בס"ד

שבוע שעבר עסקנו בהלכה שנח לאדם להפיל את עצמו לכבשן מאשר להלבין פני חברו, עסקנו בעיקר בענין הרעיוני של הדברים. מאמר השבוע עוסק בהלכות הפרקטיות הלכה למעשה, מתי מוטל עלינו לעשות כדי להמנע מלהלבין פני של אחר? ומתי הדבר מותר? וכמה עלינו להקריב לשם כך? האם כאשר אנחנו פוגשים בגנב בשעת מעשה מותר לצעוק גנב, ולהלבין את פניו ולמנוע בכך את הגניבה? מה הדין לאחר מעשה? האם מותר לדרוש מעובד לפתוח את התיק? והאם מותר לבקש מכלל העובדים לפתוח את התיק כדי שהגנב לא יתבייש? מה הצורה החינוכית לעשות את הדברים? האם עדיין חייב לבייש את עצמו כדי להציל את חיי חברו? למשל לקפוץ לרחוב בלי בגדים כדי להציל חיים? לעשות פעולה שכלל הציבור יחשוב שהוא פושע כדי להציל חיים? האם המלבין פני חברו נחשב רודף ומותר לפגוע בו כדי למנוע את הפגיעה בזולת? האם מותר לחלל שבת כדי למנוע שיימינג לאדם? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

שאלות פרקטיות בהלבנת פני חברו

פרשת השבוע עוסקת בעלייתו למלכות של יוסף לאחר שנות סבל כה רבות, של עבדות וישיבה במאסר המצרי בבור. אולם גם כאשר יוסף עולה לגדולה הוא לא ממהר לשלוח מכתב או שליח לאביו לבשר לו שהוא בחיים, והוא ממתין לשעת הכושר לרצות ולהתפייס עם אחיו. גם כאשר הוא פוגש את אחיו שהרעו לו ובגדו בו, והם זקוקים לו, הוא אינו ממהר להתגלות לפניהם והוא ממתין לחכות לרגע שהם יתחרטו על המכירה, והוא מוודא שהם מוכנים למסור את נפשם כדי לפדות אותו ואת אחיו בנימין, ורק בשלב הזה הוא מתגלה אליהם, כאשר הוא יודה שכעת הוא יוכל להתפייס עמהם ולא לגרום להם בושה.

אולם גם כאשר הוא מגיע לרגע הקריטי הוא מקפיד להוציא כל אדם מהחדר ונפגש עמהם ביחידות אף שחז"ל כותבים (בראשית רבה פצ"ג סי' ט) כי יוסף סיכן בכך את חייו, משום שאחד האחים היה יכול לבעוט בו ולהורגו. אולם הוא העדיף לסכן את חייו ולא לבייש את האחים ברבים, למרות כל מה שהם עוללו לו בעבר.

מהדברים הללו למדים אנו כמה חמור הוא הלבנת פנים, ואיזה מסירות נפש נדרשת מאיתנו למנוע הלבנת פנים גם מאדם שאנחנו כועסים עליו בצדק.

שבוע שעבר עסקנו באיסור הלבנת פנים, הפעם נעסוק בשאלות פרקטיות שונות בהלכות הלבנת פנים.

סיכום ההלכות למעשה

שבוע שעברנו עסקנו בדברי הגמרא (ב"מ נח:): נוח לו לאדם להפיל את עצמו לכבשן האש ולא להלבין פני חברו ברבים'. נסכם בקצרה את השיטות האם הלכה זו נאמרה הלכה למעשה:

התוספות (סוטה י: ד"ה נוח) ורבינו יונה (שערי תשובה שער ג אות קלט) הבינו שהלכה זו נאמרה הלכה למעשה, ויש חיוב של 'יהרג ואל יעבר' על איסור הלבנת פנים, כלומר אם דורשים מאדם שיעשה 'שיימינג' לחבר שלו, ובמידה ולא יסכים יהרגו אותו, ע"פ דין הוא מחויב להמנע מלבייש את חברו, אף שיהרגו אותו. וכן פסקו להלכה הפרי חדש (מים חיים יסודי התורה פ"ה ה"ב) והערוך לנר (בנין ציון סי' קעא-קעב).

אולם הרמב"ם והשלחן ערוך לא הזכירו הלכה זו הלכה למעשה. והמאירי (ברכות מג: ד"ה לעולם) כתב שדברי הגמרא שנח לאדם להפיל את עצמו לכבשן האש נאמרה דרך צחות. כלומר שלעיתים חכמים אומרים שדבר מסוים חמור כל כך שרעיונית הדבר עדיף, אולם בפועל חייבים אנו לנהוג ע"פ דיני פקוח נפש שמסרה התורה גם אם רעיונית הדבר עדיף.

