א. יש להפריש מעשר כספים מכל סכום כסף שהתקבל במתנה או בירושה, ואפילו אם הנותן ((כך נקטו האחרונים בפשיטות. ואף שבתרומות ומעשרות של יבול ארץ ישראל אין המקבל חייב להפריש מעשר לאחר שהנותן עישר, אין זה אלא ביבול שהחיוב הוא על היבול אבל מעשר כספים הוא חוב המוטל על האדם להפריש מעשר מכל רווחיו, וכן כתב הט"ז בסי' שלא ס"ק לב לענין נדוניא "אטו יש חיוב על הממון כאן דתוכל לומר שהממון כבר נפטר ממעשר, והלא חובת גברא הוא שהוא חייב לתת ממה שנתנו האל יתברך". ואף שהט"ז שם סובר שחיוב מעשר כספים הוא כעין תרומות ומעשרות של יבול ארץ ישראל (עיין גיליון 28 דין 4), מכל מקום מודה שלענין זה גדרו שונה.)) או המוריש ((כן כתב השל"ה במסכת מגילה פרק נר מצוה אות כז, וכתב "דלא שייך לומר דהבן קם במקום אביו, דהא רשות בן רשות אחר". וכן פסק בספר אהבת חסד סוף פרק יח בשם האליהו רבה או"ח סי' קנו.)) נתנו כבר מעשר. גם חתן וכלה שקיבלו כסף מההורים עבור נדוניא צריכים להפריש מעשר ((אמנם הנותן יכול להפריש מעשר פעמיים ולהתכוון לפטור את המקבל, וכן היה המנהג הקדום בפולין בכספי הנדוניא שההורים הפרישו מעשר פעם נוספת כדי לפטור את החתן, והם היו מחלקים הצדקה כפי ראות עיניהם, ולא נתנו לחתן להפריש בעצמו כדי שלא יתחייב להפריש מעשר לעולם מדין נדר, כמבואר בפתחי תשובה סי' רמט סק"א בשם השאלת יעבץ ח"א סי' ו. היתר זה מבוסס על הגמ' בנדרים דף לו ע"ב שאדם יכול לתרום מפירות שלו כדי לפטור פירות טבל של חבירו, והטובת הנאה הוא של התורם. בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סי' קיב כתב שאין המקבל יכול להסתמך על המעשר שהנותן נתן רק אם הנותן נתן את המעשר כדי לפטור אותו, אבל אם נתן צדקה בסתם, אינו יכול להתנות לאחר מכן שתחשב לפטור את המקבל ממעשר, שכדי לפטור אחרים צריך דעת מפורשת לזכות עבורם.)). אמנם, אם נותן המתנה מחה במקבל שלא יתן צדקה, כדי שלא יצטרך לתת לו יותר וכדומה, אין המקבל רשאי לתת צדקה מכסף זה ((בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סי' קיב נשאל על אחד שנתן סכום כסף לחתנו כדי שיוכל ללמוד ללא דאגות פרנסה, והבטיח לו להוסיף עוד כפי הצורך, והחתן ביקש להפריש מעשר מהכסף שקיבל, וחמיו מעכב בטענה שעל ידי זה יצטרך לתת לו יותר. והשיב שהחותן יכול לעכב על חתנו שהרי הקפיד שחתנו לא ישתמש בכסף רק לפרנסתו, שהרי לשם כך נתן לו את הכסף, וכאילו התנה על כך, ונותן מתנה יכול להגביל מה ייעשה במתנה, כמבואר בשו"ע חו"מ סי' קיא סעיף ג "אם נתנו ללוה מתנה על תנאי שלא תחול עליה שום שעבוד… התנאי קיים, ולא יגבה בעל חוב ממנה" ועיין בסמ"ע שם סק"ה שכיון שהנותן הוא הבעלים יכול להתנות מה שירצה. גם בספר באורח צדקה עמוד שסד מביא שהגר"נ קרליץ סובר שאם הנותן מקפיד, אסור לתת מן המתנה לצדקה.)).
