בס"ד

מהו ליצנות? כיצד היהדות מתייחסת לכך? מדוע היא כה חמורה? מה הגדרתה ההלכתית? מה היא כוללת? מה מותר? ומה אסור? וכיצד נוכל להתמודד עימה? כיצד פייק ניוז מוגדר בהלכה? האם עובדות והוכחות יכולות להשפיע על פייק ניוז? ואיזה פייק ניוז מוצאים אנו משחר האומה הישראלית לפני 3735 שנה? מהו שורש כל רע? ומדוע? ומהו שורש הטוב ומדוע? מה ההבדל בין עמלק ליתרו? מדוע לעמלק אין סיכוי, ואילו יתרו אף שהיה שקוע עמוק בעבודה זרה הצליח להגיע לאמת? כיצד נוכל גם אנחנו להגיע לאמת? מהו ליצנות? מה ההגדרות ההלכתיות של חלקי הליצנות השונים? האם כל בדיחה הופך אותנו ללץ? כיצד בכל זאת יוצאים מכך? מהו העונשים של ליצנות? ומדוע דוקא יסורים? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

מבט הלכתי על פייק ניוז ותרבות בידור

במדרש בתחילת פרשת השבוע, מסופר על אחד מה'פייק ניוז' העתיקים ביותר בהיסטוריה היודעים לנו.

פרשת השבוע פותחת בפסוק (בראשית כה יט): 'וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם – אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק'. המדרש התנחומא (תולדות סי' א) הובא ברש"י (כאן) עומד על הכפילות בפסוק, מדוע לאחר שהתורה סיפרה לנו כבר שיצחק הוא בנו של אברהם, התורה חוזרת ומספרת לנו שאברהם הוליד את יצחק. המדרש מתרץ שהליצנים באותו דור טענו שיצחק אינו בנו של אברהם, שהרי עשרות שנים אברהם ושרה היו נשואים ולא נולד להם זרע, והנה פתאום לאחר ששרה נלקחה בכח לביתו של אבימלך היא נכנסת להריון ויצחק נולד, ולכן הם טענו שיצחק הוא בנו של אבימלך. לפיכך מספרת לנו התורה שהקדוש ברוך הוא עשה שיצחק יהיה דומה לאביו אברהם כשני טיפות מים, וכולם ראו בחוש שיצחק הוא בנו של אברהם אבינו, ולכן הפסוק מסיים שלא רק שהאמת היא שיצחק הוא בנו של אברהם – היה גם ניכר לכולם שאברהם הוא שהוליד את יצחק.

החיד"א (חיים שאל ח"ב סי' לח) הביא את קושיתו של רבי אברהם ברודא הרי מבחינה כרונולוגית הדבר לא אפשרי, שהרי חכמים (בראשית רבה פנ"ג רמז ו; פיוט אז רוב נסים בהגדה של פסח 'דנת מלך גרר בחלום הלילה') מספרים לנו שאבימלך לקח את שרה בלילה הראשון של פסח, והוא חלק משורת הניסים שהתרחשו בלילה זה במהלך ההיסטוריה היהודית. מצד שני הגמרא (ר"ה יא.) מספרת לנו שיצחק אבינו נולד בפסח, כלומר שעבר לפחות שנה שלמה מאז ששרה נלקחה לביתו של אברהם אבינו עד שיצחק נולד, ורבי אברהם ברודא אף הוסיף שהגמרא מציינת שאותה שנה היתה שנה מעוברת. הרי כבר עברו 13 חודש עד לידת יצחק, וכיצד יתכן שיצחק הוא מבנו של אבימלך?

