הפרת הבטחה שגרמה הפסדים לשני
שאלה: שכן ביקש להרחיב את דירתו ולשם כך הוצרך לעשות תוכניות (שינוי תב"ע וכדו') ולקבל את הסכמת השכנים לתוספת. אחד השכנים, שבשעת מעשה חתם והביע את הסכמתו לתוספת הבניה, לאחר זמן חזר בו. התובע טוען עקב ביטול ההסכמה נגרמו לו נזקים (שכר האדריכל וכו') ולעומתו טוען הנתבע זכותי לחזור בי. הצדק עם מי.
תשובה:
יש לדון בשאלה זו משני היבטים:
א. דינא דגרמי – היות ולתובע נגרם נזק בגלל הסכמת הנתבע לתוספת הבניה, האם הנתבע חייב לפצותו כדין מזיק ב'גרמי'.
ב. דין ערב – בגלל ההנאה שיש לנתבע בכך שהתובע סומך עליו ומוציא הוצאות על פי חתימתו הוא מתחייב לשלם את ההוצאות אם יחזור בו. חיוב זה נלמד מ'דין ערב', שאדם שאומר לחבירו להלוות כסף לאדם שלישי חייב מדין ערב בהנאה הזו שהמלוה הוציא כסף על פיו.
נראה, כי בנדון דידן הנתבע פטור גם מדין ערב וגם מדינא דגרמי.
דינא דגרמי באדם שהפר הבטחה:
מקור לחיוב שכזה בדברי הרמ"א:
כתב הרמ"א בסי' יד סעיף ה' "מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו: לך ואני אבוא אחריך, והלך, והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו". ובביאור הגר"א שם, מסביר שהחיוב הוא מדינא דגרמי.
ע"פ דברי הרמ"א כתב הנודע ביהודה אבה"ע תנינא סי' צ' לחייב בהוצאות נסיעה את הבעל שהבטיח ליתן גט לאשתו, והאשה הוציאה הוצאות להגיע למקום הבעל, והבעל חזר בו ולא גירשה. וכן כתב החוות יאיר בסי' קסח במי שכתב לחבירו שיבא עם בנו החתן וקבע לו זמן חתונה יום פלוני וחבירו השיבו שיהי' כן ושיבא ולא בא וזה הוציא הוצאות החתונה שאם אין לחבירו התנצלות מספיק שנאנס חייב לשלם לו היזקו.
מחלוקת הראב"ד והרמב"ם באשה שעמדה להינשא והחליטה שלא להינשא:
כתב הרמב"ם בהלכות זכיה ומתנה פ"ו הכ"ד "הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם (שמתחתן) סעודה ויאכיל לריעיו או יחלק מעות לשמשין ולחזנין וכיוצא בהן ועשה כדרך שעושין כל העם וחזרה (הכלה מהסכמתה לנישואין) בה משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם…" הראב"ד שם משיג על הרמב"ם וכותב "איני משוה עם רבותיו בזה, וזאת הגרמה דומה (למוכר) לזרעוני גנה ולא צמחו שאינו משלם לו ההוצאה, וכללו של דבר אבוד ממון שבעל הממון עושה אותו אע"פ שגרם לו זה פטור."
הרב המגיד שם מיישב קושיית הראב"ד מזרעוני גינה וכותב "ויש לתרץ שאינו דומה לזריעה, ששם היה מוציא בהן הוצאות כדי להרויח בהן ולפיכך אינו בדין שישלם זה מה שהוציא כדי להרויח אבל כאן לא היתה כוונתו להשתכר בדבר אלא להתנהג במנהג העיר וכיון שהוא נסמך עליה והיא חזרה בה בדין הוא שתשלם".