ב. בעל שהתחתן עם אשה שיש לה כסף, אינו חייב להפריש מעשר מהכסף שהכניסה, אם האשה כבר נתנה מעשר לפני שהתחתנה ((בשו"ת שאלת יעבץ ח"א סי' ו ד"ה וצל"ע במנהג, הסתפק אם לדמות נכסים שהאשה מכניסה לבעלה לנדוניא, מאחר שהבעל זוכה במתנה חדשה שלא היתה לו לפני כן, או אפשר, שאינו דומה לנדוניא שהיא מתנה מחודשת לשני בני הזוג, מה שאין כן נכסים אלו היו של האשה אף לפני החתונה. ומכריע שאין הבעל חייב במעשר, שהרי בנכסי מלוג אינו זוכה בגוף כלל, ואין לו רק פירות, ואף בנכסי צאן ברזל שהבעל זוכה בגוף הנכסים, מכל מקום הרי הוא מתחייב כנגד שוויים בכתובה, ואינו אלא כהלואה, ומכל מקום מסיים שהמפריש מעשר תבוא עליו ברכה. וכן מובאת בשו"ת יד הלוי ח"ב יו"ד סי' מד תשובת מהר"ם קרגויא שאין הבעל צריך להפריש מעשר מהנכסים שהכניסה לו אשתו מאחר שהם משועבדים לה. אמנם עדיין יש להסתפק לפי מנהג בני אשכנז שמתחייבים בכתובה מאה זקוקין כסף תמורת כל מה שהאשה הכניסה, בין אם הכניסה פחות ובין אם יותר, אם הכניסה האשה יותר משווי מאה זקוקין יצטרך להפריש מעשר מן הפער שביניהם, וכן מסתבר, אלא שלא מצאנו מי שכתב כן.)). אבל לאחר מכן, אם האשה נפטרה לפני בעלה והבעל ירש את כספה, צריך להפריש אז מעשר ((כן כתב היעב"ץ שם, וטעמו שאין הבעל זוכה בנכסים כשהוא מתחתן אלא כשהוא יורשה, ואם כן צריך להפריש מעשר לאחר שיורשה. ומסתבר שאם ירד ערכם של נכסי מלוג ממה שהיו בזמן החתונה, אינו צריך להפריש מעשר רק ממה שנשאר. אמנם בנכסי צאן ברזל צריך עיון, שהרי זכה בהם בזמן שהתחתן, אלא שהיה חוב והחוב נפקע. ויש לעיין לדעת הסוברים שאין צריך להפריש מעשר משווה כסף (עיין דין 4), אם האשה הכניסה כסף בתורת נכסי מלוג והבעל קנה בו נדל"ן (וכפי המבואר במשנה בכתובות דף עט ע"א שיש לקנות קרקע בכסף של נכסי מלוג), וכשמתה האשה הרי הוא יורש נדל"ן, ולכאורה לא יתחייב במעשר, שבשעה שזכה זכה בשווה כסף ולא בכסף, וצ"ע.)).
ג. יש להפריש מעשר גם מכסף שמיועד להשקעות. יש לעשר את הקרן ולאחר שהרוויח יעשר את הרווחים ((בירושלמי ריש פאה "רבי גמליאל בר איניניא בעא קומי רבי מנא מה חומש בכל שנה ושנה לחמש שנים הוא מפסיד כולא אמר ליה בתחילה לקרן מיכן ואילך לשכר" ומביאו הר"ש שם סוף ד"ה והביכורים וכן נפסק בשו"ע סי' רמט סעיף א לענין חומש וכתב הש"ך שם סק"ב שהוא הדין לענין מעשר. וכן כתב בספר אהבת חסד פרק יח, וכתב שם שהיצר מתגבר בזה וקשה לאנשים להפריש מעשר מן הקרן, ולכן מייעץ שיפריש את מעשר מן הקרן לצורך גמ"ח, להלוות את הכסף לאחרים, ובזה לא ירגיש כל כך שהוא מחסר ממונו שהרי יקבל תמיד את כספי ההלואה בחזרה.)).
ד. אם קיבל שווה כסף במתנה או בירושה, לדעת רוב הפוסקים אינו צריך להפריש מעשר ((כן כתב בספר דרך אמונה הלכות מתנות עניים פ"ז ס"ק כז בשם החזון איש (ובציון ההלכה ס"ק סז מציין שבספר מעשר כספים עמוד רכו כתב בשם היד הלוי כדעת החזון איש, אמנם בהערה 9 ביארנו שדעת היד הלוי היא להיפך, עיין שם), וכן כתב בספר ארחות רבנו ח"א עמוד שצו שכן הורה מרן הסטייפלר בשם החזון איש, והוסיף לבאר הטעם, שמעשר עני אינו אלא שיעור במצות צדקה (עיין בגיליון 28 דין 4) ואין צריך למכור מטלטלים כדי לתת צדקה. ולפי זה אם מכר את המתנה שקיבל, לכאורה יצטרך ליתן מעשר. אמנם בספר חוט השני הלכות יו"ט וחול המועד עמוד שנא נראה שיש טעם נוסף (ועיין בספר באורח צדקה עמוד שע), מצד שמעשר כספים אינו אלא מנהג ולא נהגו רק בכסף ממש, ולפי זה יתכן שאף אם מכר את המתנה לא נהגו להפריש מעשר. וטעם זה אינו פוטר רק מי שאינו מחויב להפריש מעשר מן הדין ואינו מפריש מעשר רק מצד המנהג, אבל מי שיש לו לפרנסת משפחתו ברווח וחייב להפריש מעשר מן הדין, אינו נפטר מטעם