מאמר השבוע עוסק בשאלה מתי נאמר שאסור להלבין פני חברו ברבים. מדוע עדיף להשרף חי מאשר לבייש את השני? האם זה נפסק הלכה למעשה? האם יש הבדל בין אדם כשר לרשע? האם האיסור מהתורה? ואם כן היכן הוא כתוב בתורה? האם יש לו חלק לעולם הבא? האם זה גם מי שהלבין פני חברו חד פעמי? כיצד יתכן שעונשו של המלבין פני חברו יהיה חמור מרוצח? מה הדמיון בין מבייש את חברו לרוצח? האם האיסור הוא רק ברבים או שגם לבייש אותו בצורה פרטית אסור? האם הדבר נאמר רק בשעת תוכחה, או בכל שעה? ואם כן מדוע הוא נכתב בתורה דוקא בתוכחה? מדוע אדם מסמיק מבושה או מחויר מבושה? מה ההבדל בין בושה בונה, לבושה הורסת? כיצד נפגע צלם האלוקים שבאדם?

מהו האיסור לבייש את חבריו?

בפרשת השבוע מסופר על תמר שנגזר עליה להשרף, והיא ידעה שהיא יכולה להציל את עצמה אם תספר את הסיפור המלא, אולם בכך תבייש את יהודה ברבים, ולכן שלחה ליהודה רמז שיבין מה היה הסיפור האמיתי, ובמידה והוא יודה היא תנצל, ואם הוא יתעלם היא הסכימה להשרף כדי שלא לבייש את יהודה. חכמים לומדים מכך שנח לאדם להפיל עצמו לכבשן מאשר להלבין פני חברו ברבים. ונשאלת השאלה מדוע הדבר כה חמור? וכיצד ניתן להבין את הדבר? במאמר השבוע קודם נברר מהו האיסור בכך, מה חומרתו, וטעמו, ונפרט פרטים שונים שנאמרו להלכה.

האם האיסור להלבין פני חבירו הוא מהתורה?

הפוסקים הביאו שני איסורים שיתכן שהמבייש את חברו עובר עליהם, וכפי שנפרט:

א. נאמר בתורה (ויקרא יט יז): 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'. וביארה הגמרא (ערכין טז:) שהפסוק מלמד אותנו שאם ידוע לנו על חבר שנכשל בעבירה עלינו להוכיח אותו, אולם עלינו לעשות זאת בחכמה, ואסור להוכיחו בצורה שפניו ישתנו, כלומר שהוא יחויר או יסמיק מבושה מחמת התוכחה. והנה פשטות הפסוק משמע שאיסור זה הוא רק כאשר אדם מוכיח את חברו, אולם נשאלת השאלה האם ניתן ללמוד מכאן שישנו איסור בכל שעה שאדם מבייש את חברו הוא עובר על איסור זה?

הרמב"ם (דעות פ"ו ה"ח) פסק שמכאן נלמד שיש איסור לבייש יהודי, וכל שכן אם מבייש אותו ברבים. והמבייש את חברו אף שלא בשעת תוכחה, נמנה בכלל תרי"ג המצות, לדעת הרמב"ם (ל"ת שג) הסמ"ג (ל"ת ו) היראים (סי' קצה) והחינוך (מצוה שלח). וכתבו הסמ"ג (ל"ת ו) והיראים (סי' קצה) שהדברים קל וחומר אם הקפידה תורה שלא לבייש אדם במקום מצות תוכחה, קל וחומר שלא במקום תוכחה. וביאר החפץ חיים (פתיחה ס"ק יד) שהאיסור נכתב בדוקא מצות תוכחה כדי ללמד אותנו שאפילו בשעת תוכחה צריך להזהר שלא לבייש את חברו.

אמנם הרשב"ץ (מגן אבות פ"ג מי"א ד"ה המלבין) סבור שהאיסור הוא רק כשמביישו בשעה שמוכיחו, אך כשמביישו שלא בשעה שמוכיחו, האיסור הוא רק משום אונאת דברים וכפי שנבאר להלן.

