האם מותר לקרב את הגאולה בכח?

בס"ד

האם מותר לקרב את הגאולה בכח? האם מותר לדחוק את הקץ? האם מותר לעם ישראל להגאל בכוחות עצמו? מדוע מפטירים את חזון העצמות היבשות בחול המועד פסח? מדוע עם ישראל כה חששו לצאת ממצרים בימי משה רבינו? מדוע הם סירבו להאמין למשה רבינו שהגיע זמן הגאולה? מה גרם להם להאמין בסופו של דבר? מדוע עם ישראל היה חוזר אילו ראה מלחמה? ומדוע למרות כל המופתים חטא בחטא המרגלים ולא האמין שיצליח לכבוש את עמי כנען? מהו יציאת מצרים הראשונה של בני אפרים? מה קרה להם? האם היה להם דרך שבה הם יכלו לשרוד? מה היה הטעות שלהם? האם הם נחשבים כצדיקים או כרשעים שלא בטחו בהם ולא שמרו את תורתו? מתי בני אפרים נגאלו שוב? מהו המסר שנקח מהדברים? האם הגלות הוא לטובתנו?

האם מותר לקרב את הגאולה בכח?

פרשת השבוע עוסקת בשעבוד מצרים, ובבשורה של משה רבינו כי תהליך הגאולה מתחיל. נעסוק השבוע בשאלה מהו הגלות? והאם מותר לקרב את הקץ? וכיצד? ומדוע יש צורות שהדבר אסור? וכן מדוע תאריך סיום הגלום נסתר מאיתנו? והאם יש דרך לפענח את סוד הקץ?

להבין את הדברים נספר את הסיפור שפחות סופר על בני אפרים שמרדו במצרים ויצאו בעצמם ממצרים ועלו לארץ. סיפור שהתרחש במסגרת הפרשה, נלמד את הלקח הרעיוני מהסיפור, ובשבוע הבא נרחיב כיצד נפסקו הדברים הלכה למעשה, ונפרט יותר בצורה פרקטית מעשית מה מותר? מה חייבים? ומה אסור?

הטראומה עקב הסיפור של בני אפרים

בפרשה משה רבינו מביע את חששו בפני הבורא שעם ישראל לא יאמינו לו, והבורא נותן לו אותות לעשות לבני ישראל, והוא אכן מבצע אותם. בפרקי דרבי אליעזר (פמ"ח; הובא במאמר של פרשת ויגש האחרון) מסופר כאשר משה רבינו בא לגאול את עם ישראל, עם ישראל עדיין היו נתונים לטראומה הקשה שבני אפרים עזבו את הארץ 30 שנה לפני הזמן המיועד, בחשבם שהגיע הקץ המיועד, ונהרגו ע"י הפלשתים. ולכן הם חששו מאד להאמין למשה רבינו, והם באו להתייעץ עם זקני ישראל, האם להאמין למשה רבינו. זקני ישראל פנו לשרח בת אשר, וסיפרו לה על האותות שמשה רבינו עשה, אולם היא אמרה שאין באותות הללו ממש. אולם כאשר הוסיפו לה כי הוא אמר את המילים (שמות ג טז): 'פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם', מיד אמרה להם שרח זהו הגואל, זהו משפט הקוד שנמסר לי כי הגואל יאמר בשם הבורא משפט המכיל פ' כפולה. מיד האמינו העם בבורא ובמשה רבינו שכעת הגיע שעת הגאולה האמיתית, ועל כך נאמר (שמות ד לא): 'וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'.

אולם למרות כל הניסים המופלאים של יציאת מצרים אנחנו מוצאים שהטראומה עדיין מלווה אותם, והם בחשש מתמיד האם אכן הגיע הקץ, האם אנחנו באמת יוצאים בזמן, או שמא אנחנו יוצאים לפני הקץ הקצוב, והסוף שלנו יהיה כמו בני אפרים.