זה. ובשו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קלג אות ז כתב שהמקבל דירה במתנה אינו חייב ליתן לצדקה עשירית שוויה, ושכן המנהג, ומוסיף שבדרך כלל אין למקבל את היכולת לתת עשירית שווי הדירה לצדקה, אמנם, במקרה כזה בלאו הכי פטור, שהרי מי שאין לו פרנסה ברווח אינו חייב ליתן מעשר מעיקר הדין, וכמו שכתב בספר אהבת חסד פרק יט סעיף ד. יש לציין שבספר באורח צדקה עמוד שסד הביא בשם הגר"נ קרליץ שליט"א שאם קיבל דירה נוספת על הדירה שגר בה ויש לו כסף כפי שווי עשירית הדירה, חייב ליתן לצדקה. ולכאורה סותר עצמו עם מה שכתב בספר חוט השני שאין צריכים להפריש מעשר משווה כסף, ואפשר שטעמו שכיון שאינו צריך את הדירה לצורך עצמו, ואינה עומדת אלא לרווחים, נחשב ככסף, וזה חידוש. עוד כתב שם שאם לא היה לו כסף כשווי עשירית הדירה בשעה שקיבל את הדירה, שוב פטור לעולם, וצריך עיון, שאם נאמר שדירה נוספת דינה ככסף, אם כן אף אם לא היה לו כסף כשזכה בדירה, יצטרך ליתן לצדקה כשיהיה לו כסף, לפי מה שביאר מרן הסטייפלר בדעת החזון איש.)), וכן המנהג. אמנם יש סוברים שצריך ליתן לצדקה עשירית משוויו ((בספר יוסף אומץ פרק הצדקה ומעשר מביא בשם ספר חיי עולם (הספר היראה לרבינו יונה) "מכל דבר שמשתכר… או מצא אבידה או קבל מתנה… בכל ענין שיבוא הן כסף הן זהב הן שווים מהכל יפריש מעשר", והבין מדבריו שמכל דבר אפילו שווה כסף יפריש מעשר. וכתב שם שהמנהג בפרנקפורט דמיין בזמנו היה שלא להפריש מעשר מקרקע שקיבל בירושה או כנדוניא, ודעתו שאין חיוב לתת לצדקה עשירית משווי הבית, אלא מעשר מדמי השכירות כל שנה, ואם משתמש בדירה לעצמו, ואם לא היה מקבל דירה זו היה שוכר דירה זולה יותר, יתן מעשר מדמי השכירות שהיה מוציא אם היה צריך לשכור דירה. בשו"ת יד הלוי ח"ב סי' מד פסק שחייב ליתן מעשר מקרקע שקיבל חתן כנדוניא. וכתב לבאר מה שלא נהגו כן על פי הגמ' בקידושין דף נט ע"א שאינו סימן טוב למכור את הקרקע הראשון שקיבל וכיון שאינו עומד למכירה אין צריך ליתן עשירית שווי הקרקע. ולמעשה לא רצה להסתמך על סברה זו, וגם לא ניחא במה שכתב בספר יוסף אומץ שיפריש מעשר רק מדמי השכירות, ודעתו שאופן זה אינו מספיק רק במקרה שלא קיבל גוף הקרקע רק זכות לדור, אבל אם קיבל גוף הקרקע יש ליתן לצדקה עשירית שוויה. ובכל מקרה אם אין לו את הכסף שחייב ליתן לצדקה אינו חייב ללוות לשם כך, אלא ירשום כמה חייב לצדקה וכשיהיה לו כסף ייתן. גם בספר יש נוחלין (מאבי השל"ה) פרק צדקה כתב שצריך להפריש מעשר משוה כסף, והובאו דבריו בספר ארחות רבנו ח"א עמוד רצו. וכן פסק בשו"ת אבן ישראל ח"ט סימן צב אות יג בפשיטות. וכן בספר בבאורח צדקה עמוד שכה מביא תשובת הגרש"ז אויערבאך שנדפס בקובץ קול תורה גיליון לט שפסק שצריך להפריש מעשר משווה כסף, אם יש לו כסף כשווי עשירית המתנה ייתן מיד, ואם אין לו ייתן כשירצה למכור, אבל אינו חייב למכור כדי לשלם מיד.)). השווי נמדד לפי המחיר שהיה מקבל אם היה מחליט למוכרו ((כן כתב הגרש"ז אויערבאך בתשובה לנכדו ומובא בספר באורח משפט עמוד שלג, ועיין שם שמציין שבתשובה אחרת כתב שייתן עשירית מדמי בשר בזול שהם שני שליש מהעלות בשוק (שיעור זה מצינו בכתובות דף לד ע"ב שהשוחט פרה של חבירו באונס צריך לשלם עבור הנאתו מאכילת הבשר). ואפשר שאין כאן סתירה, ומה שפסק שישלם דמי בשר שזול הוא במתנה שלא היה קונה בעצמו, ורק לאחר שקיבל את המתנה משתמש בה, לכן צריך להפריש מעשר רק ממה שנהנה, ובדומה לבהמה שאכלה שעורים בב"ק כף כ ע"א, אבל בדבר שהיה קונה בעצמו צריך להפריש עשירית ממה ששווה להימכר.)). ואם אין לו כסף כשיעור עשירית שוויו, יכול לרשום לעצמו שחייב חוב זה לצדקה ואינו חייב למכור את המתנה כדי לפרוע מיד.