הסוברים שהאיסור אינו דאורייתא

ובדומה מצינו בתוס' (סוטה י: ד"ה נוח) שהאיסור של מלבין פני חברו ברבים אינו מפורש בתורה, ולכן הוא לא נמנה בכלל שלשת האיסורים שנאמר בהם יהרג ואל יעבר, למרות שאסור לאדם לבייש את חברו ברבים כדי להציל את חייו [וראה להלן את מכלול השיטות בענין]. ונראה שסבר כרשב"ץ שהאיסור מהתורה הוא רק בשעת תוכחה, אולם מלבין פני חברו ברבים אף שהוא איסור חמור שמאבד חלקו בעולם הבא, וחייב למסור את נפשו להמנע מכך אינו איסור מפורש בתורה, ודומה לאיסור הוצאת זרע שאף שהוא מהאיסורים החמורים ביותר בתורה, ולא נכתב בפירוש בתורה.

כמו כן אפשר שהתוס' סוברים שכוונת הפסוק כפשוטו, והדרשה של חכמים שהכוונה ללמד שאסור להלבין את פני חברו הוא אסמכתא. ופשוטו של מקרא הוא כפי שכתבו הרמב"ם (ל"ת שג) והרשב"ם (ויקרא יט יז) שאדם שמוכיח את חברו מצד אחד הוא עושה מצוה שהוא מוכיח את החבר, מצד שני הדבר גורם לו לחשוב שלילי על החבר ולתפוס אותו בצורה ביקורתית. ולכן התורה מצוה עלינו לקיים את מצות התוכחה אך מיד אחר כך לעבוד על עצמנו ולחשוב על החבר בצורה חיובית, ולא לשאת בלבבי את הזכרון כי הוא חטא, ודוקא אחרי שהעברנו ביקורת בונה עלינו לעבוד על עצמנו להתאמץ לחשוב עליו חיובי.

וכן אפשר שהתוס' פירשו את הפסוק כפי שכתבו הרמב"ן (ויקרא יט יז) והאבן עזרא (ויקרא יט יז) שפשוטו של מקרא שאם לא תוכיח את החבר אתה תענש על חטאו, אולם לאחר שקיימת מצות תוכחה יורת לא תשא עליו חטא.

איסור אונאת דברים

ב. מצינו איסור נוסף של אונאת דברים הנלמד מהפסוק (ויקרא כה יז): 'וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ', ופירשה הגמרא (ב"מ נח:) שפסוק זה מדבר באונאת דברים, ולא באדם המרמה את חברו ממונית, הנלמד מפסוק אחר. ובכלל איסור זה כלול כל הצורות שאדם מצער את חברו שלא כדין, וכולל גם כאשר הוא מבייש את חברו בדבריו או במעשיו. (חינוך מצוה שלח).

האיסור לבייש את חברו וחיוב התשלומין על כך

ג. כמו כן מצינו שהתורה מחייבת את המבייש את חברו לשלם על הבושת, ודעת הלבוש (חו"מ סי' שעח סעיף א) כי מכך שיש חיוב תשלום על כך בהכרח יש גם איסור לבייש את חברו. אמנם להלכה נפסק כי אם בייש אותו ע"י הטחת דברים או שירק עליו בלי שהכאוהו אינו חייב בתשלומים מהתורה, אולם בית דין רשאי לקנוס אותו כפי הצורך.

האם יש לו חלק לעולם הבא?

המשנה (אבות פ"ג מי"א) כותבת: 'רבי אלעזר המודעי אומר, המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות, והמלבין פני חברו ברבים, והמפר בריתו של אברהם אבינו עליו השלום, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא'. ושיטת הרמב"ם (תשובה פ"ג הי"ד) כי הדברים לא נאמרו על אדם שנכשל בכך באופן חד פעמי אלא אדם שמרגיל את עצמו בצורה קבועה לעבור על עבירות אלו, ורק לו אין חלק לעולם הבא.

בנוסף אמרו חכמים (ב"מ נח:) שהמלבין פני חברו ברבים יורד לגיהנום ואינו עולה משם. והתוס' (שם ד"ה חוץ) נחלקו האם הכוונה שמכיון שאין לו חלק לעולם הבא הוא לעולם בגיהנום, או שהוא 12 חודש בגיהנום ואחר כך אין לו לא טובה ולא רעה, והוא אינו זוכה לראות את הטוב המובטח לכל אחד.