מחלוקת הרא"ש עם המגיד משנה:
כתב הרא"ש, הובא בטור חו"מ סי' לט, שאם אדם הבטיח לחבירו שילווה לו כסף ובקשו להכין לו שטר והלווה הוציא הוצאות להכין את השטר והמלווה חזר בו והחליט שלא להלוות חייב מדינא דגמרי על הנזקים שנגרמו ללווה. עוד כתב הרא"ש בתשובה שהובאה להלכה בחו"מ סי' שלג סעיף ח "אמר לאומן: עשה לי דבר פלוני ואקחנו ממך, ועשאו האומן, ואחר כך אינו רוצה לקחתו, והוא דבר שאם לא יקחנו מיד, יפסיד, חייב." על פי תשובות הרא"ש אלו פסק בתשובות הגרע"א קמא סי' קלד בד"ה אולם, לגבי מוכרים שעל פי בקשת הלוקחים הביאו פירות למקום מסוים ואחר כך חזרו בהם הלקוחות, שהלקוחות חייבים לפצות את המוכרים על ההוצאות שהוציאו להביא את הפירות ממקום למקום. לכאורה היה נראה שהרא"ש חולק על הסברו של הרב המגיד בהרמב"ם שבמקום שהניזק התכוין להרויח המזיק לא חייב מדינא דגרמי. שהרי במקרה שאמר לאומן לעשות כלי, האומן עשה את הכלי משום שהתכוין להרויח ובכל זאת הרא"ש מחייב את מזמין הכלי כמזיק.
שיטת רעק"א בדעת הרא"ש
אך הגרע"א שם כתב שיתכן לומר שגם הרמב"ם וגם הראב"ד יודו שבמקום שאמר לחבירו במפורש להוציא כספים חייב אפילו כשבא להרויח ומחלוקתם היא רק במקרה שלא אמר במפורש להוציא, רק שהיה עליו לדעת שמסתמא הלה יוציא הוצאות, שדעת הראב"ד שפטור ודעת הרמב"ם שכיון שלא בא להרויח לא דמי לזרעוני גינה וחייב. לפי זה יתכן והרא"ש לא נחלק כלל עם הרמב"ם והראב"ד שהרי הוא מיירי במקום שאמר במפורש להוציא הוצאות ולכן חייב אפילו שבא להרויח.
בנדון שלפנינו – לא מיבעיא לדעת הראב"ד פטור אלא אפילו לדעת הרמב"ם פטור מדינא דגרמי כיון שהלה בא להרויח. לדעת רע"א אפילו הרא"ש יפטור בנדון דידן כיון שלא אמר להדיא לחבירו להוציא הוצאות.
ישוב קושית הראב"ד מזרעוני גינה:
המקנה בהלכות קידושין סי' נ' מיישב את שיטת הרמב"ם ששאני מוכר זרעוני גינה שהקונה לא היה חייב לזרוע את הזרעים ואיהו דאזיק אנפשיה שלא היה לו לזרוע עד שידע בוודאות שהזרעים אכן מתאימים לזריעה. מה שאין כן במקרה בו עוסק הרמב"ם שמנהג המדינה שהמקדש אשה עושה סעודה לכל מרעיו ונחשב כמחויב בדבר שאי אפשר לו לשנות מהמנהג וצריך לעשות סעודה לפי כבודו ולכן האשה שבטלה את הנישואין נחשבת כמזיקה.
על פי המקנה מיישב האמרי בינה דיינים כא' את דברי המהרי"ק הובא במשנה למלך פרק ו' מהלכות זכיה שכתב שמי שהבטיח לחברו שישתדל בעדו באיזה ענין ועל סמך הבטחה זו הוציא הלה הוצאות, ולבסוף זה שהבטיח חזר בו ואינו מוכן להשתדל בחינם ופסק המהרי"ק שהמוציא אפסיד אנפשיה דהוה ליה למיסק אדעתיה שאולי יחזור בו. לפי זה, בנדון דידן הלא אותו שכן שפעל בעירייה לשנות את התב"ע של הבנין לא היה מוכרח להרחיב את דירתו והיה לו לחשוש ששכינו יחזור בו מהסכמתו ולכן הוא אינו זכאי לכיסוי הוצאותיו.