ה. אדם שקיבל סכום כסף בתנאי שיקנה בו דבר מסוים, אין המקבל רשאי להפריש מעשר מכסף זה, שלא לשנות מדעת הנותן ((בדומה לדין המבואר בחו"מ סי' קיא סעיף ג שהנותן מתנה רשאי להתנות תנאים מה יעשה המקבל במתנה זו. וכן הביא בספר באורח צדקה עמוד שסד בשם הגר"נ קרליץ שליט"א שאם הנותן התנה שהמקבל לא יפריש מעשר אסור למקבל לעבור על התנאי. וכן הבאנו בהערה 4 בשם האגרות משה.)). ולדעת הפוסקים המקילים (בדין 4) במתנה של שווה כסף, אף אינו חייב לתת כסף אחר לצדקה במקום זה ((כן כתב בספר ארחות רבנו ח"א עמוד שצו שכן הורה מרן הסטייפלר, וכמדומה לו שאמר כן בשם החזון איש, שלא רק אם קיבל שווה כסף אינו חייב להפריש מעשר, אלא אפילו אם קיבל כסף לקנות בו דבר מסויים, אינו חייב להפריש מעשר. ועיין שם שעדיף אם המקבל לא יזכה בכסף, אלא יקנה עבור הנותן ויזכה בחפץ, או שיבקש מהנותן שיקנה בעצמו את החפץ וייתן לו. בדומה לזה כתב בספר דרך אמונה הלכות מתנות עניים פ"ז ציון ההלכה ס"ק סז שאם הורי החתן והכלה משלמים עבור הדירה אף אם נותנים לבני הזוג לבחור את הדירה, אינם חייבים להפריש מעשר, כיון שההורים הם הקונים והילדים הם רק שלוחים שלהם. אבל לדעת הסוברים שצריך להפריש מעשר משווה כסף כל שכן בנידון זה שקיבל כסף כדי לקנות בו שווה כסף. וכן כתב בשו"ת חקרי לב יו"ד ח"ד סי' קב על חולה שקיבל תרומות לצורך ההוצאות בשעת חוליו, שצריך להפריש מעשר מכסף זה. וכתב שלרוב הפוסקים מותר למקבל לשנות מדעת הנותן ולהשתמש בכסף כדי לקנות דבר אחר, ואם כן יכול להפריש מעשר מכסף זה עצמו. ואפילו לדעת הפוסקים שאסור לשנות, מכל יכול ליתן כסף אחר לצדקה נגד כספי התרומות, לפי מה שנפסק (עיין דין 11) שאפשר להפריש מעשר פעם בשנה על כל השנה. ולפי דבריו מי שקיבל כסף לקנות דבר מסוים יצטרך להפריש מעשר מכסף אחר כנגד כסף זה, שהרי הטעמים שכתב שייכים אף בזה.)). אמנם, אם הנותן אינו מקפיד שכל הכסף ישמש למטרה זו בלבד ואם יישאר עודף אין המקבל חייב להחזיר, חייב להפריש מעשר מהכסף ((כן הביא בספר באורח צדקה עמוד שסד בשם הגר"נ קרליץ שליט"א שאם הנותן נתן סכום כסף ואמר למקבל שיקנה דבר מסוים ואם יעלה יותר ישלים לו את ההפרש, אין המקבל רק שלוחו של הנותן ואסור לו להפריש מעשר, אבל הורי החתן והכלה שנותנים סכום מסוים לשלם ממנו הוצאות חתונה, ואין מקפידים מה יעשו עם הכסף, צריכים להפריש מעשר אם יש להם מספיק כסף. בדומה לזה כתב בספר דרך אמונה שם שחזון איש הורה למקבל להפריש מעשר מן הטעם שהנותן אינו מקפיד אם ייתן חלק מהכסף עבור מעשר, ולפי זה אם הנותן מקפיד אסור, והורים שקונים דירה עבור ילדיהם על רוב מקפידים, ואסור להפריש מהם מעשר, ולפי דעת המקילים בשווה כסף אין צריך ליתן תמורתו מכסף אחר.)). אם, יצא שיש צורך בכל הסכום כדי לקנות את הדבר שסוכם, ישתמש בכל הסכום שקבל עבור הקניה, וישלם לצדקה כשיהיה לו כסף ((כן כתב בספר דרך אמונה שם בשם החזון איש. דין זה דומה למה שפסק הגרש"ז אויערבאך לשיטתו באחד שקיבל שווה כסף (עיין הערה 9), שאינו חייב למכור את המתנה ולתת את המעשר מיד.)).
ו. דוגמא לדין 4 מצוי בהורים שקונים דירה עבור זוג צעיר. לדעות המקילות אין הילדים צריכים לתת עשירית שווי הדירה לצדקה, וכן המנהג ((כן כתבו בשו"ת שבט הלוי ובספר חוט השני שהובאו בהערה 8, ובהערה 9 הבאנו שכן היה מנהג פרנקפורט דמיין בזמן היוסף אומץ, אלא שהיוסף אומץ הורה לתת כל שנה מעשר מדמי השכירות שחסכו. אמנם יש לציין שהגרש"ז אויערבאך נהג בעצמו כשיטתו שיש להפריש מעשר על שווה כסף.)). לדעות אלו, אפילו אם ההורים נתנו לילדים את הכסף כדי שיקנו דירה בעצמם, אינם צריכים להפריש מעשר מהכסף שקבלו ((ועיין הערה 12 שהמקבל יכוון שלא לזכות בכסף לעצמו רק לקנות בשליחות הנותן.)). ולפי הדעות המחמירות, יש לרשום שווי עשירית הדירה, ויתנו את הכסף כשיזדמן להם מספיק כסף בנוסף למה שצריכים לפרנסתם ((שמי שאין לו כדי פרנסתו ברווח אינו חייב במעשר כמבואר ברמ"א סי' רנא סעיף ג ועיין מה שכתבנו בגיליון 23.)).