אולם החיד"א השיב שאין כאן שום קושיא, משום שאת הליצן המייצר פייק ניוז לא תוכל לבלבל עם עובדות, והוא מציין שבמקור במדרש תנחומא עצמו מובא שהליצנים טענו שיצחק נולד מפרעה ואבימלך, והרי מאז ששרה נלקחה לבית פרעה במצרים עד לידת יצחק עברו שנים רבות מאד, ובכל זאת בדרך להפקת פייק ניוז שום עובדה והוכחה לא תבלבל אותם. בנוסף לאברהם כבר נולד ישמעאל בגיל 86, והעולם כבר ידע שאברהם אבינו כבר אינו עקר, במקביל העובדה ששרה הולידה בגיל 90 ואף חזרה להניק גם היתה ברורה גם לליצנים, וגם אילו היתה יולדת מפרעה או אבימלך היה נס עצום, וברור שנעשה כאן נס, ומה הפלא שיצחק נולד מאברהם ושרה יחד? אך כאמור הוכחות ועובדות אינם מכשול להפקת פייק ניוז, ולכן הקדוש ברוך הוא יצר את צורתו של יצחק בצורה מדויקת כאביו יצחק, כדי שכל העולם ירגישו בצורה מוחשית מול עיניהם כי מדובר כאן באב ובנו.

חכמים מכנים את אותם מפיקי השמועה המשונה והמרושעת כ'ליצני הדור', במאמר השבוע נעסוק בשאלה מהו ליצנות? כיצד היהדות מתייחסת לכך? מדוע היא כה חמורה? מה הגדרתה ההלכתית? מה היא כוללת? מה מותר? ומה אסור? וכיצד נוכל להתמודד עימה?

חומרת ליצנות

רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק אות רנט) כותב כפי ששורש כל דבר טוב הוא האמונה והכרה בבורא עולם, ולכן התורה בתחילת עשרת הדברות במתן תורה פותחת בחיוב להאמין של בהשם (שמות כ ב): 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ', וכפי שנאמר בזוהר (הקדמה ז:) שהשער לה' שצדיקים יבואו בו הוא האמונה. כך שורש כל דבר רע הוא ליצנות, שהוא היפך האמונה שהוא מתלוצץ מכל דבר, ומונע מהאמונה לחדור לליבו.

רבי צדוק מרחיב שאמנם יש שני סוגי אמונות, יש אדם שמגיע להכרה שהשם אמת והוא בורא עולם, ויש אדם שבודק עבודה זרה ואמונות תפלות, אולם הוא רציני והוא בודק לעומק, וכאשר הוא מגלה שהדבר שקר הוא מודה על האמת ומתקדם הלאה, וגם אדם זה יגיע לאמת בסוף, אף אם הוא יצטרך לשם כך מסע ארוך. אולם לץ שאינו נותן לעובדות לבלבל אותו, לעולם לא יגיע לאמת, ואין לו תקנה.

בכך מפרש רבי צדוק את הפסוק (משלי יט כה): 'לֵץ תַּכֶּה וּפֶתִי יַעְרִם', וחז"ל (שמות רבה כז ו; פסיקתא סי' ג; תנחומא יתרו סי' ג) פירשו כי הפסוק מדבר על עמלק שהוא לץ, ואין לו תקנה אלא כאשר נכה ונשמיד אותו, ואילו יתרו המכונה בפסוק פתי אשר בסופו של דבר יגיע לחכמה [יערים מלשון ערום בדעת – חכמה], כלומר יתרו שעליו מסופר שהוא עבד את כל העבודה זרה בעולם עד שהתגייר, הוא פתי שעליו נאמר (משלי יד טו): 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ', כלומר הוא ניסה ובדק והאמין לכל דבר, אולם כיון שהוא היה רציני בסופו של הוא גילה את האמת – שערום מבין לאשורו מיד.

עמלק לעומת זאת מייצג את הליצנות, כאשר כל הניסים שעשה הבורא במצרים ובקריעת ים סוף לא שכנעו אותו, והוא לא נתן לשום עובדה לבלבל אותו, והוא הגיע לנסות להלחם בישראל. ודברי מוסר כמו גם הוכחות וראיות לא ישכנעו אותו, ולכן אין שום פתרון לעמלק מלבד למחות את זכרו.

נרחיב בדברים הללו ונבאר אותם.

חלקי הליצנות

אולם קודם נקדים מהו ליצנות? מה מוגדר הלכתית כליצנות?

