגם החוש מעיד מכמה עשירים שכל מה שנותנים יותר מתעשרים יותר”.)), אמנם, יש סוברים שאינו אמור רק לענין מעשר תבואה ((בשו”ת שאילת יעבץ ח”א סי’ ג חולק על הרמ”א וטעמו שאין מצוות מעשר בכסף (וכדעת הב”ח בהערה 11) ומעשר כספים אינו אלא שיעור במצוות צדקה ולכן אין במעשר כספים את הסגולה המיוחדת של מעשר, ואינו אלא כמו כל צדקה, שאף שנותנת עושר מכל מקום לא נאמר בזה עשר בשביל שתתעשר וממילא אסור לנסות את הקב”ה. ומביא ראיה מגמ’ שבת דף קיט ע”א “עשירים שבארץ ישראל במה הן זוכין, אמר לו בשביל שמעשרין שנאמר עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר”, הרי שרק בארץ ישראל שנוהג בו מעשר דגן נאמרה הבטחה זו. דבריו מובאים בפתחי תשובה סי’ רמז סק”ב, ומביא שאף השל”ה הקד’ וספר משנת חכמים חולקים על הרמ”א. השל”ה מפרש בדברי הטור שאינו בא להתיר לנסות את הקב”ה, אלא בא לומר שמצוות צדקה מביאה עשירות. אמנם החפץ חיים בספר אהבת חסד ח”ב פרק יח פוסק כדעת הרמ”א שמותר לנסות במעשר כספים וכתב שכן משמע בתוספות תענית דף ט ע”א. ומוכיח שם שדין זה נאמר אף במעשר דרבנן, שהרי המקור שמותר לנסות במעשר הוא במלאכי, ומלאכי הוא עזרא שהיה בתחילת בית שני, ולדעת רבנן ביבמות דף פב לא היו נוהגים תרומות ומעשרות בבית שני רק מדרבנן. וכתב הטעם שאף אם הפרשת המעשר היא מדרבנן, מכל מקום כיון שנותנים את מעשרות לכהנים וללויים העובדים בבית ה’, כמפורש בפסוק שם, יש בהם סגולה לעשירות. וכן גם במעשר כספים שעיקר המצוה הוא לתת לעמלי תורה, כמבואר במדרש תנחומא, יש בו סגולה לעשירות. ועל טענת היעב”ץ שמעשר הוא שיעור בצדקה ולא מצוה מיוחדת כמעשר תבואה, כתב האהבת חסד שדוחק לחלק בכך. ולפי דברי האהבת חסד יש לעיין אם אדם שנותן את כספי המעשר לשאר מצות, כגון לבנות בית הכנסת, ואינו נותן לעמלי תורה, גם רשאי לנסות את הקב”ה. עוד כתב האהבת חסד בפרק יט הגה”ה שניה לפרש לשון חז”ל “עשר בשביל שתתעשר עשר בשביל שלא תתחסר”, שאם צריך לבוא על האדם עניות ח”ו, כגון באחד מארבע דברים הנזכרים בסוכה דף כט ע”ב, זכות המעשר תעמוד לו שעל כל פנים לא יתחסר. ולפי זה קשה שאיך יכול לנסות את הקב”ה שיבוא לעשירות והוא אינו מובטח רק שלא יתחסר, ואפשר ליישב שאדם שיש בו אחד מארבע דברים אינו יכול לנסות רק שלא יתחסר.)). לכל הדעות, אסור לנסות שיזכה לטובות אחרות חוץ מעשירות ((כן כתב בפתחי תשובה סי’ רמז סק”א בשם ספר משנת חכמים. וכן מסתבר, שהרי בפסוק במלאכי אין רק הבטחה לעשירות, ואיך יוכל לנסות לדברים אחרים.)).

ג. אף מי שנותן יותר ממעשר, עדיף שיפריש תחילה מעשר במדויק ((כן כתב בשו”ת חוות יאיר סי’ רלד בהגה”ה שאף במעשר כספים נאמר במשנה באבות פ”א משנה טז ‘ואל תרבה לעשר אומדות’, ומביא מה שכתב התוספות יום טוב שם שאפילו פעם אחת אסור לעשר מאומד, והלשון ‘ואל תרבה’ הוא שלא ירבה על השיעור על ידי שיעשר מאומד. אמנם הפתחי תשובה בסי’ רמט סוף סק”ב מביא בשם ספר משנת חכמים שסובר שאפשר להפריש מעשר כספים מאומד. ואפשר שהמשנת חכמים אזיל לשיטתו שמעשר כספים אינו אלא מנהג ולכן לא שייך בו האיסור לעשר אומדות, אבל החוות יאיר, אף שהוא סובר שמעשר כספים הוא שיעור בהלכות צדקה, מכל מקום, מהלכות צדקה שהשיעור יהיה בדיוק.)), ולאחר מכן יוסיף ((כן כתב בשו”ת אבקת רוכל סי’ ג וז”ל: “כי צריך בתחלה כדי שיהיה מותר לנסות השי”ת בו ושיזכה בזה למעלת העושר שיעשה חשבון מכל אשר יש לו גם מהקרן ומכל עשרה יפריש אחד לא פחות ולא יותר ואם ישאר איזה מותר שאינו מגיע לחשבון עשרה יניחנו בכיס לבדו ולא יערבנו עם השאר”, (הבית יוסף חתום שם על תשובה זו, אבל הכנסת הגדולה בסי’ רמט מביא אותה תשובה בשם מהר”ר מתתיה טריויש. החיד”א בברכי יוסף הסתפק מי כתב תשובה זו, ובספר מחזיק ברכה כתב שאין ראיה ממה שנדפס על שם הבית יוסף, שהמדפיסים היו רגילים לזייף). וכן מבואר בספר אהבת חסד שמובא בהערה הבאה. עוד מביא האהבת חסד בשם ספר הקרניים לרבי אהרן מקרדיאה שיש סגולה