ז. דוגמא נוספת: המקבל תלושי קניה לקנות בהם דבר מסוים או כרטיסיה לאוטובוס וכדומה, אינו צריך להפריש מעשר לפי הדעות המקילות. אמנם אם קיבל תלושים לרשתות מזון וכדומה, צריך להפריש מעשר, מאחר שיכול לקנות בהם מה שחפץ ((כן כתב בספר חוט השני הלכות יום טוב וחול המועד עמוד שנא. וכתב שאף שמקבל התלוש אינו יכול לקנות רק מתוך חנות מסוימת, מכל מקום מכיון שהוא יכול לבחור מבין כל מה שמוכרים בחנות זו, ואינו מוגבל לדבר מסוים, נחשב התלוש ככסף ולא כחפץ.)).
ח. דוגמאות נוספות: אם ההורים משלמים חלק מדמי השכירות לדירה או שהממשלה משלמת חלק מהשכירות ((כן כתב בספר באורח צדקה עמוד שע שהגר"נ קרליץ שליט"א פוטר מלהפריש מעשר כשההורים משלמים דמי השכירות, והגרש"ז אויערבאך מחייב להפריש עשירית מדמי שכירות שמשלמים ההורים וכן ממה שהממשלה משלמת עבור שכירות דירה, גם אם הכסף משולם ישירות לחשבון המשכיר.)), או שבעל הדירה נתן לו לגור בחינם ((שם בשם הגרש"ז אויערבאך פסק שאחד שגר חינם חייב להפריש עשירית דמי שכירות לפי מחירי השוק. אמנם לפי מה שהבאנו בהערה 9 מספר יוסף אומץ, אם הוא היה שוכר לעצמו דירה זולה יותר, אינו חייב להפריש רק עשירית מדמי שכירות של הדירה הזולה. ועיין שם שאף הגרש"ז אויערבאך פטר אחד שהיה אוכל חינם בישיבה מלהפריש עשירית מעלות האוכל, וצריך עיון טעם החילוק. ובספר הלכות צדקה עמוד קיא מיישב שבאוכל אין חיוב של משתרשי ליה כמבואר בחולין דף קלג ע"א. אבל עדיין אינו מתורץ שבתוספות שם כתבו הטעם שאינו נחשב משתרשי כיון שיכול לצום, ולענין מעשר לא שייך סברא זו שהרי על כל פנים נהנה מאכילתו. ויותר מסתבר ליישב שהאוכל בישיבה נחשב לבן בית או לאורח, ואף לפי דעת הגרש"ז אויערבאך האוכל בבית הוריו או בחתונה אינו צריך ליתן לצדקה עשירית מעלות סעודתו.)), או שהמעביד משלם עבורו ביטוח רפואי, ואלמלא זה היה העובד משלם את הביטוח בעצמו ((שם בשם הגרש"ז אויערבאך. ואם העובד לא היה משלם מעצמו ביטוח רפואי אינו צריך להפריש מעשר שהרי לא חסך כלום. אמנם, אם העובד חלה ונצרך לטיפול רפואי, והשתמש בביטוח ועל ידי זה חסך את עלויות הרפואה, לכאורה יצטרך להפריש מעשר ממה שחסך, כשם שצריך להפריש מעשר ממה שהממשלה משלמת לו דמי שכירות, לדעת הגרש"ז אויערבאך.)), לפי המקילים אין צריך להפריש מהם מעשר ולפי המחמירים צריך.
ט. המוצא כסף צריך להפריש ממנו מעשר ((כדין מקבל מתנה שנתבאר בדין 1, וכן כתב בשו"ת שאילת יעב"ץ סוף סי' ג שבמעשר כספים הזוכה מן ההפקר חייב, ומזה מוכיח שגדר מעשר כספים שונה ממעשר תבואה, שהרי במעשר תבואה הזוכה מההפקר פטור. בספר דרך אמונה הלכות מתנות עניים פ"ז באור ההלכה ד"ה ואחד מעשרה מסתפק אם המוצא, לאחר שזכה באבידה שנתייאשו הבעלים, החליט להחזיר האבידה למאבד, והמאבד אינו עני, האם יצטרך להפריש מעשר לפני שיחזיר את האבידה, כיון שכבר נתחייב במעשר מיד כשזכה בו. אמנם לכאורה, כל זה רק אם נתכוון לזכות בו לעצמו ושוב חזר בו, אבל אם הגביהו מיד על מנת להחזיר אפילו לאחר ייאוש פטור, כיון שמעולם לא זכה במציאה.)). יש אחרונים שסוברים שאפילו אם בעל האבידה עצמו מצא אותו לאחר שהתייאש, או שהצליח לגבות חוב שהתייאש ממנו, צריך להפריש ממנו מעשר ((כן כתב בחידושי הפלאה כתובות דף נ ע"א על תוספות ד"ה אל יבזבז. עיין שם שמבאר הטעם שבמעשר תבואה צריך להפריש מעשר מן הכל ואין מנכים את הזרעים שכלו, כמבואר במנחות דף ע ע"א, מה שאין כן במעשר כספים יש לנכות את ההוצאות מן הרווחים ולהפריש מעשר מההפרש, שבתבואה הזרע כלה ומזה צומח