וכפי שמובא במדרש (שיר השירים רבה פ"ב סדרא תנינא א ח): 'בשעה שבא ואמר לישראל בחדש זה אתם נגאלים, אמרו לו משה רבינו היאך אנו נגאלים והלא אמר הקב"ה לאברהם (בראשית טו יג): 'וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה', ועדיין אין בידינו אלא מאתים ועשר שנה. אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם אלא מדלג על ההרים, אין הרים וגבעות האמורים כאן אלא קצים ועיבורים, מדלג על החשבונות ועל הקצים ועיבורים, ובחדש הזה אתם נגאלים'.

למדים אנו מכאן שאכן באמת הקץ הראוי היה מאוחר יותר, אולם הבורא חישב את הקץ בצורה מקילה כדי לגאול את עם ישראל מוקדם יותר. הפני יהושע (כתובות קיא. ד"ה שם מיבעי) ביאר כיון שהמצרים השתעבדו בבני ישראל יותר מדי הקב"ה חישב והקדים את הקץ, והוא מנה את 400 השנה בצורה שונה, אולם אילו המצרים לא היו משעבדים את עם ישראל כל כך קשה, אכן הקץ היה בחישוב שונה בצורה מאוחרת יותר.

במכילתא (דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא דויהי פתיחתא) ועוד (מכילתא דרשב"י פי"ג; פסיקתא דרב כהנא פיסקא יא) מובא שהסיבה הקב"ה לא הוציא את בני ישראל דרך ארץ פלישתים, הוא משום שעדיין היו מושלכים בפלישתים עצמותיהם של 180,000 בני שותלח בן אפרים שנהרגו ע"י הפלשתים, [לפדר"א 200,000]. בנוסף לכך שעצם המלחמה עם פלישתים יזכיר להם את המאורע הטראומתי, והם יפחדו שהם יוצאים לפני הקץ ולכן ישובו למצרים.

התורת חיים (חולין צב. ד"ה ונראה דהיינו) ביאר שגם מאוחר יותר בחטא המרגלים עם ישראל חשש מהמלחמה כיון שלא הושלם 400 שנות השעבוד, ולכן הם אמרו (במדבר יד ד): 'נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה', מחשש שהם נוהגים בדיוק כמו בני אפרים. וכך גם מצינו כאשר הכנעני פגע בעם ישראל חזרה שוב טענה זו, וחלק מהעם שב לכיוון מצרים.

התורת חיים אף מוסיף, שלכן בקריעת ים סוף שרו של מצרים קטרג על בני ישראל שעדיין לא נשלם השעבוד, והם צריכים לשוב למצרים. החיד"א (חומת אנך שמות ד אות ד) מבאר שזו הסיבה שהחרטומים הצליחו לשכנע את פרעה לרדוף אחרי בני ישראל, משום שהם אמרו לו כפי שבני אפרים הצליחו לצאת אך לא לשרוד, משום שיש עליהם דין להיות בגלות משועבדים לאיזה אומה, גם כעת נצליח לשעבד אותם שוב.

סיפור בני אפרים בתנ"ך

הסיפור של בני אפרים הוא סיפור שפחות סופר, אולם יש ממנו לקחים חשובים, ונפתח את המאמר השבוע, במעט הפרטים שנמסרו לנו על סיפור מופלא זה:

בדברי הימים (א' ז כ-כב) מסופר: 'וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח וגו'. וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת  מִקְנֵיהֶם. וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ'. הגמרא (סנהדרין צב:) מבארת כי בני אפרים הללו טעו במנין הקץ, ולכן יצאו לפני הזמן.

דוד המלך (תהלים עח ה-יב) מזהיר אותנו שנפיק את הלקח ולא נתנהג כבני אפרים, נקרא יחד את דבריו: 'וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב, וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם. לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן בָּנִים יִוָּלֵדוּ, יָקֻמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם. וְיָשִׂימוּ בֵאלֹהִים כִּסְלָם, וְלֹא יִשְׁכְּחוּ מַעַלְלֵי אֵל וּמִצְוֹתָיו יִנְצֹרוּ. וְלֹא יִהְיוּ כַּאֲבוֹתָם דּוֹר סוֹרֵר וּמֹרֶה, דּוֹר לֹא הֵכִין לִבּוֹ, וְלֹא נֶאֶמְנָה אֶת אֵל רוּחוֹ. בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב. לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹהִים, וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת. וַיִּשְׁכְּחוּ עֲלִילוֹתָיו וְנִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר הֶרְאָם. נֶגֶד אֲבוֹתָם עָשָׂה פֶלֶא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׂדֵה צֹעַן'.