אמנם הרמב"ם (תשובה פ"ג הי"ד) והתוס' (ב"מ נח: ד"ה חוץ) כתבו שכל זה אמור במידה והוא לא שב בתשובה, אך במידה והוא שב בתשובה הוא זוכה להגיע לעולם הבא, ואין לך דבר שעומד בפני התשובה. וכן כתב רבינו יונה (שערי תשובה שער ג אות קמא) שהטעם שהמלבין פני חברו שהוא כאילו שפך את דמו של חברו חמור מהרוצח עצמו, ורק על המבייש את חברו נאמר שאין לו חלק לעולם הבא, הוא משום שהדבר אינו חמור אצל אדם והוא אינו שב על כך בתשובה, בעוד שאדם שנכשל ברצח ע"פ רוב מתחרט ושב בתשובה.

ביאור חומרת הדבר

התוספות יום טוב (אבות פ"ג מי"א) שואל מדוע הדבר חמור כל כך שאדם מאבד את חלקו לעולם הבא על כך, בעוד שעל איסורים חמורים הרבה יותר הוא יורד לגיהנום אך לא מאבד את חלקו לעולם הבא, ולאחר התיקון בגיהנום הוא זוכה להנות מזיו השכינה בעולם הבא?

התוספות יום טוב מבאר שכל אדם נברא בצלם אלהים, וכאשר אדם מבזה את חברו ברמה שפניו משתנות והם מחווירות או מסמיקות, הרי הוא מבזה את צלם האלוקים שנשמת חברו, ועליו נאמר (במדבר טו לא): 'כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ'. [ראה להלן דברי רבו של התוספות יום טוב – המהר"ל מפראג שהובא בענין מדוע הוא נחשב שופך דמים]. והפני יהושע (ב"מ נח:) הוסיף שלכן הוא אינו עולה מגיהנום, כיון שאינו מאמין שיש לחברו צלם אלוקים, גם הוא אינו זוכה לצלם אלוקים בעולם הבא.

ושמעתי ממורי רבי בונים שרייבר שליט"א שישנם שלשה עולמות, יש את העולם הזה שבה הגוף שולט על האדם, יש את עולם הנצח העתידי שכולו רוחניות בלי שום גשמיות, וכולה הנאה רוחנית, אולם יש את עולם הבא שבהם יש סוג מסוים של גוף לנשמה, וכפי שחכמים מתארים צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשם, ונהנים הנאה רוחנית מזיו השכינה, והוא השלב מאז שאדם נפטר עד ליום שבו כל העולם יגיע לעולם הנצח העתידי.

בדומה לכך יש בני אדם שמסוגלים לראות את החיים בצבעים של שחור לבן, יש דברים קדושים ויש דברים של חולין, אולם לא מסוגלים לקדש את החומר. הם יכולים להעריך מקום של קדושה, לעבוד את השם באימה וביראה ביום הכיפורים כאשר הוא צם באוירה הקדושה של בית הכנסת, אולם בשר של קדשים שנאכל כאשר יש הלכה לאוכלו 'למשחה' כלומר דרך מלכים צלי בחרדל, הוא אינו מסוגל לתפוס שיש קדושה ומצוה באכילת ברביקיו כשהוא מתובל היטב, והמצוה הוא להנות ולקדש את האכילה של בשר קדשים. הוא מבין שיום טוב הוא קדוש, ויום חול הוא חול, אולם את השילוב של חול המועד הוא לא מסוגל לתפוס. הוא יכול לכבד את הבורא יתברך, ואפילו לכבד צדיק שפרוש בכל הנהגותיו, אולם לקלוט שבכל אדם יהודי גם אם הוא לא מושלם יש צלם אלוקים, וצריך לכבד אותו הוא לא מסוגל להבין. הוא לא מסוגל להבין כיצד מקום הברית מילה יכול להיות קדוש וטהור. והוא יכול לקבל את דברי התורה ואף לכבד אולם בתנאי שהכל מסתדר לפי הראש שלו לפי הבנה שלו, הוא אינו יכול לקבל את דברי חכמים שיש מציאות נעלה ממנו שיש הבנה עמוקה מהבנתו השטחית. ולכן חמשת האנשים הללו יתכן שהם יקבלו שכר על התורה והמעשים הטובים שלהם בעולם הנצח (מהר"ם שיף ב"מ נח: תוד"ה חוץ), אולם בעולם הבא שבה כביכול הגוף נהנה מזיו השכינה הם לא מסוגלים, ולכן הם לא יזכו לחלק בעולם הבא.