תבואה חדשה, מה שאין כן בכסף הקרן אינו כלה, רק שמתווסף לו רווחים. ומזה מדייק שאם באמת התייאש מחפץ או מחוב ולאחר מכן חזר אליו, יצטרך להפריש ממנו מעשר, שהייאוש דומה לזרעו כלה.)). ויש חולקים ((בספר באורח צדקה עמוד שכד מביא שהגרש"ז אויערבאך פסק לאלו שקבלו פיצויים מגרמניה עבור רכושם שנגזל בתקופת השואה, שאינם צריכים להפריש מעשר ממנו, אף שנתייאשו כבר. וכתב הטעם הואיל "ואין חיוב הפרשת מעשר מהתורה", ונראה הכוונה שאם היה חיוב מן התורה כמעשר תבואה היה מקום לומר כחידושו של בעל ההפלאה (הובא בהערה הקודמת) שדומה לדבר שזרעו כלה, אבל מכיון שאינו מן התורה מסתבר שאינו נחשב לרווח, כל שאין הרווח יותר מההפסד. בעמוד שע שם מביא שאף הגר"נ קרליץ שליט"א הורה שאין צריך להפריש מעשר לאחר ייאוש.)) וכן עיקר ((חידושו של ההפלאה מובא בספר דרך אמונה שם ס"ק כז ובספר צדקה ומשפט פרק ה הערה כח ללא עוררין. אלא שבספר צדקה ומשפט מעיר שאלו המחשבים את המעשר פעם בשנה (עיין דין 11) לא יצטרכו להפריש ממנה מעשר אם מצאו את האבידה באותה שנה. אמנם לענ"ד יש לפקפק הרבה בחידושו של ההפלאה א. ההפלאה מתבסס על כך שמעשר כספים הוא כעין מעשר תבואה, ובגליון 28 הערה 13 הבאנו שהדעה המקובלת להלכה היא שמעשר כספים אינו כעין מעשר תבואה, וכמו שפסקו הב"ח, הבית מאיר, החוות יאיר ועוד הרבה אחרונים. ב. ההפלאה מדמה ייאוש לזרעו כלה, סברא זו ניתן לומר אם סוברים שמיד לאחר ייאוש יצא האבידה מרשותו, אבל לפי הסוברים שלא יצא מרשותו עד שהגיע לרשות זוכה, וכמו שכתבו הנתיבות בסי' רסב סק"ג והקצות בסי' תו סק"ב (ויתכן אף שהמאבד אינו צריך לעשות מעשה קנין, עיין במילואי משפט על הנתיבות שם שמביא דעות האחרונים בזה), ואם כן אין מקום לחידושו של ההפלאה. ואפשר שדברי ההפלאה אמורים רק בייאוש כעין 'זוטו של ים' שאבודה ממנו ומכל אדם, וכמו הדוגמא שכתב שם (עיין שם), ובזה כתב הנתיבות בסי' קפא סק"א שדינו כהפקר ויוצא מיד מרשותו, ולפי זה בכל ייאוש שאינה אבודה מכל אדם אף לדעת ההפלאה אינו מחויב להפריש מעשר. ג. מה שכתב שאף אם נתייאש מחוב חייב להפריש מעשר, דעת הרבה מן האחרונים שאין מועיל ייאוש בחוב כלל. עיין ברמ"א חו"מ סי' קסג סעיף ג מה שכתבו החכם צבי בהגהות הט"ז והנתיבות בסק"א שאין מועיל ייאוש בחוב, ואם כן ודאי שאינו חייב להפריש מעשר, שהרי מעולם לא יצא מרשותו.)).
י. כשמחשבים את הרווחים, לדעת פוסקים רבים אפשר לחשב את הקרן ביחס למדד, ורק הרווחים שהם יותר מעליית המדד נחשבים לרווחים. שפיחות המטבע הוא בגדר הפסד. דין זה אמור בין בפיחות הנובע מכוח החלטת הממשלה ((בספר צדקה ומשפט פרק ה הערה לא כתב שאפשר לנכות שווי הפיחות על פי מה שכתב החזון איש ביו"ד סי' עד אות ח שפיחות נחשב כמו פסול מטבע (ושלא כשיטת החוות דעת בסי' קסה סק"א שמחלק ביניהם), ולכן כל מה שמחיר הנכס עלה עקב הפיחות אינו נחשב לרווח, אלא כאילו שינו את אופן מדידת הערך מהמטבע הישנה, קרי לפני הפיחות, למטבע החדשה, קרי אחרי הפיחות. ולכן אין צריך להפריש מעשר מרווח זה, אמנם לדעתו כל זה הוא רק אם הפיחות נעשה על פי החלטת הממשלה, אבל אם ירד כוח הקניה של המטבע אין הפיחות נחשב לפסול מטבע אף לדעת החזון איש, ואי אפשר לנכות פיחות זה מהרווח. אמנם האגרות משה שיובא בהערה הבאה אינו מסכים לחילוק זה, ולדעתו ניתן לנכות כל פיחות.)) ובין בפיחות הנובע מירידת כוח הקנייה של המטבע המקומי בשוק העולמי ((בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סי' קיד נשאל על אחד שקנה בית באנגליה באלף פאונד