רש"י מפרש שדוד המלך מזהיר אותנו שנעביר את המסר עד הדור האחרון לבטוח אך ורק בבורא עולם, ולא לטעות בטעות של בני אפרים, שיצאו ממצרים בכח זרוע לפני זמן הקץ, ובטחו בגבורתם ובחציהם. וסופם שהם נחלו מפלה קשה ביום קרב, כפי שמפורש בדברי הימים 'והרגום אנשי גת הנולדים בארץ'.

הנביא הושע (ט יג) כאשר הוא מוכיח את בני אפרים, הוא מזכיר להם: 'וְאֶפְרַיִם לְהוֹצִיא אֶל הֹרֵג בָּנָיו', חז"ל (שמות רבה פ"כ סי' יא) מפרשים שהכוונה שאפרים יצא ממצרים לפני הזמן, ולכן נהרגו בניו.

מעבר לפסוקים אלו אנחנו לא מוצאים את הסיפור של בני אפרים בתנ"ך, אולם חז"ל הרחיבו מעט על הסיפור, נוסיף את הפרטים הללו לסיפור, ובכך נעזר בלקחי העבר – לתקן את ההווה – ולשנות את פני העתיד.

תיאור היציאה

בפרקי דרבי אליעזר (פמ"ח) מתואר שבמרבית השנים שבני ישראל היו במצרים, בני אפרים ישבו שאננים ובטוחים, עד שבא אחד מבני בניו של אפרים בשם יגנון [לפי הנוסח בכתב יד מהד' היגר, וכן הועתק בילקוט שמעוני (רמז תתרעז) הגירסא היא נון, ויתכן שזהו אביו של יהושע בן נון], ואמר לבני אפרים שנגלה עליו הקב"ה להוציא אתכם ממצרים, ו200,000 מבני אפרים שהיו מזרע המלוכה וגבורי כח במלחמה, יצאו יחד עם נשיהם בניהם ובנותיהם. והמצרים רדפו אחריהם והשעבוד היה שלש שנים ושליש שנה לפני לידת משה רבינו היה גזירה להשליך כל בן זכר ליאור, משום שהחרטומים אמרו לפרעה שעתיד להיוולד מושיע של ישראל. ולאחר שמשה רבינו נולד החרטומים אמרו לפרעה שהם רואים שהמושיע כבר נולד, אולם הם לא מצליחים לזהות מיהו, ולכן הוא החל לשעבד ולמרר את חייהם. [לשיטת הפרקי דרבי אליעזר לא הפלישתים אנשי גת הרגו אותם אלא המצרים]. בפרקי דרבי אליעזר כותב בקצרה שבני אפרים היו מזרע המלוכה, במדרש (שוחר טוב תהילים פא ז) מפרט יותר כי בני יוסף לא השתעבדו במצרים בעבודת פרך כשאר בני השבטים אלא היו אנשי צבא, ועל כך נאמר (תהלים פא ז): 'הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ כַּפָּיו מִדּוּד תַּעֲבֹרְנָה'.

המדרשים (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דשירה פרשה ט; מכילתא דרשב"י פט"ו; מדרש ויושע; פסיקתא זוטרתא שמות טו א; והובא ברש"י שם) מפרשים את הפסוק (שמות טו יד): 'חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת', כי העובדה שהפשלתים רעדו מפחד הוא משום שהם חששו שעם ישראל יתנקם בהם על שהרגו את בני אפרים.