ב
חיוב אדם שביטל את התחייבות וגרם בכך נזק מ'דין ערב'
ביאור דברי הרמ"א מתי חייב מדין ערב
האמרי בינה הלכות דיינים סי' כא מסביר את דברי הרמ"א שהובא בתחילת המאמר, לגבי אדם שאמר שיבוא למקום מסוים לדון ולא בא שחייב לשלם את ההוצאות, שהחיוב איננו מדינא דגרמי אלא מדין ערב. כלומר, בהאי הנאה שחבירו סמך על הבטחתו שיבוא לדון ויצא לדרך הוא מתחייב שאם הוא לא יעמוד בדיבורו יהיה עליו לשאת בהוצאות. האמרי בינה מדייק כן מלשון המרדכי שהוא המקור לדין 'לך ואני אבוא אחריך' שהרי כתב "דמצינו עוד דברים שמתחייב בלא קנין" ומשמע מזה שכוונתו לחיוב ערב שמתחייב בלא קנין.
כעין זה מצאנו בריטב"א ב"מ דף עג ע"ב שכתב "…כיון שנתן לו מעותיו ליקח סחורתו ואלמלא הוא היה לוקח ע"י עצמו או ע"י אחרים אלא שזה הבטיחו שיקח לו וסמך עליו ונתן לו מעותיו על דעת כן הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו דבההיא הנאה דסמיך עליה ונותן לו ממונו משתעבד ליה משום ערב. וזה ענין שכירות פועלים דבפרקין דלקמן שחייבין לשלם לבעה"ב מה שמפסיד כשחזרו בהן או שבעה"ב חייב לשלם להם מה שמפסידין דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה במה שיפסידו על פיו, וזה דין גדול."
אמנם הנחלת צבי (לבעל הפת"ש) סי' רצב האריך לדון האם קיימא לן כשיטת הריטב"א. אך אפשר לומר שגם החולקים על הריטב"א מסכימים שבאופן שהוציא הוצאות על פיו חייב ורק בגוונא שלא הוציא הוצאות, רק מנע את עצמו מלהרויח, סוברים החולקים על הריטב"א שאין לחייבו מדין ערב.
וראה בנתיבות המשפט סי' ר סעיף יג כתב שאם נתן כסף לחבירו לקנות עבורו סחורה והנותן הוציא הוצאות כי סמך כל כך שחבירו אכן יקנה עבורו את הסחורה והלה לא קנה השליח חייב מדינא דגרמי ומשמע שמדין ערבות אין חיוב.
החילוק בין נדון דידן לדברי הרמ"א
אולם נראה שבנדון שלפנינו אין לחייב גם מדין ערבות כיון שאין לשכן שום הנאה בזה שחבירו עושה שינוי תב"ע ולא דמי לערב שערב נהנה, שהרי אין שום הנאה למלוה בהלואה שראוי לו לקחת סיכון, ואינו מלוה רק ע"פ הבטחת הלוה, ובהאי הנאה שיוצא ממון על פיו -מבלי שהמוציא נהנה- משתעבד. מה שאין כן בנידון דידן העושה שינוי תב"ע נהנה מכך, וראוי לו ליטול על עצמו סיכונים, ואין הנאה לשכן מכך שמוציא ממון על פיו, שגם אם העושה שינוי תב"ע אינו סומך עליו לגמרי הרי הוא מוכן להסתכן ולהוציא ממון. וכן אינו דומה ל'לך ואבוא אחריך' ששניהם צריכים לסדר ביניהם את הסכסוך ביניהם על פי דין תורה ויש לכל אחד מהם הנאה אישית ממה שחבירו מסתמך עליו, וממילא ההבטחה ש'לך ואבוא אחריך' מחייבת.
הרב מאיר רבני האתר