מיוחדת למי שמעשר בדיוק, שאלף וחמש מאות וארבעים (גימטריא של ‘עשר תעשר’) רקיעים ניזונים בזכות המעשר ומשפיעים ברכה על הנותן.)). וכן אם נוהג לתת חומש, עדיף שיתן פעמיים מעשר, שעל ידי זה מביא ברכה לעצמו ((כן כתב האהבת חסד פרק יט סעיף ג בהג”ה שמזה שדין חומש נלמד מהפסוק ‘עשר אעשרנו’ משמע שיש ליתן פעמיים מעשר ולא חומש בבת אחת. ומביא שם שחומש מן הרווחים הוא כנגד תרומות ומעשרות, שתרומה היא אחד מחמישים וביחד עם שתי המעשרות הוא מעט יותר מחומש (20.62%). וצריך עיון שבפתחי תשובה סי’ רמט סק”א מביא בשם שו”ת נודע ביהודה קמא יו”ד סי’ עג שאפשר לרשום כל מה שנותן לצדקה, ולחשב פעם או פעמיים בשנה את הכנסותיו ואת הצדקה שנתן, ואם חסר לחשבון המעשרות ישלים, וכן כתב האהבת חסד עצמו בפרק יח סעיף ב. ולכאורה יש לעיין, שהרי אינו נותן מעשר בבת אחת, ולפי האהבת חסד צריך שיהיה הפרשה של מעשר. וצריך לומר שבאמת מעצם דין מעשר אין חיוב להפריש בבת אחת, אלא שכדי לזכות לכל המעלות שיש במעשר יש להפריש בבת אחת, ומי שנוהג בדרך שכתב הנודע ביהודה, אין לו מעלה זו.)).

ד. יש סוברים, שיש חיוב לתת מעשר כספים, כמו שיש חיוב לתת מעשר עני מיבול ארץ ישראל ((הב”ח ביו”ד סי’ שלא אות יט כותב שמותר לתת מכספי מעשר עבור הצדקה שבני העיר מחייבים אותו ליתן לפדיון שבויים או לסעודות עניים, אף שאינו יכול לפרוע חיובים אלו ממעשר שני, מכל מקום מעשר כספים אינו אלא מנהג. הט”ז שם בס”ק לב חולק עליו וסובר שמעשר כספים דינו כמעשר עני, ומחויב לעשר את רווחיו כשם שמחויב לעשר את פירותיו, ולכן אינו יכול לפרוע בו את חובותיו. ומדייק כן מדברי השו”ע בסי’ רמט סעיף א שמעשר כספים הוא חיוב גמור. אמנם הט”ז כותב שם שאפשר לתת כספי מעשר לפדיון שבויים, ואפילו מעשר עני, אלא שאם בני העיר הטילו עליו להשתתף בסך מסוים אינו יכול לפטור את עצמו בכספי מעשר. הבית מאיר שם מסכים לדעת הב”ח, ודוחה את ראיית הט”ז מהשו”ע בסי’ רמט, שלא כתב השו”ע אלא שיש שיעור של מעשר למי שרוצה לקיים מצות צדקה במידה בינונית, ועל כל פנים מצוות צדקה היא, אבל לא שיהיה דינו כמעשר עני, ומה שבני העיר מחייבים אותו מדין כפייה על הצדקה שפיר נכלל בשיעור המעשר. התוספות בתענית דף ט ע”א הביאו בשם הספרי “עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין תלמוד לומר את כל דהוה מצי למימר את תבואתך מאי כל לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו”, ומדברי התוס’ מדייק רבי דוד אופנהיים (בתשובה המובאת בשו”ת חוות יאיר סי’ רכד) שיש חיוב מעשר בכסף בדומה לחיוב מעשר בתבואה, ותמה על הב”ח שהתעלם מן הספרי, אמנם, החוות יאיר שם השיב לו שדרשת הספרי אינה אלא אסמכתא. דברי הספרי מובאים אף בשו”ת בית אפרים סי’ פד, ובהגה”ה מבן המחבר כתב שאישתמיטתיה להב”ח דברי הספרי. ולפי החוות יאיר אינו קשה.)), ודיניהם שווים בכמה דברים ((כגון לפרוע חובו לצדקה מכספי מעשר, וכפי שהבאנו בהערה הקודמת. וכן לענין לנכות את ההוצאות מן הרווחים בחישוב המעשרות, שרבי דוד אופנהיים שם סובר שאין לנכות את ההוצאות, כשם שאין מנכים את הזרעים בחשבון תרומות ומעשרות בדבר שזרעו כלה. והחוות יאיר שם ובשו”ת שאילת יעב”ץ סי’ ו השיבו על טענת רבי דוד שאי אפשר ללמוד מתרומות ומעשרות, שמעשר כספים אינו אלא מנהג וכדעת הב”ח, ואין צריך להחמיר כל כך. עוד מצינו בשו”ת מנחת יצחק חלק י סי’ פה שהביא בשם שו”ת רבי טיאה ווייל סי’ ס ושו”ת משפט צדק שעיקר מעשר כספים נתקן בארץ ישראל שנוהג שם מעשר עני בתבואה. אבל שאר הפוסקים סוברים שאין להשוות אותם כל כך.)). אמנם הסכמת רוב הפוסקים היא שאינו חיוב מצד מצוות מעשר, לא מהתורה ולא מדרבנן ((כן דעת הב”ח והבית מאיר והחוות יאיר שהובאו בהערה 11 והשאילת יעב”ץ שהובא בהערה הקודמת. וכן כתב בשו”ת תשובה מאהבה סי’ פו ומוכיח כן משו”ת מהר”ם מרוטנבורג דפוס פראג סי’ עד שכתב “מעות מעשר אחרי שהחזיקו לתתם לעניים אין לשנותם למצוה אחרת דנראה כגוזל לעניים