מתי יצאו בני אפרים

במדרש רבה (שמות פ"כ סי' יא) נאמר שהם יצאו 30 שנה לפני יציאת מצרים, וכן דעת רש"י הרמב"ם והראשונים. אולם בפרקי דרבי אליעזר נראה שהם יצאו 83 שנה לפני יציאת מצרים. והט"ז (דברי דוד שמות ו) כתב שהדבר אירע לאחר פטירת אפרים, ומה שנאמר שהוא התאבל עליהם, הוא משום שראה בנבואה שהם עתיד לצאת מוקדם להיהרג. ולכן לא התנחם, משום שאין מקבלים תנחומים על אדם חי.

מהו הטעות

הגמרא (סנהדרין צב: לשיטת רב) מספרת שבני אפרים טעו במנין הקץ, ויצאו קודם לזמן שנקצב על בני ישראל להשתעבד במצרים, ולכן נהרגו. עצמותיהם שהיו בפלשתים בזמן יציאת מצרים התגלגלו לבקעת דורא בבבל, ומעט לאחר 920 שנה יחזקאל הנביא החיה את העצמות הללו, והם שבו לתחיה. [חזון העצמות היבשות (יחזקאל לז א-יד)].

המדרש (שמות רבה פרשה כ סי' יא; וכן פירשו רש"י והיד רמה סנהדרין צב: ועוד) מפרש שבני אפרים ידעו שנגזר עליהם בברית בין הבתרים שהם יהיו בגלות במשך 400 שנה, והם טעו וספרו את השנים מברית בין הבתרים, בעוד שלאמיתו של דבר צריך לספור מלידת יצחק, משום שמאותה שעה זרעו של אברהם היה בארץ לא להם [שעדיין לא ניתנה להם בפועל ארץ ישראל]. במדרש אגדה (שמות יג יז) פירש שבני אפרים ידעו שהבורא הבטיח לאברהם אבינו (בראשית טו טז): 'וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה', וכיון שהם היו דור רביעי, חשבו שלהם מותר לצאת ממצרים ולשוב כבר.

הרמב"ם (אגרת תימן) מוסיף שעם ישראל ידע שהבורא אמר לאברהם אבינו כי שהגאולה היא בסוף 400 שנה, אולם נחלקו ביניהם ממתי סופרים, בני אפרים ספרו מברית בין הבתרים רגע אמירת הנבואה. [החזקוני (שמות ב כג) מוסיף שלכן כאשר בני אפרים יצאו ונכשלו ושאר העם ראה שלא מגיע מושיע, הם נאנחו מהעובדה הקשה, לפי שחשבו שכבר אין להם תקוה]. ואילו חלק מבני ישראל ספרו מירידת יעקב ובניו למצרים, ולכן כאשר משה רבינו בישר על הגאולה הם חשבו שיש עוד 190 שנה של גלות במצרים. והיו שחשבו שהמנין מתחיל משעה שהתחיל השעבוד בפועל על בני ישראל במצרים, שהיה 70 שנה לאחר ירידת יעקב, ולשיטתם נשארו עוד 260 שנה עד הגאולה.

החיד"א (פני דוד דברים ב יב; חומת אנך דברי הימים א' ז כ) ביאר לפי דברי חז"ל (זהר חדש וישב מט.) כי גלות מצרים היה עונש על מכירת יוסף, [22 שנה שיעקב לא ראה את יוסף כפול 10 שבטים שחטאו במכירה = 220 שנה, וכל אחד מעשרת השבטים שנפטר במצרים הפחית שנה מהשעבוד]. ולכן בני אפרים טעו וחשבו שהעונש אינו חל עליהם, שהרי יוסף לא חטא במכירה.

המהר"ל (חידושי אגדות סנהדרין צב:) מבאר שיעקב מסר את הקץ ליוסף בן זקוניו, ויוסף מסרו לאפרים שהוא היה בנו העיקרי, אולם כיון שהקץ לא היה ברור וטעו בו, כאשר עבר הקץ ולא נושעו התייאשו ואמרו שיבשו עצמותינו, ולכן הם נקראים עצמות יבשות, וסמכו על גבורתם ולכן נהרגו. ומכיון שהתייאשו מהקץ מצד הדין לא היו ראויים כלל שיחיו אותם, ולכן הנס של חזון העצמות היבשות הוא חידוש מופלא שלא כפי שראוי, מעבר לנס רגיל של תחיית המתים.