הפני יהושע (ב"מ נט. ד"ה ואמר) סבר שיש כאן היתר שמותר לאדם למסור את נפשו על כך, ואינו נחשב מאבד את עצמו לדעת. אולם לא נאמר כאן חיוב להרג ולא לעבור. ואדם שהלבין את פני חברו כדי להציל את חייו לא עבר על איסור, כפי שרוצח שרצח את חברו כדי להציל את עצמו עבר על איסור.

אמנם צריך להדגיש כי הרמב"ם (דעות פ"ו ה"ח; חובל ומזיק פ"ג ה"ז) והשלחן ערוך (חו"מ סי' תכ סעיף לט) פסקו באופן כללי שהאיסור להלבין את פניו של הזולת נאמר רק באדם כשר שחטא באופן חד פעמי, ולכן צריך להוכיח אותו ביחידות בצורה עדינה שלא תגרום לו להסמיק או להחוויר, אולם אדם שאינו מקפיד על מצוות התורה, לא נאמר עליו איסור זה.

האם אדם חייב להתבזות כדי להציל את חיי הזולת?

מפשטות הדברים לדעת הסוברים שהדבר נאמר הלכה למעשה ניתן להבין כי לבייש אדם שקול כרציחתו, ולכן אין לאדם היתר להציל את חייו ע"י גרימת בושה לשני, ונשאלת השאלה מה הדין להיפך האם אדם חייב לבזות את עצמו כדי להציל את חברו? לדוגמא אדם שנמצא בחדרו ורואה את חברו טובע בנהר, כדי לחהספיק להצילו, הוא צריך לקפוץ מהחלון ללא בגדים לרוץ כך ברחוב עד הנהר ואז להכנס ולהצילו, ואין לו אפשרות לעשות זאת בצורה צנועה ומכובדת, העוברים ושבים לא מעלים בדעתם שהוא עושה זאת כדי להציל חיים, ולכן הדבר יגרום לו לבזיונות רבים, וכמובן מחר הוא לא יכול להסביר לכל מי שנועץ בו מבט שעשיתי זאת כדי להציל חיים, ונשאלת השאלה האם הוא מחוייב לעשות זאת? או שמא כיון שהבושה נחשבת כרציחה, כפי שאינו חייב להקריב את חייו כדי להציל את הזולת, הוא אינו חייב לבייש את עצמו עבור כך?

רבי שלמה קלוגר (הג' שו"ע חו"מ סי' תכו) סבר שאכן אדם אינו חייב לבזות את עצמו כדי להציל חיי אדם שטובע בנהר. והוכיח זאת רבי שלמה קלוגר מכך שהגמרא (סנהדרין עה.) דנה על מקרה שבו אדם נתקף בתאוה לראות בחורה פנויה במצב לא צנוע, והרופאים קבעו שהתאוה גרמה לו למחלת לב ואם הוא לא ימלא את תאותו הוא ימות בצורה וודאית, ולכן הוא ביקש שהיא תעמוד כך מאחורי הגדר והדבר ירגיע את תאותו, ויציל את חייו. אולם חכמים אסרו זאת, לפי דעה אחת משום שאף אם הבחורה תסכים, הדבר גורם לבזיון לכל משפחתה. ולפי דעה שניה משום שאסור להרגיל את בנות ישראל להיות פרוצות בעריות. ומוכיח מכך רבי שלמה קלוגר שלפי הדעה הראשונה כדי למנוע בזיון מהמשפחה התירו להמנע לה מהצלת חיים, ומכך מוכח שאדם אינו חייב לבזות את עצמו כדי להציל חיים.

אולם הכלי חמדה (פר' תצא כב א אות א) נחלק עליו בחריפות וסובר שבושה ובזיונות אינם היתר להמנע מהצלת חיים. ודוקא באותו מקרה שאדם הרהר מחשבות אסורות, עד שהגיע למצב של סכנת חיים אם לא יממש את תאותו, אין לכך היתר מאחר והוא גרם לעצמו את הסכנה תוך כדי איסור חמור. ומביא לכך מספר דוגמאות ומקורות.

האם מותר להגיש תביעה או להעיד כנגד יהודי ובכך להלבין את פניו?

