שאלה:
”ועכשיו נהגו לישב על ספסליהם מיד אחר שיצאו מביהכ”נ שחרית ומאריכין עם הקינות עד מעט קודם חצות”
1 האם זה הא בהא תליא? דהיינו, מחד גיסא, מי שמסיים הרבה לפני חצות, יכול לשבת מיד על כסא לאחר שיצא מביהכנ”ס? או שממתין לחצות? מאידך גיסא, מי שמאריך הרבה מעבר לחצות עדיין אסור לו לשבת על כסא?
2 האם יש עניין לסיים עד חצות? יש עניין שלא להאריך מעבר לכך?
3 האם עדיף לא להתפלל נץ בשביל שלא לגמור מדי מוקדם? (לכאורה לא ומשני סיבות, אין חולק על כך שמעלת וותיקין גדולה עד למאוד בכל יום, קשה להאמין שהוא ידחה מפני העניין הזה, וכ”ש שת”ב הרי א’ מחמישה השכמות!)
4 ”ונהגו להחמיר עד חצות בכל מלאכה שיש בה שיהוי קצת” וכן לעניין תחילת הסעיף לעניין מלאכה להשתכר ובסעיף שלאחריו בעניין דבר האבד, אם זה בעיה של היסח הדעת למה כל הנ”ל מותר?
5 ישנם ארגונים שונים שמארגנים אחה”צ אסיפות חיזוק, כל אחד ועניינו הוא, כל שנה מתרכזים במשהו אחר. מה ההיתר לכך?
שנזכה כולנו לראות בנחמת ציון וירושלים.
תשובה:
שלום וברכה
1. ממתינים לחצות, גם מי שאינו בא כלל לבית הכנסת אינו יושב לפני חצות על כסא.
2. אין ענין אלא משום טורח הציבור והכל לפי הענין. בבית הכנסת אצלנו בדרך כלל נמשך עד מנחה גדולה.
3. אחד הימים שהובא לגביהם שנהגו להקדים ולהשכים לתפילה הוא תשעה באב, משום מה בשנים האחרונות רואים יותר ויותר שאנשים מתאחרים, אבל זו לא ההנהגה הנכונה לכתחילה.
4. לא הבנתי את שאלתך. במקום דבר האבד ולאחר חצות הקלו בהיסח הדעת קל.
5. כנראה הכל נעשה באוירת החורבן, כלומר מה אנחנו לוקחים מהחורבן הלאה. כל אדם למשל שמעיין בנושא השואה, מבין שזה לא סתם סיפור היסטורי אלא משהו שמעורר בנו מחשבות, לאן כל זה לוקח אותנו הלאה, ומה התפקיד של מי שנשאר, ומה מקומה של ארץ ישראל לאחר השואה ועוד כל מיני מחשבות, וכנ"ל לגבי שאלתך.