רבינו יונה (שערי תשובה שער ג קעד-קעז) מחלק את הליצנות לחמישה חלקים:

א. לעג לזולת הנובע מרוע ללא אינטרס. ב. לעג לזולת הנובע מגאוה, כאשר הערך העצמי של אדם מגיע מכך שהוא משפיל אחרים. ג. זלזול בערכים ובדברי חכמה, ובפרט בדברים שהאדם לא חשב עליהם בעצמו, הן זלזול בחכמת המסורת, והן זלזול בחכמת אחרים. ד. עיסוק דברים שאין בהם תועלת. והחלפת יעדי החיים בתרבות של בידור ספורט או כל דבר שאין לו ערך אמיתי. ה. התלוצצות בפיו על דברים שהוא עצמו מעריך בליבו, הכולל הנהגה של ערפול השכל, הן ע"י יין, והן כל דבר הגורם לאדם להתנהג תוך ערפול כוחות השכל.

האם זה איסור?

כפי שנרחיב בהמשך חכמים האריכו בכמה מקומות עד כמה ליצנות היא מידה מגונה, והעונש החמור של מי שלוקה במידה מגונה זו, ואסרו (מגילה כה: סנהדרין סג:) כל ליצנות מלבד ליצנות של עבודה זרה אסורה. אולם נשאלת השאלה האם זו הנהגה לא טובה או איסור ממש.

הליצנות כמושג באופן כללי מוזכרת בנביאים והכתובים כהנהגה שחובה להתרחק ממנה, הראשון שמשתמש בביטוי 'לץ' הוא דוד המלך אשר פתח את ספר התהילים בפסוק (תהלים א א): 'אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב'. בנו שלמה המלך בספר משלי (א כב; ג לד; ט ז; ט ח; ט יב; יג א; יד ו; טו יב; יט כה; יט כט; כ א; כא יא; כא כד; כב י; כד ט; כט ח) מזכיר את גנות מידה רעה זו פעמים רבות מאד וחלק ניכר מהספר נועד להעמיד את התכלית של החכם והנבון מול הלץ והפתי. נכדם הנביא ישעיהו (כח יד; שם כב; כט כ) אף הוא מוכיח 3 פעמים את הליצנים, וכן הנביא הושע (ז ה) התנבא על עתיד הליצנים.

כיון שהליצנות כוללת פרטים רבים והיבטים רבים, חלקם אסורים באיסורי תורה ממש, וחלקם הם מידות מגונות האסורות אף שאינם בכלל תרי"ג המצות, לא יהיה לנכון לענות על השאלה האם זה איסור מהתורה, אולם לקבל מבט נביא 3 מקורות אף שאין בהכרח מחלוקת ביניהם, משום שיתכן שכל אחד דיבר על פן אחר של הליצנות.

המאירי (חיבור התשובה משיב נפש מאמר א פ"ד) כתב שהליצנות עצמה אינה עבירה, אך רוב העבירות נגרמות על ידה, ולכן מי שמתחבר למידה רעה זו, נאבד מעולם ואינו מקבל פני שכינה.

המהר"ם גלאנטי (סי' לג) נשאל האם מוטל על בית הדין לנדות אדם שמתלוצץ מבני הקהילה, ומצמיד להם שמות שונים. והשיב המהר"ם שאמנם עבירה זו אינה מופיעה בכלל 24 העבירות שבית דין מנדים, אולם הוא עבירה חמורה, וראוי לכל ירא שמים לגעור בו ולביישו ברבים. ואם לא ישמע ויחדל בית הדין מלקה אותו מכות מרדות שעובר על דברי נביאים וחכמים, שנאמר (ישעיהו כח כב): 'וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצָצוּ', וגורם שתסתלק השכינה מישראל. והוסיף המהר"ם שאדם שעושה כך פעם או פעמיים הוא כסיל, ואין עונשו חמור כל כך, אולם האיסור החמור של ליצנות נאמר על אדם שנוהג כך בקביעות.