רבי שלמה זלמן אויערבך (מנחת שלמה ח"א סי' ז ד"ה ברם) הקשה כיצד מותר לאדם להעיד בדין תורה, ולהטיח בפני הנתבע את האמת שהוא גנב? והרי החיוב של עדות נאמר גם כאשר אדם כשר וישר טעה פעם אחת והתפתה ליצרו ונכשל בגניבה, בכל זאת מותר לאדם לתבוע אותו לדין תורה, והעדים חייבים להעיד בבית דין, אף שבכך נגרמים לו בושות איומים. ונשאלת השאלה כיצד הדבר מותר? מדוע התובע אינו חייב לוותר על הממון ולא לבייש את הגנב, שהרי אדם צריך להפיל את עצמו לכבשן האש ולא לבייש את חברו, וכיצד יתכן שעל סכום כסף קטן מותר לו להלבין את פני חברו? וכיצד מותר לעדים להעיד על כך בבית דין?

ולכן כתב רבי שלמה זלמן שכל עוד שהדבר נעשה על פי דין, אינו נקרא הלבנת פנים. והלבנת פנים הוא רק כאשר הלכתית הדבר אסור. אולם כאשר הוא ע"פ דין אף שנגרם לזולת בושות גדולות, אין בכך הלבנת פנים. אלא שהוסיף שצריך לבאר מדוע מה שתמר רצתה שיפסקו לה דין אמת בכל זאת נחשב הלבנת פנים. [וכתב שיתכן משום שהיא גרמה לכך, שהרי היא יזמה את הסיפור, ופיתתה את יהודה למעשה, וידעה שאם תתעבר יוודע הדבר לרבים, ויעמידוה לדין על כך, ולא תוכל להנצל בלי לגרום בושה עצומה ליהודה]. אך למעשה בכל מקרה שהוא ע"פ דין נאמר הכלל 'יקוב הדין את ההר' ומותר לתבוע את הזולת, ולא עוד אלא שחובה על העד להעיד בדין תורה, ואם לא יעיד יעבור על איסור חמור של 'כובש עדותו'.

האם מותר לצעוק על גנב בשעת הגניבה?

לאור הדברים נראה שגם אם בידי למנוע את מעשה העבירה, לדוגמא אני רואה אדם שעומד לגנוב, או גנב שבורח, ואם אצעק גנב, הגנב יתבייש, אך ישיב מיד את הגניבה, נחשב הדבר ע"פ דין, ואינו הלבנת פנים. ורק במקרה שהגנב אינו יכול להשיב את הגניבה אסור להכלימו ברבים, וניתן רק לתובעו לדין תורה במידה ויש בידי ראיות שניתן להוכיחם בבית דין.

ולמעשה הנידון הוא רק כלפי אדם כשר שנכשל פעם אחת בגניבה, אולם אדם שעובר על איסור זה בשאט נפש, אין איסור להלבין את פניו, משום שהאיסור נאמר רק על אדם כשר.

פתיחת תיק של עוזרת שיש חשד שגנבה

שאלה נפוצה היא, כאשר נעלם חפץ יקר בבית, כגון תכשיט יקר, או סכום כסף גדול, ויתכן שהחפץ נעלם כדרכם של חפצים שונים שנאבדים, ויתכן גם שנגנב ע"י גנב שהצליח לחדור לבית בלי שנרגיש, אולם יש לנו חשד גדול כי העוזרת לא עמדה בפיתוי ותחבה את החפץ לתיקה. ולכן אנחנו רוצים לבקש ממנה לפתוח את התיק, ולאפשר לנו לבדוק את התיק.

ונשאלת השאלה האם מותר לנו בכלל לחשוד בה, בלי שיש לנו סימוכין לכך, שהרי יתכן והיא באמת ישרה?

במידה ומותר לנו לחשוד בה, האם מותר לנו לבקש ממנה לפתוח את התיק? כאשר ברור שהיא תסמיק ותחוויר ותרגיש בושה גדולה שחשדו בה. במידה והיא אכן גנבה, כמובן שנציל את הגניבה, וגם נדע להזהר ממנה בעתיד, ונפסיק להעסיק אותה. או לחילופין במידה ומותר לנו לחשוד בה יכולים אנו לפטר אותה בצורה יפה ונעימה תחת תירוץ כזה או אחר, שכרגע אנחנו לא זקוקים לשירותה עוד, ולהפרד ממנה בדרכי שלום, ובכך נמנע מלהלבין פניה, אך יתכן והיא הפסידה את מקום העבודה לשוא. והשאלה היא מה עדיף לעשות, להלבין את פניה ובכך נברר את החשד, ובמידה והיא ישרה היא תשמור על מקום עבודתה, או לפטר אותה בצורה מכובדת והיא לא תתבייש, אך יתכן ואיבדה את מקום עבודתה לשוא?