המגיד גילה למרן הבית יוסף (מגיד מישרים בשלח מהד' קמא) שיוסף ראה ברוח הקודש שבני אפרים יצאו קודם הזמן, ולכן הוא השביע את בני ישראל שיוציאו את עצמותיו כאשר פקוד יפקוד אלהים, כלומר בפעם השניה שתצאו, ולא בפעם הראשונה.

מדוע נענשו

במכילתא (דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא דויהי פתיחתא; וכן פסיקתא זוטרתא ושכל טוב שמות יג יז) נאמר שהעונש של בני אפרים הוא על שעברו על הקץ ועל השבועה שלא לצאת לפני הזמן. ועל כך נאמר בתהילים (עח ט) 'לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹהִים, וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת'.

אולם המהרש"א (סנהדרין צב: ח"א ד"ה אלו) כתב שעל מה שטעו בחישוב הקץ לא היו חייבים מיתה, אולם הם נענשו משום שאברהם אבינו נשבע לאבימלך שתהיה ברית 3 דורות בינו לבין זרעו, והם עברו על השבועה ולקחו את מקנה אנשי גת. היד רמה (סנהדרין צב:) ביאר שבני אפרים ידעו שיש הבטחה ואחר כך יצאו ברכוש גדול, וכיון שלא יצאו ממצרים ברכוש גדול, חשבו שקיום הנבואה הוא שניתן להם רשות לקחת את מקנה פלישתים יושבי גת.

האם בני אפרים היו צדיקים

בתהילים (עח ט) נאמר עליהם 'לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹהִים, וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת'. אך בהרבה מקומות אנחנו מוצאים על אנשים צדיקים שטעו בדבר מסוים שהפסוק כותב בלשון חריפה מאד, בהתייחס לפעולה הספציפית הזאת שיצאו לפני הזמן נחשב שלא שמרו את הברית, ומיאנו ללכת בתורת השם, אף שבמכלול האדם היה צדיק.

במדרש (שמות רבה פרשה כ סי' יא) נאמר שהקב"ה נטל את דמם של בני אפרים שנהרגו וטבל בו כליו כביכול, כפי שנאמר (ישעיהו סג ב): 'מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ, וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת', והקב"ה אמר 'איני מתנחם עד שאנקום נקמתם של בני אפרים'.

הנביא הושע (ט יג) כאשר הוא מוכיח את בני אפרים, הוא מזכיר להם: 'וְאֶפְרַיִם לְהוֹצִיא אֶל הֹרֵג בָּנָיו', המדרש (שמות רבה פ"כ סי' יא) מפרש שהכוונה שאפרים יצא ממצרים לפני הזמן, ולכן נהרגו בניו, וכפי שפירש האלשיך שבני אפרים ביציאת מצרים כל כך בטחו באמונת הגאולה שיצאו והרגום פלשתים, ולכן אף שטעו ונענשו לא יהיה סופם כתושבי העיר צור שנאבדו לגמרי, אלא השם ירחם עליהם]. המבי"ט (בית אלוקים שער היסודות פנ"ה) כותב שלמרות שטעו בחשבון כיון שעלו לארץ ישראל, הם נחשבים שמתו בדרך מצוה, והשם רצה שישלימו את המצוה, ולכן זכו לתחיית המתים בימי יחזקאל, ועלו מבבל לארץ ישראל כשה' פקד את בני ישראל בימי עזרא.

וכך כותב הערוך לנר (סנהדרין צב:) כי לשיטת רב שהמתים שיחזקאל החיה היו בני אפרים, הם היו צדיקים אלא שטעו בחישוב הקץ, ולכן הם הודו להשם על תחיית המתים לחוד, אך הם לא היו בגיהנום. אולם שמואל הסובר שהמתים היו רשעים שכפרו בתחיית המתים, סובר גם שהם הודו על כך שהם יצאו משאול, וגם על שהחיה אותם.