בעל התניא (אגרות בעל התניא ובני דורו סי' קלז) הוכיח את חסידיו על שעשו דברי ליצנות כדי להגיע למידת השמחה, וכתב להם שהדרך הזאת לא תוביל אותם לשמחה אמיתית ועבודת השם, והוסיף שאף ספק ליצנות הוא ספק איסור דאורייתא, ולכן צריך להחמיר.

מהו התהליך ההרסני של הליצנות?

חכמים אמרו (דרך ארץ זוטא פ"ו): 'תחילת עבירה הרהור הלב, שניה לה ליצנות', נבאר כיצד קורה התהליך:

שלמה המלך (משלי כד ט) כתב: 'זִמַּת אִוֶּלֶת חַטָּאת וְתוֹעֲבַת לְאָדָם לֵץ', המדרש (מדרש רבי אליעזר פ"י) הוכיח מכאן כמה קשה הליצנות שהוא נענש בארבע מידות קשות אלו: זימה אולת חטאת ותועבה. ביאור הדברים הוא שאין אדם שקם בבוקר בהחלטה אני הולך להיות אדם רע מעללים, אולם יצר הרע מפתה את האדם 'אל תהיה כבד', 'תהיה קליל', 'אל תקח את הדברים ברצינות', היצר מפתה את האדם להשתחרר מכבלי השכל, לקחת אלכוהול סמים או סתם בדיחה ואוירה לא רצינית המונעת מהשכל להוביל את האדם, ולא נותן לעובדות לבלבל אותו.

במצב הזה מושגים שאתמול היו מתועבים והאדם היה מוגן מליפול בהם, היום הם אופציה, והאדם נמשך אליהם. זה יכול להיות מעשי תועבה או זימה, זה מעשי אולת שנהנים כרגע ומשלמים עליהם מחיר כבר מחר, וזה יכול להיות חטאת – חטא הוא שוגג ולא מזיד, אך אוירה לא רצינית מובילה את האדם לחוסר זהירות בסיסית, המובילה לחטאים בשוגג ובלי שימת לב.

וכך כותבת המשנה (אבות פ"ג מי"ג) כי שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לעבירה. וביאר הרשב"ץ (מגן אבות שם) כי אדם שתמיד שוחק ובקלות ראש וחוסר רצינות, מטבעו נמשך ליצור קשר עם נשים ועם הדיוטות וסכלים שאין להם כובד ראש, מה גם שהשחוק וקלות ראש מפיל את המחסומים המונעים את האדם מחטא. ואילו מי שחי כל הזמן בתחושה שהשכינה מעל ראשו, (ישעיהו ו ג): 'ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ', מתנהג בכובד ראש וברצינות. ולכן אמרו חכמים (ברכות מג: קידושין לא.) שקלות ראש וצניעות אם שני הפכים. ואמרו חכמים (נדרים כ.) כל הצופה בנשים בא לידי עבירה, וכל שכן השוחק והמיקל ראש שהוא בלי ספק יכשל בעריות.

מן הראוי להוסיף מחקר מזעזע של החוקר דן אריאלי (בספרו לא רציונלי ולא במקרה) שבה הוא שאל קבוצת סטודנטים האם הם היו מסכימים לעשות מעשים מתועבים גם לפי הערכים שלהם, ורק אחוז קטן הצהיר בסקר שהוא מוכן. אולם כאשר אותם סטודנטים שענו על המחקר הראשון היו במצב של צפיה בדברים לא צנועים, ובמצב של קלות ראש, אחוז גבוה מאד הצהיר בסקר שהוא מוכן לעשות מעשים שגם בחברה האמריקנית המתירנית נשלחים על כך לשנים ארוכות מאחורי סורג ובריח.

במדרש רבי אליעזר (פ"י) נאמר שלא לא ציוותה התורה לגרש אדם שעובר עבירה מלבד את הלץ, שאמר שלמה המלך (משלי כד י): גָּרֵשׁ לֵץ וְיֵצֵא מָדוֹן וְיִשְׁבֹּת דִּין וְקָלוֹן'. משום שאם לא תגרש מחברתך את הלץ, בסופו של דבר יהיו מריבות דין וקלון, וכפי שביאר הרלב"ג (שם) שדרך הלץ לשנוא אנשים, וללעוג עליהם, ולעורר מריבות.