דאף על גב שאינו מן התורה אלא מנהג… אבל מעות מעשר כבר זכו בה עניים ע”י מנהג”. ועיין שם בהמשך דברי המהר”ם שמוכח שעצם מעשר כספים הוא מנהג ולא רק מה שנותנים אותם לעניים. וכן דעת שו”ת פני יהושע סי’ ג, ולכן התיר לקנות עליה לספר תורה בכספי מעשר, אף בקהילה שקבעו שכל אחד חייב לקנות עליה לפחות פעם בשנה. וכן כתב בשו”ת חתם סופר סי’ רלא בדעת המהרי”ל שהובאה ברמ”א סי’ רמט סעיף א. וכן נראה דעת האהבת חסד ח”ב פרק יט, וכן מוכח ממה שכתב להיזהר לפרש ‘בלי נדר’ שלא יחול עליו נדר, ונדר לא שייך שיחול רק במנהג ולא בדבר שחייבים מן הדין. וכן מוכח ממה שפסקו בפתחי תשובה סי’ רמט סק”ב, בברכי יוסף סי’ רמט אות יח ובשו”ת מנחת יצחק ח”י סי’ פה, שאפשר להתנות ליתן ממעות מעשר לשאר מצוות וכדומה, ואם המעשר הוא חיוב לא שייך להתנות.)), אלא שיעור בינוני במצוות צדקה ((כן כתב הרמב”ם בהלכות מתנות עניים פרק ז הלכה ה ששיעור מעשר הוא מידה בינונית בצדקה, וכן נפסק בשו”ע סי’ רמט סעיף א, ועיין הערה 11 מה שכתבנו בשם הבית מאיר שמעשר כספים אינו מצווה מחמת עצמה אלא שיעור בצדקה, וכן כתב בספר דרך אמונה פרק ז ס”ק כז. בספר ברכי יוסף סי’ רמט אות ג כתב שמקור דברי הרמב”ם שמעשר הוא מידה בינונית, הוא מדמצינו כמה שיעורים בצדקה: בגמ’ כתובות דף נ ע”א שיעור חומש בצדקה, בספרי ובמדרש תנחומא שיעור מעשר ובב”ב דף ט ע”א שיעור שלישית השקל, יישב הרמב”ם שחומש הוא מצוה מן המובחר, מעשר הוא מידה בינונית ופחות ממעשר עד שלישית השקל – אף שהוא מקיים המצווה – הוא עין רעה.)) וכפי שהרבה בני אדם נוהגים.

ה. אדם שהפריש מעשר פעם אחת וחשב בלבו לנהוג כן בקביעות ((כן מבואר בשו”ת מהר”ם מרוטנבורג שהובאה בבית יוסף סי’ ריד ד”ה ומה שכתב רבינו, וכן כתב המשנה ברורה בסי’ תקצז סק”ו.)), או אפילו לא חשב אלא שנהג כן שלוש פעמים ((שיעור ג’ פעמים לא נזכר בשו”ע אבל האחרונים הביאו שיעור זה שבזה נחשב למנהג, בשו”ת חתם סופר יו”ד סי’ רלא ובמשנה ברורה סי’ תקצז סק”ד בשם הפרי מגדים והחיי אדם. וכן נוהגים לומר בנוסח התרת נדרים “שנהגתי שלוש פעמים ולא התניתי שיהיה בלי נדר”.)), הרי זה כעין נדר וחייב לנהוג כך ((המקור שנדר חל על ידי מנהג הוא בנדרים דף טו ע”א “ומי איכא בל יחל דרבנן, אין, והתניא (בלשון הוכחה) דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם שנאמר לא יחל דברו”. וכן נפסק ביו”ד סי’ ריד סעיף א. ובברכי יוסף שם (הובא בגליון השו”ע שם) מדייק מלשון השו”ע ‘הוי כאילו קבלו עליהם בנדר’ שאינו נדר גמור, אלא מדרבנן. וצריך עיון למה הוצרך לדייק כן מלשון השו”ע הרי מפורש כן בגמ’. ובספר כל נדרי פרק עב סעיף ה מביא מחלוקת הפוסקים בזה, ורובם סוברים שהנדר מדרבנן, ויש שכתבו את ההוכחה מהגמ’ בנדרים. ויש לציין שבנידון דידן אם התורם החליט בלבו להפריש מעשר, יתכן שיחול נדר מן התורה מדין נדרי מצוה במחשבה, ועיין בספר כל נדרי פרק סא ומה שכתבנו בגילון 23 דין 2.)), ואם רוצה לחזור בו צריך ‘התרת נדרים’. ולכן כתבו הפוסקים עצה טובה ((טעם נוסף שראוי להיזהר שלא יחול נדר, מאחר שיש איסור בל תאחר על מי שנדר לצדקה ולא הפריש את הכסף ויש עניים מזומנים לפניו, כמבואר בראש השנה דף ו ע”א, ואם לא יפרש ‘בלי נדר’ יחול עליו נדר כאילו נדר שיתן צדקה כשירוויח ויעבור על איסור בל תאחר מיד כשירוויח, וכן כתב בספר דרך אמונה פ”ח סק”ח.)), שבשעה שמפריש מעשר בפעם הראשונה, יפרש שאינו מקבל על עצמו לנהוג כך תמיד ועושה זאת בלי נדר ((כך כתב השו”ע ביו”ד סי’ ריד סעיף א לענין הנהגה טובה “הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים, לסייג ופרישות, יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה, ולא לעולם”. וכן כתב בספר אהבת חסד פרק יח סעיף ב לענין מעשר כספים, אלא שלא כתב הנוסח של השו”ע שאין בדעתו לנהוג כן לעולם, אלא הנוסח שעושה בלי נדר. ולכאורה אף לפי השו”ע אין עיכוב בזה. ובספר כל נדרי פרק עב הערה יח האריך בזה.)).