מדוע הוא נחשב שופך דמים

חכמים (ב"מ נח:) אמרו עוד 'כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים', וביארה הגמרא (ע"פ רבינו חננאל והתוס' שם) שאנחנו גם רואים בצורה חיצונית את התהליך, שהרי אנחנו שהאדם מסמיק והדם עולה לראש, ואחר כך הדם יורד מפניו והוא מחוויר, ויש לו מראה של מת, ותהליך זה נגרם משום שהדם בליבו מת ע"י הבושה, ולכן הוא מתאסף בפניו כדי לצאת ומסתלק מפניו. המהר"ל מפראג (חידושי אגדות שם ד"ה כל וד"ה נח) מבאר שאור הפנים של אדם הוא נקרא צלם אלוקים, וכאשר מביישים אדם מכבים את הנר של נשמת אלוקים, והתגובה הפיזיולוגית הוא סימן לכך שהסתלק ממנו צלם אלוקים, והגוף של האדם אינו מתבזה רק צלם האלוקים שבתוכו.

רבינו יונה (שערי תשובה שער ג אות קלט) הוסיף טעם נוסף כיון שהבושה מרה לאדם יותר ממות, ולכן הוא נחשב כשופך דמים.

מדוע עדיף להפיל את עצמו לכבשן האש

לאור הדברים הללו נוכל להבין מדוע אמרו חכמים שעדיף להפיל את עצמו לכבשן האש.

ולמעשה התוס' (סוטה י:) ורבינו יונה (שערי תשובה שער ג אות קלט) סברו הלכה זו נאמרה הלכה למעשה, ואין היתר לבייש ולהבין פני הוזלת משום פיקוח נפש. אמנם המאירי (סוטה י:) כתבו שחז"ל כתבו את הדברים שבצורה רעיונית הדבר עדיף ללמד אותנו כמה חמור הדבר, אולם בפועל פיקוח נפש דוחה את האיסור לבייש את הזולת, וכן נראה ממה שהרמב"ם והשלחן ערוך לא הזכירו הלכה זו.

המהר"ל מפראג (חידושי אגדות ב"מ נח: ד"ה נוח) ביאר שכבשן אש הוא הדבר שמכלה את הגוף בצורה מקסימלית ביותר בטבע, ואילו הבושה הוא הדבר הרוחני החזק ביותר במכלה את הנפש, ולכן אמרו חכמים שעדיף שגופו תכלה מאשר שהוא יכלה את נפש חברו.

להלבין פני חבירו ביחידות

דעת הרמב"ם (דעות פ"ו ה"ז-ח) שהאיסור הוא גם כשאדם מבייש את חבירו בינו לבין עצמו, ואף שבשעה שהוא מוכיח אותו בצורה פרטית שלא בנוכחות שום אדם זר, אסור להוכיחו בצורה שיסמיק או יחוויר. אלא שאם עשה זאת ברבים האיסור חמור יותר, ועל כך נאמר שאין לו חלק לעולם הבא. וכן פסקו להלכה שו"ע הרב (אונאה וגנבת דעת סעי' ל) והחפץ חיים (פתיחה ס"ק יד). אך החפץ חיים העיר שנראה משיטת רש"י (ויקרא יט יז; ערכין טז: ד"ה ופניו) והחינוך (מ' רמ) שהאיסור הוא רק כשמבייש את חבירו ברבים בפני אחרים, אמנם החפץ חיים כתב שיתכן וגם הם מודים שהאיסור הוא גם ביחידות, אך נקטו שהאיסור הוא ברבים משום שע"פ רוב האדם מסמיק ומחוויר רק כשהדבר נאמר לו ברבים, ולא בצורה פרטית. [מדברי החפץ חיים ניתן להבין כי הדבר פשוט שהוא נאמר בצורה מכובדת וברמז, ולכן אין הדרך להסמיק כשהוא נאמר בצורה פרטית, ורק כשבכך הדבר נודע לרבים הוא מסמיק למרות שהוא נאמר בצורה מכובדת וברמז].

מתי הלבנת פנים – בושה מוסיפה חיים? ומתי להיפך?