ולאחר עשר שנים מכרו באלפיים פונד, האם צריך לחשב כאילו הרוויח אלף פונד, ופסק ששינוי ערך הבית הנובע מירידת כוח הקניה של הפאונד אינו רווח. וכתב שם שהמדד שמפרסמת הלשכה לסטטיסטיקה אינו מדד נכון לשחיקת כוח הקניה של המטבע, שהרי ישנם דברים שמשתנה ערכם כתוצאה מסיבות מיוחדות. ולכן צריך לחשב מדד אחר לפי מחירם של הדברים הבסיסיים כמו פירות וירקות שאינם מושפעים ממצבים בין לאומיים (אמנם, בזמנינו כמעט כל דבר מושפע מהשפעות כלל עולמיות). נמצא לפי דבריו שיש לחשב את עליית שווי הבית ביחס למחירם של פירות וירקות, ששאר הרווח אינו רווח אמיתי אלא נובע מירידת כוח הקניה הכללי של המטבע המקומי. וכן מביא בספר באורח צדקה עמוד שכה בשם הגרש"ז אויערבאך שאין צריך להפריש מעשר מהרווח הנובע מפיחות או מאינפלציה. וכן בשו"ת וישב משה ח"א סי' טז פסק כדעת האגרות משה, וכתב שניתן לחשב לפי מדד המחירים לצרכן, שזה יוצא בקירוב למדד של צרכים בסיסיים שקובע לפי דעת האגרות משה.)). לדוגמא: אדם קנה בית להשקעה ((אבל אם קנה שלא לשם השקעה יתכן שאינו חייב להפריש מעשר כלל, וכדלהלן: בספר דרך אמונה שם באור ההלכה ד"ה ואחד מעשרה דן באחד שקנה פירות (והוא הדין חפץ אחר) והמחיר של הפירות עלה (יותר משאר המצרכים), האם צריך להפריש מעשר מעליית השווי של הפירות, ומחלק שאם הפירות עומדים לאכילה אין היוקר נחשב לרווח כלל, ואם עומדים למכירה, צריך להפריש מעשר. ולכאורה לדעת הסוברים (וכן דעת הדרך אמונה עצמו, עיין דין 4) שאין צריך להפריש מעשר משווה כסף פשוט שהדין כן, שהרי אם הפירות עומדים למכירה נמצא שירוויח כסף כשימכרם, אבל אם אינו עומד למכירה, פשוט שאינו חייב להפריש מעשר, שאפילו אם היינו מחשבים את היוקר כאילו קיבל עוד פירות אינו חייב להפריש מעשר. ומסתבר שאפילו לדעת הסוברים שצריכים להפריש מעשר משווה כסף, עם כל זה אם הפירות עומדים לאכילה מסתבר שאין צריך להפריש מעשר מהיוקר שהרי אין לו שום רווח מההתייקרות. ויתכן שאפילו אם מכר את הנכס שהתייקר כדי לקנות נכס דומה, אינו צריך להפריש מעשר רק ממה שהנכס התייקר ביחס לנכס דומה. ולדוגמא אם קנה דירה וגר בה עשר שנים, וכיום מחיר הדירה הוא פי שנים, אבל כדי לקנות דירה אחרת יצטרך אף היום לשלם פי שנים ממה שהיה משלם לפני עשר שנים, והוא צריך לקנות דירה אחרת כדי לגור בה, מסתבר שאינו חייב לצדקה כלום. אבל אם במקום מגוריו עלו הדירות יותר מאשר באזור אחר, והוא עובר לגור במקום אחר, נמצא שהרוויח את התייקרות הדירות במקום זה ביחס למדד עליית מחירי הדירות, וחייב להפריש מעשר מחלק זה.)), ושילם עבורו מיליון שקלים ומוכרו כעבור עשר שנים בשני מיליון שקלים, אם המדד עלה במשך עשר השנים בעשרים אחוז, אינו צריך להפריש מעשר רק משמונה מאות אלף שקל, משום שמליון שקלים לפני עשר שנים שווים בזמן המכירה מיליון ומאתיים אלף שקלים, ואם כן הרי הוא כאילו השקיע מליון ומאתיים אלף שקל. ויש חולקים ((בספר תשובות והנהגות ח"ב סי' תש"ד כתב שלא ייתכן שאם הרווחים הם כשיעור הפיחות אין צריך ליתן לצדקה כלל, וגם מסתבר ששמירת הכסף מירידת הערך גם נחשבת לרווח, ולכן כתב שאם הפיחות הוא כשיעור הרווחים ייתן מחצית מן המעשר לצדקה.)). ויש שכתבו לחלק בין רווחים של השקעות ועסקים שאין לנכות מהם את הפיחות, לבין נכס שנקנה לשימוש פרטי והתייקר, שיש לנכות את הפיחות מן הרווח. וכן כתבו שאפשר לחלק שרק בנכס שהאדם זקוק לו ודעתו לקנות בדמי הנכס נכס אחר, יכול לנכות את הפיחות ((שתי סברות אלו כתב בספר צדקה ומשפט פרק ה סוף הערה לג.)).