ו. אדם שנהג להפריש מעשר מאחר וסבר שיש חובה לעשות כך, ושוב נודע לו שאין חיוב, נדרו הוא נדר טעות ואינו צריך התרה ((כן הוכיחו התוספות בפסחים דף נא ע”א ד”ה אי אתה, מזה שרבי התיר לאכול יבול בית שאן מבלי להפריש תרומות ומעשרות, אף שנהגו להחמיר, כמבואר בחולין דף ו ע”ב. וכן נפסק ברמ”א שם.)).

ז. יש סוברים, שאף אם לא אמר ‘בלי נדר’ בפעם הראשונה, אם עשה ‘מסירת מודעה’ בערב ראש השנה, כנהוג בנוסח ‘התרת נדרים’ ((בשו”ת מנחת שלמה ח”א סי’ צא אות כ מסתפק אם הגילוי דעת מועיל אם זכר אותו ואף על פי כן נהג שלוש פעמים (שבנדר מפורש מבואר בנדרים דף כג ע”ב שאין מסירת המודעה מועלת אם זכרה בשעה שנדר, שבשעת הנדר חזר מהמודעה). ומסיים שהאומר את נוסח ‘התרת נדרים’ שלנו, שמפרשים שמתירים אף הנהגה טובה ועל זה חוזרת מסירת המודעה, רשאי להקל ולהסתמך על מסירת המודעה, אף אם זכר אותה.)), אינו חייב להתיר את הנדר ((כן פסק הגרי”ח זוננפלד בשו”ת שלמת חיים סי’ רלא ובשו”ת מנחת שלמה שם שאפשר לסמוך על מסירת המודעה לענין מנהג של מצוה או שאמר לעשות מצוה ולא פירש שעושה נדר. ואף שבכל נדר שמפרש בפיו אין סומכים על המודעה, בנדר שנעשה מכוח גזירת הכתוב מסירת המודעה מועלת. יש לציין שבשו”ת תשורת שי סי’ תקפז כתב שאם אמר כל נדרי יחד עם הש”ץ ואמר את הנוסח “מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה”, נחשב כאילו מסר מודעה, זאת על פי דעת רבינו תם בפסקי הרא”ש נדרים פ”ג סי’ ה. אמנם באופן זה יתכן שלא יועיל אם זכר את הגילוי דעת בשעה שנהג להפריש מעשר אף לדעת המנחת שלמה, ועיין בהערה הקודמת.)), ואף לדעה זו ראוי לכתחילה להתיר את הנדר ((כן כתב בספר הליכות שלמה על המועדים תשרי – אדר עמוד ז הערה 37 שאף שהגרש”ז אוירבאך סבר שאפשר לסמוך על מסירת המודעה, עם כל זה הורה לכתחילה להתיר את הנדר.)).

ח. הנוהג להפריש מעשר בקביעות, ואירע פעם אחת שלא היה ביכולתו להפריש מעשר ואינו מוצא מי שיתיר נדרו וגם לא מסר מודעה בערב ראש השנה, אינו חייב לדחוק את עצמו ולהפריש מעשר ואינו חייב להשלים כשירווח לו ((כן כתב בספר צדקה ומשפט פ”ה הערה כ ד”ה ונלענ”ד, וראייתו ממי שנהג להתענות בעשרת ימי תשובה ואינו יכול להתענות מחמת חולשה, שאינו צריך להתיר נדרו ואינו חייב להשלים. אבל לכאורה דין זה תלוי במחלוקת האחרונים, שביו”ד סי’ ריד נפסק שהנוהג להתענות בעשרת ימי תשובה ורוצה לחזור מאחר שאינו בריא, צריך להתיר הנדר, ובאו”ח סי’ תקסח סעיף ב פסק הרמ”א שהנוהג להתענות תענית בה”ב וארע ברית רשאי לאכול ואינו צריך התרה, שלא נהגו להתענות כשיש סעודת ברית. הש”ך שם סק”ב מיישב שרגילות הוא שיהיה ברית בבה”ב ונהגו שלא להתענות ועל דעת מנהג זה נדר, אבל המתענה בעשרת ימי תשובה לא עלתה על דעתו שיחלה ולכן צריך התרה. והדגול מרבבה כתב שדברי הש”ך דחוקים ולכן מיישב שבאו”ח מדובר באחד שאינו רוצה להתענות באופן חד פעמי כיון שאירע ברית ולאחר מכן ימשיך במנהגו להתענות בה”ב, מה שאין כן ביו”ד מדובר באחד שחלה ורוצה להפסיק להתענות לגמרי. המשנה ברורה בסי’ תקפא ס”ק יט מביא את שתי הדעות ושער הציון ס”ק עג כתב “ואפשר דאם אינו מוצא מי שיתירנו יש להקל במקום הדחק”. ונידון דידן לכאורה דומה לחלה שחייב התרה לדעת הש”ך, אבל לדעת הדגול מרבבה אינו חייב התרה אם הוא דחוק רק באופן חד פעמי. לכן כתבנו שאם אינו מוצא מי שיתירנו רשאי להקל, אבל לכתחילה יש להתיר הנדר וכהכרעת המשנה ברורה.)), אבל אם רוצה להפסיק באופן קבוע צריך להתיר הנדר ((כפי שנתבאר בהערה הקודמת, באופן כזה אף לדעת הדגול מרבבה צריך התרה.)).