הרשב"ץ (מגן אבות פ"ג מי"א) הביא בשם רבי שלמה אבן גבירול (מבחר הפנינים שער החכמה עמ' יב) כי בושה פירושה השתלטות השכל על הגוף, וההבנה שמעשיו היו רגשיות ולא שכליות, ושכל פירושו הרגשת בושה כשמעשה אינו מושלם.

אולם ביאר שישנם שני סוגי בושה, יש בושה שבו האדם מתבונן במעשיו ויש לו בושה חיובית בונה המתקנת את דרכיו, ומאידך יש בושה הורסת שבו אדם זר מבייש אדם, והמתבייש נחשב מת לזמן מה.

הרשב"ץ כתב ע"פ חכמי הרפואה שישנו הבדל פיזיולוגי בין שני הבושות, משום שהסמקה נגרמת שכאשר יש לאדם חיות חזקה הרוח מעוררת את הלב לפעול בחזקה והדם זורם לפניו והוא מסמיק, ולכן בשעת כעס גדול או לחילופין צחוק מופלג האדם מסמיק, וגם כאשר השכל שולט על האדם פניו מאדימות. מאידך כאשר אדם נכנס לדכאון בשעת אבל יגון ודאגה ומערכת החיים של האדם יורדת, הלב נחלש והדם מתכנס בגוף, ולכן האדם מחוויר.

ולכן כאשר אדם מרגיש בושה עצמית פנימית, קודם כל הוא מחוויר משום שהוא מצטער ממה שקרה, ואז הצער גורם לשכל להתגבר והחיות גוברת בו, והוא מסמיק, והבושה גורמת לשכל להתחזק ולתקן את מעשיו ולהוסיף חיות. ואילו כאשר מביישים אדם בשלב הראשון הוא נתון בסערת רגשות משום שאינו יודע כיצד להגיב והוא מסמיק, ואז מצער הבושה בפומבי הוא מתמלא צער ומאבד את שמחת החיים והוא מחויר, והוא נחשב כמת עד שהוא מתאושש, אם הוא מתאושש.

מתי מותר לבייש את הזולת?

הרמב"ם (דעות פ"ו ה"ח; חובל ומזיק פ"ג ה"ז) הסמ"ג (ל"ת ו) והיראים (סי' קצה) פסקו שההדין שהמלבין פני חברו אין לו חלק לעולם הבא נאמר רק ביהודי כשר, אך לאחר שהוכיחו על עבירה שהוא עושה בצוררה פרטית והוא אינו מתייחס אין איסור לבייש אותו ברבים. וכן פסקו השלחן ערוך (חו"מ סי' תכ סעיף לט) ושלחן ערוך הרב (חו"מ הל' אונאה וגניבת דעת סעיף ל). והרמ"א (חו"מ סי' רכח סעיף א) סבר שאף איסור אונאת דברים לא נאמר אלא כשמצער יראי השם.

אמנם הרמב"ם (דעות פ"ו ה"ח) והסמ"ג (ל"ת ו) כתבו שכאשר הויכוח הוא ממוני ולא הלכתי, אף שאדם סבור שחברו גנב, אינו רשאי להלבין פניו ולביישו.

סיכום

דעת רוב הראשונים שישנו איסור לבייש את חבריו בצורה שפניו משתנים, מלבד האיסורים הכללים שלא לצער את חברו, ואיסור זה נראה שהוא אף כשהדבר הוא ביחידות. טעם הדבר משום שהמבייש את חברו מבייש את הצלם האלוקים שבו, וגורם לו להכנס לדכאון והפסקת כח החיות בנפש, שלא תמיד הוא מתאושש ממנו, ולכן הדבר נחשב שהוא גרם לו מות רוח וסילק ממנו את צלם האלוקים לשעה, ואף אם האדם התאושש וחזר לעצמו, נעשה פעולה של רציחה. אולם האיסור נאמר כאשר מדובר ביהודי כשר שהצלם אלוקים בקרבו פעיל.

כיון שאדם אינו שם לב לחומרת הדברים לעומת רוצח, הוא אינו חוזר בתשובה, וכאשר הוא רגיל לעשות כך הוא מאבד את חלקו לעולם הבא.

נשתדל כולנו להחדיר לעצמנו כי בכל יהודי יש צלם אלוקים, לראות בו את מעלותיו, ולכבד אותו על כך, ולהמנע מכל גרימת בושה מתוך כבוד לצלם האלוקים שבו.