רבי שלמה זלמן אויערבך (מנחת שלמה תניינא סי' קלג אות א) ביחס לשאלה האם מותר לחשוד בה, הוכיח מדברי הברייתא (מסכת דרך ארץ פ"ה): 'לעולם יהיו כל בני אדם חשובים לפניך כליסטים והוי מכבדן כרבן גמליאל. ומעשה ברבי יהושע שהשכים אצלו אדם ונתן לו אכילה ושתיה והעלהו לשכב ונטל סולם מתחתיו, מה עשה אותו האיש, עמד בחצי הלילה ונטל את הכלים וכרכן בטליתו וכיון שביקש לירד נפל מן הגג ונשברה מפרקתו, לשחרית השכים רבי יהושע ומצאו כשהוא נופל, אמר לו ריקה כך עושים בני אדם שכמותך, אמר לו רבי לא הייתי יודע שנטלת את הסולם מתחתי, אמר לו ריקה אי אתה יודע שמאמש זהירים בך'. הרי שמותר לנו לחשוד באדם, ובפרט כאשר חפץ נעלם בזמן שהיה במקום. ומותר לנו לעשות פעולה שתמנע ממנו להזיק לנו, אף שיתכן שהוא יזיק את עצמו.

וכותב רבי שלמה זלמן, כי אילו הגנב לא היה בהול לברוח היה שם לב שהסולם איננו, ולא היה נופל. ובודאי אילו היה ממתין לבוקר היה רואה שהסולם איננו. כמו כן אם היה צריך באמת לרדת באמצע הלילה מעלית הגג היה קורא לרבי יהושע, והלה היה מתנצל שהוצרך לסולם לצורך דחוף, ומשיב את הסולם, ורק הגנב עקב בהילותו לגנוב הזיק לעצמו, ואין הדבר נחשב שרבי יהושע גרם לו לסכן את חייו. אולם עדיין אין לנו שום היתר לבייש את הזולת למרות שמותר לחשוד בו, ולהיפך מוטל עלינו לכבד אותו כפי שאנחנו מכבדים את רבן גמליאל נשיא ישראל.

אולם כלפי השאלה השניה רבי שלמה זלמן (מנחת שלמה תניינא סי' קלג אות ז)  פסק שצריך לפטר אותה בדרכי שלום ובצורה נעימה ומכובדת, ולא להלבין פניה בדרישה לפתוח את התיק, ולתת לה אפשרות להסיר מעליה את החשד. והוסיף כי מה שהשואל סבר שמוטל עליו להציג את הראיות כדי שלא יעבור על איסור לא תשנא את אחיך בלבבך, ובכך שהוא חושד בה הוא כועס עליה, ואם תסביר את עצמה, הוא כמובן לא יכעס עליה, כתב רבי שלמה זלמן שאינו היתר, ומוטל על המעסיק לעבוד על מידותיו ולדון אותה לכף זכות.

אולם כאשר עומד בפני האדם אפשרות להמנע כעת מלפטרה, ואף לא לפתוח את התיק, אלא להזמין אותה שוב לעבודה, ולהניח בחדר שטר כסף כפתיון. במידה ובסוף העבודה כסף יעלם, ידע שהעוזרת גנבת, אך במידה והכסף שם ידע שהיא ישרה, כתב רבי שלמה זלמן שיש לעשות זאת. אולם כיון שהוא מכשיל את העוזרת במידה ויש בה יצר גניבה, יפקיר את הכסף, כך שאם היא תתפתה לא תעבור על איסור גניבה. ואף שעדיין יש איסור, שהרי אדם שחושב שהוא גונב, אף שבאמת אינו גונב יש בכך איסור (קידושין פא:), ומכל מקום כותב רבי שלמה זלמן שהוא נוטה שהדבר עדיף מאשר לפטרה.

האם מותר לפתוח תיקים של כל העובדים כאשר אחד חשוב בגניבה

שאלה: מנהל השאיר סכום כסף גדול בחדר, ואל החדר נכנסו רק שני אנשים, לקוח שעזב כבר את המקום ואחד העובדים, וכעת המנהל רוצה לפתוח את התיק של העובד לוודא שהוא אינו הגנב, אולם כדי להמנע מלבזות אותו בפומבי הוא מבקש מכל העובדים לפתוח את תיקם בלי לספר להם מי החשוד? האם הדבר מותר, או שמא אנחנו גורמים בושה לאנשים שבודאי חפים מפשע?