ט. אדם שמפריש מעשר ואינו רוצה למוסרו מיד לעני או לגבאי צדקה, יפרש בפיו שהכסף אינו מוקדש לצדקה עד שיגיע לידי העני, או יפרש שיוכל ליתנו בכל עת שירצה ((בספר דרך אמונה הלכות מתנות עניים פ”ח ציון ההלכה ס”ק עב כתב שכן הורה החזון איש.)). כדי שלא ייכשל באיסור ‘בל תאחר’ ((בר”ה דף ו ע”א מבואר שיש שני איסורים בענין בל תאחר, אחד למי שנדר להביא קרבן ולא הפריש ואחד למי שהפריש ולא הקריב. והמפריש צדקה ואינו נותנו לעני הרי הוא כמפריש קרבן ואינו מקריבו שעובר בבל תאחר. עוד שם בגמ’ שבצדקה עוברים בבל תאחר מיד (בשונה מקרבנות שאין עוברים עד שיעברו שלוש רגלים) כיון שעניים מצויים תמיד.)).

י. אדם שיש לו כסף ((ואם אין לו כסף בידו, רק בביתו, כתב בספר דרך אמונה הלכות מתנות עניים פ”ז סק”ח בשם החזון איש, שאם העני מוכן לחכות עד שיביא מביתו, חייב ללכת לביתו להביא לעני. ויש לעיין איזה מרחק יתחייב ללכת כדי להביא את הכסף. ואפשר שחייב ללכת שיעור מיל אם לא תכנן ללכת עכשיו לביתו, ושיעור ד’ מיל אם בלאו הכי צריך לילך לביתו, כמבואר בברכות דף טו ע”א לענין החיוב לילך בשביל נטילת ידים. ולולא דבריו היה מקום לומר שמי שאינו נותן צדקה ממניעות צדדיות, שזמנו יקר לו ואינו רוצה לחזור לביתו, אינו עובר על איסור ‘לא תאמץ את לבבך’ מאחר שאינו נמנע מצד קמצנות ורוע לב, וכמו שכתבו הרמב”ם בספר המצוות מצוות לא תעשה רלב והדרך אמונה שם סק”ט שהאיסור הוא למי שנמנע מצד אכזריות. גם רשאי לומר לעני שיבוא אליו בשעה אחרת כשהוא נמצא בביתו, כשאין חשש פיקוח נפש, כמבואר בשו”ע סי’ רמז סעיף א. והוא דומה קצת למה שכתב הנתיבות בסי’ עד סק”א שלווה שפוגש את המלווה ביריד וכדומה, אינו חייב לפרוע לו, אפילו אם הכסף בידו, אם זקוק לכסף כדי לקנות סחורה. ואולי המעשה עם החזון איש היה במקרה שבלאו הכי היה בדרכו לביתו.)) ועני מבקש ממנו צדקה, והוא מכיר בו שהוא עני ((שאם אינו מכירו יש סוברים שרשאי לתלות שהוא רמאי, כמבואר בכתובות דף סח ע”א “בואו ונחזיק טובה לרמאין שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום”, הרי שאחר שיש רמאין מי שאינו נותן צדקה נפטר מצד שלא ידע שהעני אינו רמאי, ועיין במהרש”א שם “וקרא איירי בידוע שהוא עני”. וכן כתב הרמב”ם בספר המצוות מצות לא תעשה רלב “הזהירנו שלא למנוע צדקה והרחבה מהאביונים מאחינו אחר שנדע חולשת ענינם”. אמנם המאירי שם ד”ה אף על פי חולק וכתב ” ומכל מקום לא יהא אדם פוטר עצמו במחשבה זו עד שידע הדבר בבירור, הרי אמרו כל המעלים עינו מן הצדקה כאלו עובד עבודה זרה”. ויתכן שאין הרמב”ם חולק, אלא שמחייב בדיקה.)), חייב לתת לו צדקה מן התורה ((ומי שנמנע מליתן צדקה עובר על מצות עשה (דברים טו ח) ‘פתח תפתח את ידך לו’, ועל שני לאוין (שם ז) ‘לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך’.)). ויש סוברים שחייבים לתת למי שיודעים שהוא עני, אף אם אינו מבקש ((הרשב”א בשבועות דף כה ע”א כותב “אילימא צדקה לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא. יש מגדולי רבותינו הצרפתים ז”ל שאמרו דדוקא כשעני שואל ממנו צדקה דהשתא מושבע ליתן לו הא לעני דעלמא שבועה חלה עליו דאינו חייב ללכת לפרנס עניים במדי”. אמנם לשון הרמב”ם בהלכות מתנות עניים פ”ז הלכה ב הוא “וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לא