החתם סופר (ח"ב סי' שלז ד"ה אמנם) כותב כי עצמותיהם של בני אפרים החזיקו מעמד יותר מ920 שנה [30 לפני יציאת מצרים+40 שנה במדבר+850 שנה עד החורבן+ השנים בבבל עד נס תחית המתים], משום שהם מעולם לא קינאו בזולת, ונאמר בפסוק (משלי יד ל): 'וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה', ונאמר בגמרא (שבת קנב:) שמי שאינו מקנא אין עצמותיו מרקיבים לעולם.

הפטרת חול המועד פסח

בגמרא (מגילה לא.) נאמר שבשבת חול המועד פסח אנחנו מפטירים בחזון העצמות היבשות, לדעת רש"י (שם) וכן שבלי הלקט (סי' ריט) בשם רב האיי גאון הטעם הוא כיון שהסיפור עוסק בבני אפרים שיצאו ממצרים לפני הזמן, ובזמן שעוסקים ביציאה ממצרים, עלינו לספר גם את הסיפור של היציאה לפני הזמן, שאמנם הצליחו לצאת אך בסוף של דבר נכשלו ונהרגו, ולאחר קרוב לאלף שנה נעשה להם נס וקמו לתחיה. אמנם לדעת הטור (או"ח סי' תצ) בשם רב האי גאון הסיבה שקורים הפטרה זו משום שיש לנו מסורת שתחיית המתים עתידה להיות בחודש ניסן, ולכן אנחנו קוראים ענין של תחיית המתים. וכן הובא במשנה ברורה (סי' תצ ס"ק יד).

סיכום

מסיפורם של בני אפרים למדים אנו שהצפיה לגאולה צריכה להיות רק בשעה הנכונה, אולם אין טעם להפעיל כח לצאת מהגלות לפני הזמן, משום שהמהלך בסופו של דבר יכשל, וגם צדיקים כבני אפרים שהיה להם אמונה איתנה בגאולה, ונחשבים כמתים בדרך מצוה, ומעולם לא קינאו בזולת, היו צריכים לרחמים מיוחדים ולנס מיוחד לקום בתחית המתים לאחר אלף שנה, למרות שפעולת היציאה בכח נחשבת כהתייאשות מהגאולה, ולכן אינם ראויים לתחיית המתים, כפי שכתב המהר"ל.

נרחיב על הדברים בצורה ההלכתית והפרקטית במאמר שבוע הבא, אולם נבאר מעט את הדברים, אדם שיקירו נמצא בחדר ניתוח בטיפול מייסר ומסוכן, או יהודי שדואג ומייחל שכל אחינו בני ישראל הנלחמים כעת יצאו לשלום בריאים ושלמים מעזה, בוודאי מתפלל ועושה כל מאמץ למען החולה או לטובת החיילים, אולם הוא אינו מעלה על דעתו, לפעול פיזית לחלץ את החולה מחדר הניתוח לפני סיום הטיפול, או להוציא את החיליים מעזה לפני תום המבצע. וגם אינו מתפלל על כך, ואף לא עושה סגולות ויחודים לשם כך. אך הוא בהחלט מתפלל שהניתוח יוכתר בהצלחה במינימום כאב, ובלי שום נזק וסיכון, ואף שהרופאים יצליחו במלאכתם יותר מהר מהתוכנית. יחד עם התפילות של כולנו שכל המטרות בעזה יושגו עוד היום, ואז כל החיילים יוכלו עוד היום לשוב לשלום בריאים ושלמים.

כאשר אנחנו מבינים שהגלות הוא תהליך כואב אולם יש לו תכלית ומטרה לטובתנו, אין טעם לסיים אותו לפני שהמטרה הושגה. אולם התפילות שלנו צריכות להיות כי המטרה תושג עוד היום, ואז כבר נוכל להגאל.