רבי חיים מוואלוז'ין (רוח חיים אבות פ"ג מי"ג) עומד על כך כי מלבד הצורה הטבעית ששחוק וקלות ראש גורמים לאדם לחטוא, יש צורה נוספת סגולית שגורמת לדבר, ע"פ הפסוק (דברים כג טו): 'כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ'.  כלומר ברגע שאדם מסתכל בדברים לא צנועים, או מדבר דברי ניבול פה, ויש בו ערות דבר, אז השכינה מסתלקת ממנו, ובכלל בכל קלות ראש השכינה מסתלקת מהאדם, וכאשר השכינה לא נמצאת איתו האדם מטבעו נמשך ליצרים אפלים והוא חסר הגנה להתמודד איתם.

מדוע אין פתרון לליצנות?

האבן עזרא (משלי ט ז) רבינו יונה (שערי תשובה שער ג אות קעו) ועוד כתבו, שאין ללץ תקוה, משום שהוא אינו מקבל תוכחה, ולכן אי אפשר להשיבו למוטב.

המאירי (חיבור התשובה משיב נפש מאמר א פ"ד) הוסיף כי מי שהתרגל לדבר לשון הרע או דברי ליצנות, הדבר ערב עליו מאד, והוא מתענג ומשתעשע בכך, ויש לו קושי גדול להפרד מהרגל זה. [כלומר התמכרות]. ובנוסף הרבה מאד פעמים האדם משוכנע שבדברים הללו הוא מקיים מצוה.

הרמח"ל (מסילת ישרים פ"ה) הרחיב בדברים, ומנה את השחוק והלצון כאחד הדברים המונעים מהאדם להזהר במעשיו, ולהתקדם בחייו, וכתב שאדם שהורגל בהם הוא דומה לאדם שטובע בים הגדול שקשה מאד להנצל מכך. משום שהשחוק והלצון גורם לאדם שהטעם והדעה לא ימשלו יותר בליבו, ולכן הוא נהפך כמו שיכור או שוטה שאי אפשר לדבר עמהם בהגיון. ובנוסף הם מפילים חסמים וגורמים לאדם להתקרב לאט לאט לעבירות שמתחילה לא חלם בכלל שאפשר לעשותם, עד שהוא נכשל שעבירות חמורות כמו עריות.

וכדי שאדם יזהר מעבירות הוא צריך לעורר בקרבו הרהורי יראת חטא ומחשבות ישרות ועיוניות, והבידור והשחוק מסירים מהלב מחשבות אלו.

יתירה מזו כותב הרמח"ל שגם אם אדם יתעורר ויתפעל מדברי מוסר, וישב עם עצמו ויעשה חשבון הנפש, ויקבל החלטות טובות, ליצנות אחת תפיל את כל הרושם החיובי. והדבר משול למגן משוח בשמן, שכל חץ מחליק ממנו ואינו חודר פנימה.

הרמח"ל מבאר שזהו הסיבה שהיסורים באים כעונש על ליצנות כפי שנאמר (ישעיהו כח כב): 'וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצָצוּ פֶּן יֶחְזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם כִּי כָלָה וְנֶחֱרָצָה שָׁמַעְתִּי מֵאֵת אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת עַל כָּל הָאָרֶץ'. ודרשו מכך חכמים (ע"ז יח: ירושלמי ברכות פ"ב ה"ח) שהמתלוצץ מביא על עצמו יסורים וסופו כליה. וכן אמר שלמה המלך  (משלי יט כט): 'נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים וּמַהֲלֻמוֹת לְגֵו כְּסִילִים'. וביאר הרמח"ל כיון שדברי מוסר ותוכחה ישרים והגיוניים לא יועילו לאדם שדוחה את הדברים עם ליצנות, האפשרות היחידה לעוררו הוא ביסורים שאז הוא כבר אינו מסוגל להתלוצץ.