צדקה עובר בלא תעשה” ומשמע שאין צריך שעני יבקש ממנו, אלא כל שרואה עני מבקש, אפילו מאחרים, חייב ליתן לו. וכן כתב המהר”י קורקוס שם “שאינו מחוייב לבקש אחריו אלא אם ראוהו והעלים עיניו אז עובר משום לא תאמץ אבל אם לא ראוהו אינו עובר”, הרי שהאיסור תלוי בראיה, בדומה למצוות השבת אבידה ופריקה וטעינה שהחיוב חל על הרואה. אבל בספר דרך אמונה שם סק”ז כתב “אבל אם לא בקש ממנו אף על פי שיודע שהוא צריך לא עובר בלאו”, ומשמע שמפרש כן בדעת הרמב”ם, ובאמת לשון הרמב”ם אינו משמע כן. ובספר ראשון לציון ריש סי’ רמז כתב במפורש שלדעת הרמב”ם עוברים אפילו אם העני לא ביקש. בשו”ת יהודה יעלה יו”ד סי’ שלז ד”ה אבל, גם כן מדייק מלשון הרמב”ם שאין עוברים על הלאווין רק אם רואה עני מבקש, אלא שמחדש שם שעל העשה עוברים אף אם לא ראו את העני. וברשב”א מוכח שאינו סובר כן שאם היה מצוות עשה כשאינו רואה את העני אמאי אינו מושבע ועומד מצד העשה, וכן פשטות לשון הרמב”ם אינו משמע כן מדסתם ולא חילק שאף אם אינו עובר על הלאווין עובר על העשה. ולשון הרמב”ם בספר המצוות מצוות לא תעשה רלב (הובא בהערה 29) משמע שעוברים בידיעה בלבד, אף אם אינו רואה, שלא הזכיר שם רק ידיעה ולא ראיה. ובשו”ת שבט הלוי ח”ה סי’ קלא כתב שיש לפרש דברי הרמב”ם ביד החזקה כפי שמשמע בספר המצוות שעוברים אף בידיעה בלבד.)). ויש שכתבו שאין חיוב לתת צדקה לעני ששולח מכתבים לנמענים רבים ((כן כתב בספר צדקה ומשפט פ”א הערה ג, ודעתו שיש לצרף דעת הרשב”א שאין עוברים בידיעה בלא ראיה (חידוש קצת לדון מכתב כידיעה בלא ראיה) עם דעת האמרי בינה או”ח סי’ יג אות ג שאין עוברים כלל בעני המחזר על הפתחים. עוד נראה שיש לצרף סברא נוספת שאין מכירים את שולח המכתב אם הוא עני באמת, (אם לא, שיש לו המלצות מרבנים מוכרים שמעידים שמכירים את מצבו של העני), וכן יש לצרף שבספר דרך אמונה פוסק כהרשב”א שאין עוברים רק אם ביקש ממנו, וכן כתב בספר הליכות חיים עמוד קלו שדעת הגר”ח קנייבסקי שאין חיוב ליתן לעני שפונה באמצעות מכתב.)), וכן נוהגים.

יא. אם אין לו כסף כדי פרנסת בני משפחתו ((שאינו חייב ליתן יותר משלישית השקל לשנה, וכמו שכתבנו בעלון 22 דינים 1-2, וכן כתב בספר צדקה ומשפט פרק ה הערה כ.)), או שכבר נתן חומש ((מקור שיעור חומש הוא בכתובות דף נ ע”א “באושא התקינו – המבזבז אל יבזבז יותר מחומש”, ובגמ’ משמע שהתקנה היא מדרבנן, וכן כתב בשו”ת חתם סופר יו”ד סי’ רכט “מן התורה כל שיש לו פרנסת יומו צריך ליתן לו המותר לעני, רק חייו קודמים, אבל כל שיש לו די פרנסת יומו יתן שאר ממונו לעני שצריך, רק באושא התקינו שלא יבזבז יותר מחומש, וסמכוהו אקרא עשר אעשרנו לך”. אמנם בירושלמי ריש פאה מפורש ששיעור חומש הוא הלכה למשה מסיני ושכחוהו, ובאושא החזירו את הדין למקומה.דברי הירושלמי מובאים בשנות אליהו בפרוש הארוך ריש פאה ומדייק שאף הבבלי סובר כן ולכן כתבו ‘באושא התקינו ולא ‘באושא תקנו’, שלא תקנו תקנה חדשה אלא החזירו את הדין הראשון למקומו. ובשו”ת שבט הלוי ח”ה סי’ קלא אות ד העיר על החתם סופר מדברי הירושלמי. גם הערוך השולחן בסי’ רמט סעיף ד חולק על החתם סופר וכתב שמסתבר שתקנת אושא היא מן התורה, שודאי לא חייבה התורה “ליתן כל מה שיש לו לעניים והוא ישאר עני”.)) מנכסיו לצדקה ((כן פסק