יא. מצוה מן המובחר להפריש מעשר מכל עסק ומכל הכנסה בנפרד ((כן כתב בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' קמג, ואף שפסק כדעת הנודע ביהודה (עיין בהערה הבאה) שניתן לחשב כל השנה יחד, מכל מקום כתב שמצוה מן המובחר להפריש מכל הכנסה בנפרד. ולכאורה טעמו הוא, שדברי הנודע ביהודה הוא חידוש לקולא, ויש מקום להדר במצות צדקה ולא לסמוך על הקולות האלו.)). אמנם רוב הפוסקים הקדמונים סוברים ((בשו"ת שער אפרים סי' פד מחלק שאם ידע כמה הרוויח מעסק מסוים, עליו להפריש מעשר מעסק זה בנפרד ולא לחשבו עם שאר עסקיו. אבל אם אינו יודע כמה הרוויח מהעסק, רשאי להמתין עד זמן מסוים ולערוך חשבון כללי מכל העסקים יחד, ובאופן זה יוכל לנכות את ההפסד של עסק מן הרווחים של עסק אחר. בשו"ת חוות יאיר סי' רכד אינו מחלק בין אם יודע את רווחיו מכל עסק, וסובר שדרך נכונה היא לחשב ביום מסוים בשנה כל הרווחים וההפסדים יחד. וכתב שנכון לקבוע את תחילת השנה בראש השנה, שאז מחלק הקב"ה לכל אחד ואחד חלקו הראוי לו לשנה הבאה. בשו"ת נודע ביהודה תנינא יו"ד סי' קצח פוסק כהחוות יאיר וחולק על השער אפרים שחילק בין אם ידוע לו הרווחים מעסק מסוים ובין אם לאו. ומוכיח שיש ענין של שנה במעשר כספים מלשון הירושלמי בריש פאה "מה חומש בכל שנה ושנה", וממה שהירושלמי מזכיר חומש בשנה מוכח שיש בזה ענין של שנה, וכמו במעשר תבואה שאין מעשרין משנה אחת על שנה אחרת, וכן פסקו בספר אהבת חסד פרק יח והערוך השולחן בסי' רמט סעיף ז וכתבו שיחשב מראש השנה עד ראש השנה.)), וכן נקטו האחרונים ((כן פסקו האהבת חסד פרק יח דין ב, הערוך השולחן סי' רמט סעיף ז, שו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' קמג ובספר צדקה ומשפט פרק ה הלכה ט.)), שאפשר לעשות מאזן כללי ביום אחד בשנה ולחשב כל הרווחים וההפסדים בשנה שעברה מכל העסקים יחד, לנכות את ההפסדים מן הרווחים ולהפריש מעשר מהרווח שנשאר ((ומסתבר שאף לפי הפוסקים האלו צריכים ליתן צדקה במשך השנה ולא לעבור על לא תאמץ וכו' עד שיעשה חשבון, ולכן ירשום כל פעם כמה נתן לצדקה ובסוף השנה ינכה סכומים אלו מעשירית הרווחים, וכן פסק האהבת חסד בפרק יח דין ג שינהוג כן.)). לכתחילה עדיף ששנה לענין זה תהיה מראש השנה עד ראש השנה ((בשו"ת נודע ביהודה כתב שהירושלמי למד את הדין לחשב מעשר כספים כל שנה מהפסוק בפרשת ראה "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה" ודרשו חז"ל שאסור להפריש מעשר מתבואה של שנה אחת על תבואה של שנה אחרת, והרי השנה לענין מעשר תבואה היא מראש השנה עד ראש השנה, אם כן אף במעשר כספים כן. ואף שאין דיני מעשר כספים שווים למעשר תבואה, מכל מקום כיון שהלימוד לחשב כל שנה הוא מפסוק זה מסתבר קצת לדמות. וכן מדייק בשו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קלג אות ג מדברי הנודע ביהודה.)) ולערוך את החשבון בערב ראש השנה ((כן כתב בספר צדקה ומשפט פרק ה הערה לט בשם החוות יאיר (שהובא בהערה 32), ואף שהחוות יאיר לא כתב כן במפורש, מכל מקום מסתבר שעדיף לחשב וליתן את הצדקה שנשאר חייב מוקדם ככל האפשר.)). אמנם, אם נוח יותר לערוך את החשבון לפי השנה הלועזית, כדי לחשב את המעשר יחד עם חשבון המיסים, רשאי לעשות כן ((כן פסקו בשו"ת שבט הלוי ח"ט סי' רא אות ה ובספר צדקה ומשפט פ"ה הערה לט. דבריהם מחודשים שהרי הנודע ביהודה למד כן מהפסוק שנה בשנה, ובפסוק הכוונה לשנה עברית ולא לועזית, ואם כן יש לחשב לפי שנה עברית אפילו אם יהיה נוח יותר לחשב לפי הלועזית.)). ועל כל פנים פעם בשנה חייבים להפריש מעשר, ובעלי עסקים שנוהגים להשקיע את הרווחים בעסקאות אחרות, שוב ושוב, בלי להפריש מעשר לפחות פעם בשנה, אינם עושים כדין ((שבהזדמנות הראשונה שביכולתו להוציא את הכסף ולהשתמש בהם כרצונו, חייב להפריש מהם מעשר, ואינו רשאי להשקיע אותם שוב בעסקאות אחרות, ולהיפטר מחובת המעשר בטענה שהכסף מושקע כבר. וכן כתב הגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות ח"ב סי' נד שלאחר שהוא יכול להשתמש בכסף כרצונו, חל עליו חובת מעשר כספים.)).