תשובה: רבי שלמה זלמן (מנחת שלמה תניינא סי' קלג אות ח) בשאלה השניה, באופן שהיו בבית כמה אנשים וחושד באחד והלה טוען שמוכן להבדק בתנאי שכולם יבדקו. חושבני שיכול לומר בפירוש לכולם שהוא חושד אמנם רק באחד מבלי לגלות שמו, אלא שאותו חשוד אינו מסכים לחיפוש אלא א"כ יחפשו אצל כולם, ומסתבר שבאופן כזה אינם צריכים להעלב.

לסיום נשנן סיפור מוכר על אדם שפגש את המורה שלימד אותו בתלמוד תורה לפני עשרות שנים, וניגש אליו בחום ואמר לו שהוא חייב לו את חייו. המורה התעניין מדוע. והאיש סיפר: כשהייתי ילד קטן ולמדתי בכיתה של הרב, חבר קיבל שעון משוכלל מאד, וכל תשומת הלב של הכיתה היה סביבו, ומאד קנאתי בו, ולא עמדתי בפיתוי ובשעת הכושר הכנסתי את השעון לכיסי. החבר שגילה כי השעון נעלם פרץ בבכי קורע לב, למען האמת רציתי להחזיר את הגניבה אך לא ידעתי איך אעשה זאת בלי להתבייש.

ואז העמדת את כל הילדים ליד הקיר כשהפנים לכיון הקיר, והזהרת את כולם לעצום את העינים, ובדקת בכיסים של כולם עד שמצאת את השעון בכיס שלי, אולם המשכת בחיפוש. כשסיימת את כל הילדים, נתת לילד את השעון הגנוב, הורת לילדים לשוב למקום והמשכת בשיעור כאילו שכולם לא קרה.

בשבילי זה היה מסר מכונן, מאז אני לא נוגע שפרוטה שלא שלי, וגם נזהר על כבודו של כל אדם שאני מכיר. העובדה שהמשכת להתייחס אלי כאילו כלום לא קרה, למרות שידעת שאני גנב נתן לי אימון אדיר, והאימון שנתת בי מלווה אותי ומדרבן אותי עד היום.

ואז המורה אמר לו בפשטות האמן לי שעד היום לא העלתי בדעתי שזה אתה, פשוט כשאמרתי לכולם לסגור את העיניים גם אני סגרתי את העיניים…

'חילול שבת כדי למנוע שיימינג'

שאלה: אדם נכשל בצורה חד פעמית בעבירה חמורה, והדבר התגלה במצלמת אבטחה, אולם מאז הוא שב בתשובה. ואחד משונאיו הצליח להניח את ידו על התמונה, ולכן הוא תלה את התמונה דקה לפני כניסת שבת במקום מרכזי, כאשר הסרת התמונה כרוכה בחילול שבת, ונשאלת השאלה האם מותר להסיר את התמונה תוך חילול שבת? ומה הדין כאשר אדם פרסם עלילה שפלה על אדם ישר דרך במודעה גדולה, ותלה אותה דקה לפני כניסת שבת, האם מותר להסיר את המודעה תוך חילול שבת?

תשובה: רבי שלמה זלמן אויערבך (מנחת שלמה ח"א סי' ז ד"ה ומדי) כתב שהדבר ברור שאדם שעומד להעליל על חבירו שרים וכזבים ובכך להלבין את פניו, אינו נחשב רודף ואין להעלות כלל על הדעת שמותר להרוג את העומד להפיץ עלילה שקרית. אולם הוא הסתפק האם הדבר מתיר חילול שבת, שהרי תמר נמנעה מלפרסם מעשה שיהודה עשה שעד בית דין של החשמונאים הדבר היה מותר הלכתית אף שלא היה ראוי, ומדובר מלפרסם מעשה שיהודה באמת נכשל בו, ובכל זאת הדבר דחה חיים, וכל שכן שבת שפקוח נפש דוחה אותה. וכאן מדובר על אדם חף מפשע שמעלילים עליו עלילות ושקרים של איסורים חמורים שהאדם מעולם לא עשה. מצד שני מהפוסקים נראה שאין כזה היתר. ונשאר רבי שלמה זלמן בספק.

למעשה אין להתיר בפרט שהרמב"ם והשלחן ערוך השמיטו הלכה זו, ונראה שהם סבורים כשיטת המאירי דברי הגמרא הם בצורה רעיונית, אך לא הלכה למעשה. אולם במקרה ומסתבר שפרסום הדברים יגרום לאדם לאבד את שפיות דעתו, יש לעשות שאלת רב.