השו”ע בסי’ רמט סעיף א שאינו חייב ליתן יותר מחומש אף אם עדיין חסר לעניים די מחסורם, וכן כתב הרמ”א שם “ואל יבזבז יותר מחומש שלא יצטרך לבריות”. וכן כתב הרמב”ם בפירוש המשניות פאה פ”א משנה א “ולא יהיה עוון עליו בהמנעו להשלים כל מה שצריך להם לפי שצריכין יותר מהחומש”. ולכן הזהיר הגר”א באגרתו ליתן חומש לצדקה, כדי שלא יעבור על הלאווין כשלא יתן צדקה לעני. וכן מוכיח בספר אהבת חסד ח”ב פרק יט סעיף ד בהג”ה שדעת הגר”א שאינו נפטר מהלאווין עד שנותן חומש, (יש לציין שבספר מעשר כספים עמוד סב מעיר שיש נוסח אחר של אגרת הגר”א, ושם אינו מופיע כל הקטע מענין החומש). אמנם בספר יפה מראה ריש פאה כתב שאם מצויים עניים לפניו חייב ליתן אפילו יותר מחומש, ובברכי יוסף סי’ רמט סעיף ב הביא דבריו, וכתב עליו שדבריו הם שלא כדברי הרמב”ם, הטור והשו”ע. וכן פסק בשו”ת אגרות משה יו”ד ח”א סוף סי’ קמג “על כל פנים למעשה אין לבזבז יותר מחומש אם לא לחשש פיקוח נפש”. (ועיין שם שכתב בדעת המחבר שחייבים לתת אפילו יותר מחומש אם ידו משגת ואין לעניים כל צרכם, ובזה חולק הרמ”א על המחבר. וקשה, שלכאורה הכוונה בדברי המחבר שאם ידו משגת יוכל לספק לעניים כל צרכם אף אם לא יתן יותר מחומש, אך לא שצריך ליתן יותר מחומש. וכן מוכח בברכי יוסף שם שהקשה על סתירה בדברי הרמב”ם, שלא פירש את המחבר כמו האגרות משה, אבל האהבת חסד מפרש כהאגרות משה, עיין לקמן ואכמ”ל). יש לציין בספר אורח צדקה מביא שהגר”ח קניבסקי הורה לתת פרוטה לעני אף אם נתן כבר חומש. ואולי סובר שמהיות טוב להחמיר כדעת היפה מראה, ובפרט שאין בזה חיסרון כיס, שפרוטה היא ערך פחות מעשר אגורות.)), פטור מליתן צדקה לעני שמבקש. ויש סוברים שאם נתן שלישית השקל לשנה ((ערך שלישית השקל לפי כסף של זמנינו ביארנו בגיליון 22 דין 1.)) וקשה עליו לתת יותר, אינו עובר, אף שלא נתן חומש ((כן מפרש בספר אהבת חסד פרק יט סעיף ד בהג”ה בדעת הרמב”ם, ובזה מיישב את הסתירה בין שני פסקי הרמב”ם, שבפירוש המשניות פאה פ”א כתב וז”ל: “והרי הוא חייב להשלים להם כל מחסורם כל זמן שמחסורם או צורך פדיונם הוא פחות מחומש ממונו או חמישיתו, אבל אם הם צריכים יותר מחומש ממונו נותן החומש בלבד ומסתלק, ואין עליו חטא בהמנעו מהשלים כל מה שהם צריכים כיון שהוא יותר מהחומש”. ובהלכות מתנות עניים פ”ז הלכה ה (וכן נפסק בשו”ע סי’ רמט סעיף א) כתב “בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת, נותן לו כפי השגת ידו, וכמה, עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר…” ומשמע שאף אם יתן פחות מחומש אינו עובר, אלא שלא קיים מצוה מן המובחר. (ומכוח קושיא זו כתב הברכי יוסף שם שהרמב”ם חזר בו, ומה שפסק ביד החזקה הוא העיקר לדינא.) ומיישב האהבת חסד שבפירוש המשניות מיירי במי שאינו דחוק, והוא חייב מן הדין עד חומש, וביד החזקה מדובר במי שצריך לדחוק עצמו ליתן חומש ומעשר, ולכן אינו אלא מצוה מן המובחר. וכתב שם שלא מיירי במי שאין לו כלל, שאז אפילו עין רעה אין בזה, אלא שהוא צריך לדחוק עצמו. ובאמת שאין הוכחה שהגר”א (הובא בהערה 35) חולק על זה, וכן היא דעת האהבת חסד להלכה, שאינו מחויב לדחוק את עצמו, אמנם מסתבר שהגר”א חולק, ובפרט שכתב את אגרתו לאשתו שבפשטות לא היתה חיה ברווח (כי היו מתפרנסים ממה שנתנה להם הקהילה).)).