ההבדל בין לץ למי שמתלוצץ

רבינו יונה עומד על כך שיש הבדל מהותי בין לץ למי שהתלוצץ, כלומר יש הבדל בין אדם שהליצנות על כל אחד מחמשת חלקיה קבועה בנפשו, והוא נהפך לדרך חיים, ותכונת אופי של האדם שהפסוק קורא לו (משלי  כא כד) 'לֵץ שְׁמוֹ', לבין מי שבמקרה מתלוצץ מעט.

אדם שהליצנות נהפך חלק קבוע ממנו – שהשם שלו והגדרה שלו הוא 'לץ' על כל אחד מחמשת חלקיו הוא פורק עול מלכות שמים, המצריך רצינות והענקת כבוד לערכים, ועונשו שבמקום עול מלכות שמים נותנים לו חס ושלום לסבול עול של יסורים, וכפי שנאמר (ישעיה כח כב): 'וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצָצוּ פֶּן יֶחְזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם'. והגמרא (ע"ז יח:) דרשה מפסוק זה: 'כל המתלוצץ יסורים באים עליו'.

אולם רבינו יונה מוסיף שחכמים הזהירו את תלמידיהם שכדאי להתרחק גם מליצנות בדרך מקרה וחד פעמי, משום שאנשים רבים התחילו במשהו חד פעמי והוא נהפך לאורח חיים קבוע, והגיעו עד שאול תחתית.

כיצד בכל זאת יעשה אדם תשובה?

החפץ חיים (שמירת הלשון שער התבונה פי"ג) כתב שדרך התשובה למי שמרגיש שהוא מתנהג בליצנות, להתבונן כמה האיסור חמור, והוא מסכם את כלל החסרונות של מידה רעה זו, ונביא את דבריו כסיכום של המאמר: א. הוא אישית לא יקבל את פני השכינה ויאבד לנצח. (סוטה מב.). ב. דברי לצון גורמים קרירות לשומעים בעבודת השם, ולכן הוא בכלל מחטיא את הרבים, והעונש של מי שהחטיא את הרבים שמהשמים מעכבים ומקשים עליו לעשות תשובה. [והתיקון לכך הוא לזכות את הרבים, ואם אין לו כוחות מתאימים יתרום לאחרים המזכים את הרבים]. ג. עצם העיסוק והתמכרות לעסוק בדברים שאין להם ערך הוא מאבד את זמנו, ואינו עוסק בדברים שעבורם הוא בא לעולם, ובפרט לימוד התורה. ד. הוא נענש בגיהנום. (ע"ז יח:). וכתב החפץ חיים ע"פ הגר"א (משלי א כג) שיש הנאות אסורות פיזיות, כגון אכילה ועריות וכודמה. אולם הנאה שאינה הנאה גופנית פיזית מדבר איסור, כגון מליצנות או לשון הרע וכדומה, הוא הנאה מרוח טומאה המתחברת אליו, והרוח הזאת היא מענישו אותו בעתיד בגיהנום. ה. הוא סובל יסורים, וכפי שרבא ביקש מתלמידי החכמים בבית המדרש אנא הזהרו שלא להתלוצץ כדי שלא תסבלו מיסורים. (ע"ז יח:). ו. פרנסתו נפגעת. (ע"ז יח:). ז. הוא גורם גזירה כליה על העולם. (ע"ז יח:). ח. אף אם אינו מתלוצץ בעצמו אלא רק ישב עמהם הוא נענש שנאמר (תהילים א א) 'במושב לצים לא ישב'.

במאמר בשבוע הבא נרחיב מתי הליצנות היא חיובית? ומתי וכיצד ניתן להשתמש בחוש ההומור בצורה שתהפוך אותנו לבני עולם הבא, ותקדם אותנו בעבודת השם? ומה כלול בליצנות של עבודה זרה המותרת ומומלצת?