יב. רבים מהפוסקים סוברים שאם לא באו אליו עניים לבקש צדקה, אינו עובר על שום איסור, אף אם אינו נותן מעשר או חומש ואף אם אין מצבו דחוק ((הברכי יוסף (שהובא בהערה הקודמת) סובר שהרמב”ם בהלכות מתנות עניים פ”ז הלכה ה חזר בו ממה שכתב בפירוש המשניות, וסובר שאפילו אם נמצאים עניים ואפילו אם לא נתן מעשר, אינו עובר על איסור, אלא שנחשב לנותן צדקה בעין רעה. ואם כן, אם לא בא עני לבקש ממנו ודאי שאינו עובר. וכן לפי דעת הערוך השולחן בסי’ רמט סעיף ד שמי שלא נמצאים הרבה עניים במקומו, ונתן לעניים המצויים די מחסורם קיים המצוה מדאורייתא אף אם לא נתן מעשר. (ומוסיף עוד, שאפילו אם לא נתן לעני די מחסורו וגם לא נתן מעשר, אינו עובר על איסור, אם אין ידו משגת, והיינו שאינו עשיר כל כך, וקיים מצות צדקה במקצת שנתן, אלא שהוא נחשב לנותן בעין רעה.) וכן דעת האהבת חסד בח”ב פ”ט סעיף ד בהג”ה (אף שהוא מפרש בדעת הרמב”ם שאם ידו משגת חייב ליתן חומש מן הדין) שאפילו לדעת הרמב”ם בפירוש המשניות (שהוא המחמיר ביותר, עיין הערה 31) אם לא באו עניים אליו לבקש צדקה, אינו חייב ליתן חומש מן הדין. וכן דעת הראשון לציון בסי’ רמז סעיף א שאם לא באו אליו עניים, אינו עובר על הלאווים שנאמרו במצוות צדקה, אלא שמחדש שעובר על מצוות עשה של ‘עשר תעשר’, וכשיטתו שיש חיוב מן התורה להפריש מעשר כספים (ועיין דין 4 שרוב הפוסקים חולקים).)). ואפילו אם באים אליו עניים המחזרים על הפתחים ונותן לכל אחד דבר מועט ((יתכן שמתנה מועטת שנותנים לעני המחזר צריך להיות בשיעור כזה שבין כל התורמים יוכל להשיג כל פרנסתו. וצריך עיון.)) שאינו מצטרף לשיעור מעשר או חומש, הרבה סוברים שאינו עובר על איסור. אלא שנחשב לנותן צדקה בעין רעה ((בשו”ע סי’ רנ סעיף ג נפסק “עני המחזר על הפתחים אין נותנין לו מן הקופה מתנה מרובה אלא מתנה מועטת”, וכתב הש”ך שם בסק”ד “והוא הדין מכל יחיד ויחיד שמחזר אצלו, אין צריך לתת לו מתנה מרובה”. וכן כתב הב”ח שם באריכות שאפילו עשיר אינו חייב ליתן לעני המחזר על הפתחים רק מתנה מועטת, אבל לשאר עניים שאינם מחזרים חייב ליתן מתנה מרובה. ובזה מתפרשים דברי השו”ע בסי’ רנ סעיף ה “עניי העיר מרובים, והעשירים אומרים יחזרו על הפתחים, והבינונים אומרים שלא יחזרו על הפתחים אלא תהיה פרנסתן מוטלת על הצבור, לפי ממון”. והיינו שאם יחזרו על הפתחים יתנו כולם מתנה מועטת, בין העשירים ובין הבינונים, מה שאין כן אם יהיו מוטלים על הציבור ולא יחזרו על הפתחים, יצטרכו העשירים לתת יותר מן הבינונים. האמרי בינה באו”ח סי’ יג אות ג מצדד שאין הלאווין של לא תאמץ ולא תקפוץ חלים על מי שאינו נותן לעני המחזר על הפתחים, שאם לא יקבל ממנו יקבל מאחרים, ואינו עובר רק על מצוות עשה. אמנם בשו”ת קול אליהו ח”ב יו”ד סי’ יט כתב בפשיטות שעובר גם על הלאווין אם אינו נותן לו צדקה כלל.)). אמנם, אם גבאי צדקה עורכים מגבית עבור עניי העיר שאינם מחזרים על הפתחים, ואינו נותן חלקו הראוי לו, הרי הוא עלול לעבור על איסור דאורייתא ((בשו”ע סי’ רמח סעיף א נפסק “כל אדם חייב ליתן צדקה… ומי שנותן פחות ממה שראוי לו ליתן, בית דין כופין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן”. ומקורו בכתובות דף מט ע”ב, ובתוספות שם הקשו איך כופין על הצדקה הרי מתן שכרה בצידה, ואין כופין על מצוות עשה שמתן שכרה בצידה, ומיישבים שכיון שבמצוות צדקה יש לאו של לא תאמץ ולא תקפוץ, כופין. הרי שאם אינו נותן חלקו לעניי העיר עובר על הלאווין. בספר קהילות יעקב ב”ב סי’ ו כתב שיש שעבוד נכסים על החלק שחייב ליתן לצדקה, דהיינו, על הדבר המועט שחייב ליתן לעני המחזר על הפתחים, ועל חלקו בקופת הצדקה של בני העיר.)), ובפרט אם על ידי זה לא יוכלו לספק לעניים די מחסורם ((אבות פ”ה משנה יג שנינו “יתנו אחרים ולא יתן הוא, עינו רעה בשלו”, והקשה התוספות יום טוב, שמשמע שאין בזה רק דעינו רעה, ובאמת הרי עובר על שני לאווין. ומתרץ שכיון שאחרים נתנו והעני קיבל די מחסורו מאחרים, אינו עובר על הלאווין. ולפי דבריו אינו עובר על הלאווין רק אם גרם שלא יהי לעני די מחסורו.)). וכן אם ביקש ממנו עני שאינו מחזר על הפתחים, הרי הוא חייב לדאוג שיגיע לעני כל מחסורו, ואינו חייב ליתן הכל בעצמו, אלא יכול להודיע לגבאי הצדקה, כדי שכולם יתנו את חלקם עד שיהיה לעני כל מחסורו ((כן פסק הרמ”א בסי’ רנ סעיף א.)).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *